לפי כל הסימנים "עסקת המאה" תלך בדרכן של עשרות תוכניות קודמות

הרשות הפלסטינית, שממשיכה בחרם על המגעים עם ממשל טראמפ לאחר שזה קיצץ בסיוע הכספי לה, לאונר"א ולבתי חולים במזרח ירושלים, כבר הודיעה שנציגיה לא ישתתפו במפגש. הפרדוקס והסתירות בהתנהלות ארה"ב זועקים לשמיים. מצד אחד הממשל מעניש את הפלסטינים ופוגע בכיסם, ומצד שני מזמן ועידה בינלאומית ומבקש מאנשי עסקים וממדינות ערביות שיסייעו להם כספית.
 

אבל סתירות שכאלה לא צריכות להפתיע. הזיגזגיות מאפיינת את הממשל האמריקאי הנוכחי בלא מעט נושאים, במדיניות פנים וחוץ. טראמפ הבטיח למשל שיגיע להסכם על פירוז קוריאה הצפונית מנשק גרעיני. לשם כך הוא נפגש פעמיים עם העריץ מפיונגיאנג קים ג'ונג־און, בלי לבקש שום תמורה, ושני המפגשים הסתיימו בלי פירוז, בלי הסדר ועם כל המחלוקות הישנות. הוא הודיע על הסגת כוחות ארה"ב מסוריה, ואז חזר בו והחליט (לקול אנחות רווחה של ישראל) להשאירם שם. הוא מאיים להשמיד את איראן ובה בעת מודיע כי אינו רוצה במלחמה עמה. בקיצור, עוד פיתול במדיניות הציוצים שלו אינו מעלה או מוריד. כמובן, הפעם זה נוגע בנו.
 

לא צריך להיות מופתעים מההתפתחות גם משום שאת מתווה ההסדר מתכננים שלושה מיועציו של הנשיא: השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט, חתנו ויועצו ג'ארד קושנר, ושגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן. כולם אמריקאים ממוצא יהודי, אוהדי ישראל בכלל והימין המתנחלי בפרט. אז מדוע שהפלסטינים יאמינו שהם יכולים להיות "מתווך הוגן"? אבל זו לא רק בעיה של השקפת עולמם ושל בתי הגידול שלהם. השלושה חסרי ניסיון בניהול סכסוכים בינלאומיים, וקשה להאמין שהם מתאימים לקדם מו"מ בסכסוך כה מורכב כמו הישראלי־פלסטיני.

 

מההדלפות עולה כי ההצעה האמריקאית להסדר נחלקת לשניים. בשלב הראשון "שלום כלכלי", ואחר כך "שלום מדיני". רעיון השלום הכלכלי נשמע מוכר - זו למעשה תוכניתו המקורית של ראש הממשלה בנימין נתניהו. ב־2008, כשהיה יו"ר האופוזיציה, הוא אמר כי טרם קיום מו"מ מדיני עם הפלסטינים יש לנהל "מו"מ כלכלי". בדברו בכינוס הרצליה באותה שנה אמר נתניהו: "השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות שלום מדיני בהמשך. הוא לא מייתר את המו"מ על הסדר הקבע, אבל יוצר תנאים להבשלת המהלך. הסכסוך עם הפלסטינים זועק לזה. נכון שזה לא פותר את בעיית השאיפות הלאומיות, אבל זה אמור לאפשר לנו להגיע להידברות על השאיפות הלאומיות במצב טוב יותר".
 

על פי נתניהו 2008, המטרה היא "להציג אופק לציבור הפלסטיני שיש אפשרות לשפר את חייהם, להביא אוכל לשולחנם". נתניהו אמר כי "השלום הכלכלי נשען על שני כוחות - על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. לא מדובר בעבודות יזומות או בכספי סיוע לבירוקרטיה הפלסטינית שנופחה מאז אוסלו. יש ליצור איים של שגשוג. בסיסים של תקווה במקום של אסלאם קיצוני. זה יכול למנוע כר גיוס נרחב לקיצוניים. הפעילים ימשיכו להתגייס, אבל כר הגיוס יצומצם".
 

נתניהו גם הבטיח כי אם ירכיב את הממשלה הבאה, יציע לפלסטינים "שרוול ביטחוני" לצורכי תיירות. "אני אביא תיירים מהגליל, אתם תביאו מיריחו ובית לחם. נעשה שרוול אבטחה, יבנו בתי מלון, השכר יעלה. פרויקט כזה שמייצר כמה מקומות עבודה יעשה יותר לשלום מוועידות בינלאומיות".
 

שנה לאחר שהתווה את חזונו, נבחר נתניהו לראשות הממשלה. בשל חששו מממשל אובמה, נשא את נאום בר־אילן שבו הכיר בפתרון "שתי המדינות". אך מאז פועל נתניהו בשיטתיות לריסוק הפתרון ולפיצול ולפילוג העם הפלסטיני בין עזה לגדה, תוך כדי הפרד ומשול וטיפוח חמאס.
 

במקביל, נתניהו לא עשה דבר וחצי דבר לקידום רעיון השלום הכלכלי שלו. שום דבר לא היה צריך להפריע לו. להפך, זה היה אמור להיות האינטרס שלו, בה"א הידיעה. אך שלוש הממשלות שעמד מאז בראשן לא רק שלא קידמו שום תוכנית לשיפור מצבם הכלכלי של הפלסטינים בעזה ובגדה, אלא הן עשו הכל כדי להרע אותו. עזה על שני מיליון תושביה נמצאת זה חמש שנים על סף קריסה כלכלית ואסון הומניטרי, ובגדה המצב הולך ומתדרדר, בין השאר בגלל החוק שהעבירה הממשלה לקיזוז כספי המסים של הרשות הפלסטינית, שישראל אוספת ומחזיקה בהם כנאמן.
 

אין ספק כי השפעתו של נתניהו על טראמפ ויועציו עצומה. הנשיא אימץ את הצעת ראש הממשלה לסגת מהסכם הגרעין עם איראן ולחזור ולהשית עליה עיצומים. אם זה היה תלוי בראש הממשלה, הוא היה שמח אם ארה"ב הייתה תוקפת את משטר כוהני הדת בטהרן ומפילה אותו. זה החלום הרטוב של נתניהו, אך הוא אינו מעז לומר זאת בגלוי מחשש שאם זה יקרה תואשם ישראל, והוא בפרט, כמי שחרחרו מלחמה והביאו למותם של חיילים אמריקאים.

כך משפיע נתניהו על טראמפ גם בנושא ההסדר עם הפלסטינים. הממשל קיבל למעשה את הצעת ראש הממשלה ואימץ את השלום הכלכלי. 
 

 

ספק רב אם מוועידת בחריין או מוועידות דומות שיבואו בעקבותיה יתפתח משהו חשוב, דרמטי או שובר שוויון. גם בסביבת ראש הממשלה יודעים זאת היטב. זו כנראה הסיבה לכך שכבר עתה הם מדגישים את עצם ההישג בכינוס הוועידה. מקורביו של נתניהו מנסים לבשם את דעת הקהל מהעובדה שלראשונה תשתתף בפומבי משלחת של אנשי עסקים מישראל בכינוס בבחריין. אם זה יקרה, אין בכך שום רבותא. בחריין היא אחת המדינות הסוניות שיש להן קשרים הדוקים, לרוב חשאיים, עם ישראל. 
 

בחריין היא מלוכה השוכנת על אי המחובר באמצעות גשר אל ערב הסעודית. שטחה 778 קמ"ר (כפליים מרצועת עזה) ומספר תושביה כמיליון וחצי, רובם שיעים. על רקע זה, ועקב מחלוקת על כמה איים במפרץ הפרסי, היא מצויה ביחסי עוינות עם איראן. בעקבות הסכמי אוסלו ביקרה בספטמבר 1994 משלחת ישראלית רשמית בבחריין. חודש לאחר מכן הגיע אליה השר לאיכות הסביבה יוסי שריד כדי להשתתף בשיחות אזוריות בנושאים סביבתיים בבירה מנאמה, ונפגש עם שר החוץ של בחריין. 
 

ב־2005 ביטלה בחריין את השתתפותה בחרם הערבי על ישראל. ב־2011 פרסם אתר ההדלפות וויקיליקס פרטי שיחה מ־2005 בין שגריר ארה"ב במנאמה לשליט המדינה, שממנה עלה כי למוסד הייתה שלוחה בארצו. בשנים האחרונות חלה התחממות נוספת ביחסים. ב־2013 הייתה בחריין המדינה הערבית הראשונה שהכריזה על חיזבאללה כעל ארגון טרור. שלוש שנים לאחר מכן היא שלחה משלחת להלווייתו של שמעון פרס. בסתיו 2017 גינה מלך בחריין חמד בן עיסא אל־ח'ליפה את החרם על ישראל והכריז כי ישראלים רשאים לבקר בממלכתו.
 

במאי 2018 הבהיר שר החוץ של הממלכה, ח'אלד בן אחמד אל־ח'ליפה, כי אינו רואה שום בעיה בהחלטת טראמפ להעתיק את השגרירות מתל אביב למערב ירושלים, וזאת היות שהיא אינה עומדת על שטחה של הבירה של המדינה הפלסטינית העתידית. באותו חודש, בעקבות התקיפות של חיל האוויר נגד מטרות איראניות בסוריה, צייץ שר החוץ הבחרייני כי "זוהי זכותה של כל מדינה באזור, כולל ישראל, להגן על עצמה ולהרוס את מקורות הסכנה". 
 

בחודשים שלפני הבחירות עשו מאיר בן שבת ראש המטה לביטחון לאומי (מל"ל) וראש המוסד יוסי כהן מאמצים רבים לשכנע את המלך ופקידיו הבכירים לכונן יחסים דיפלומטיים עם ישראל, גם בדרג הנמוך ביותר. מלאכתם לא צלחה. זה היה בעת שבלשכת נתניהו הפריחו רמיזות שהקשרים הסמויים מן העין יובילו למהלך גלוי של קשרים עם בחריין. אך מנהיגי בחריין הבהירו כי עם כל רצונם הטוב וקשריהם החשאיים עם ישראל, עדיין לא בשלה השעה לכך. ולמרות זאת, במרץ 2019 בחריין נמנעה לראשונה בהצבעה אנטי־ישראלית במועצת זכויות האדם של האו"ם.
 

לוועידה בבחריין יגיעו גם נציגים של איחוד האמירויות הערביות וערב הסעודית. זו תהיה בהחלט תרומה חשובה ליוזמה האמריקאית, אבל גם מובנת מאליה. שתי המדינות תומכות כמעט תמיכה עיוורת בכל מהלך אמריקאי. לעומת זאת, מצרים ובמיוחד ירדן זהירות יותר. שתיהן נחשבות לידידות ונתמכות של וושינגטון ומקיימות קשרים ביטחוניים הדוקים עם ישראל. אך הן אינן מעניקות המחאה פתוחה לישראל לפעול כאוות נפשה נגד העם הפלסטיני. עמדות קהיר ועמאן מקטינות את הסיכויים להצלחת ועידת בחריין. 
 

גם אם הוועידה תסתיים בהצלחה, צריך לזכור את הערותיו של דן שפירו, לשעבר שגריר ארה"ב בתל אביב. באחד מציוציו השבוע הוא הזכיר כי גם כאשר מדינות ומיליארדרים הסכימו לתרום כספים לקידום השלום הכלכלי כהקדמה להסדר מדיני־ביטחוני, היה פער עצום בין ההתחייבויות לביצוע. במילים אחרות, אפשר וצריך להבין כי אפילו כאשר התקווה להסדר מדיני ישראלי־פלסטיני הייתה גבוהה, ההבטחות לסיוע כספי התנפצו על קרקע המציאות. 
 

כל זה מוביל למסקנה כי גם אם ממשלים אמריקאיים היו יודעים איך להפעיל מנופים לשיפור הכלכלה הפלסטינית, עדיין שלום כלכלי היה נון סטארטר. לאומות ובני אדם תחת כיבוש ודיכוי, הסובלים מאפליה מהפקעת קרקעות ומהתנחלויות, יש גם מאוויים לאומיים ותקווה לחירות, ולא רק רצון לשפר את רמת חייהם. "עסקת המאה", גם כשייחשפו צדדיה המדיניים, תהיה מוטה לטובת ישראל, שכבר זכתה להטבה של העברת השגרירות למערב ירושלים, ולא תקדם הסדר מדיני בין ישראל לרשות הפלסטינית. כל מה שייוותר לשאול הוא מדוע הזדקק ממשל טראמפ לשנתיים וחצי כדי לגבש את ההצעות האלה.