בתוך הטורנדו הפוליטי הישראלי שהחזיר אותנו לעוד מערכה, אנחנו מתעסקים מדי יום בשאלות הרות גורל כמו מי יהיה שר המשפטים הזמני, מי ימונה לשר החינוך, מי יתחבר ומי יתפצל, והאם הגברת שרה נתניהו תטרפד את צירופה של איילת שקד לליכוד. בזמן הזה שמענו מראש הממשלה בנימין נתניהו על פסגה משולשת בין היועצים לביטחון לאומי של ישראל, ארה"ב ורוסיה - מאיר בן שבת, ג'ון בולטון וניקולאי פטרוש - שתיערך בירושלים בסוף יוני. את הידיעה פירשו כאן מיד כגאוותנות וכניסיון להסיט את תשומת הלב. אבל האמת היא שזה סיפור גדול. ממש.
לא רק הישג סמלי, זוהי הזדמנות מדינית נדירה. היא גם מראה את יכולתו של נתניהו לייצר מהלכים מול נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ונשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולהניע אותם לפעולה על פי האינטרס הישראלי, או לפחות חלקו. זה מעורר התפעלות וגם תהייה: איך היכולת המדינית המרשימה של ראש הממשלה, כישרונו הדיפלומטי והניסיון העשיר שלו עומדים לעתים בסתירה מביכה אל מול מהלכיו הפוליטיים הקטנוניים, הנקמות, הפרנויה וההתנהלות העקומה?
# # #
אודי דקל וכרמית ולנסי מהמכון למחקרי ביטחון לאומי ניתחו את התנודות בסוריה. הם כתבו ששינוי מורגש, שנכנס טריז בין רוסיה לאיראן, הם דיברו על התנגשות אינטרסים.
"עם שוך הקרבות, לצד אינטרסים משותפים לביסוס משטר אסד, עולים ומתחדדים מתחים אינהרנטיים בין רוסיה לאיראן סביב ההשפעה בסוריה. עם זאת, על אף חילוקי הדעות, יודגש כי אין מדובר ב'משחק סכום אפס'. שתיהן ממשיכות לשתף פעולה במגוון נושאים בזירה הסורית ומעבר לה. איראן מצדה ממשיכה לראות בהתבססותה בסוריה יעד אסטרטגי, וגם אם עולים קשיים במימוש, נראה כי הנהגתה נותרה נחושה להמשיך בה, גם אם בהיקפים מצומצמים מאשר התכנון המקורי.
"לאחר הצלחת המהלכים הצבאיים של ישראל לבלימת ההתבססות הצבאית האיראנית בסוריה, נכון שישראל תאפשר את מיצוי המעשה המדיני והאינטרס המשותף לרוסיה ולארה"ב לייצב את המצב בסוריה, ולצמצם את ההשפעה האיראנית ואת יכולותיה במדינה".
על רקע זה הפסגה בישראל דרמטית עוד יותר. היא מאפשרת לישראל להסיט את שני הכוחות המרכזיים לכיוון הרצוי ולתת גיבוי ורוח למהלך. ישראל יכולה לעזור לרוסיה ולארה"ב לסדר את סוריה. האינטרס הראשון הוא צבאי: הבטחת הגבול בין ישראל לסוריה ולבנון.
דקל וולנסי כותבים על המהלכים הצבאיים שמעידים על המתיחות וניגוד האינטרסים בין הרוסים לאיראנים. "השינויים שבוצעו בעידוד רוסי בתחילת אפריל בצמרת הביטחונית הסורית, ובכללם מינוי סלים חרבה הפרו־רוסי לרמטכ"ל, נועדו להחליש את כוחם של המפקדים המקורבים לאיראן ולכוח קודס של משמרות המהפכה האיראניים. איראן בתורה חותרת זה זמן מה לשלב מיליציות שהקימה, ובשורותיהן מפקדים איראנים ואף מתנדבים שיעים, במנגנוני הצבא הסורי. מוערך כי עדיין נוכחים בסוריה מעל ל־30 אלף לוחמים של מיליציות שיעיות בשירות איראן.
"התחרות בין איראן לרוסיה, שבאה לביטוי גם בכל הקשור להשפעה על מנגנוני הביטחון הסוריים והכוחות הנלחמים בשטח ואף לשליטה בהם, הובילה לא אחת לעימותים (האחרון בהם באפריל באזור חלב) בין מיליציות הנאמנות לכל צד, אשר גבו הרוגים בשני הצדדים. עוד דווח על מעצרים שמבצעים מנגנוני הביטחון הסוריים, בהוראה רוסית ולעתים בהשתתפות המשטרה הצבאית הרוסית, בקרב פעילים סורים פרו־איראנים. איראן אף טוענת כי רוסיה מאפשרת את תקיפותיה האוויריות של ישראל בסוריה נגד יעדים איראניים".
צריך לומר שרוסיה לא מאפשרת שום דבר. היא לא מונעת. יש תיאום. יש הבנות, אלא שהן לא מספיק איתנות. ישראל יכולה לפעול, היא לא שואלת אף אחד ויודעת שהיא צריכה להסתדר לבד, שאיש לא יפעל למענה. הפסגה בישראל יכולה להיות רק מהלך מתריס. כלומר, עצם המפגש כאן מאותת לאיראן שישראל בונה ציר מעצמות אל מול הניסיון שלה לייצר ברית נגדית עם טורקיה כדי להצדיק את נוכחותה בסוריה. איראן יוצרת עסקה שבה היא מסדרת לסוריה את הבעיות בגבול עם טורקיה, לבנון ועיראק ומקבלת דריסת רגל קבועה במדינה.
ישראל פועלת צבאית בהצלחה לסיכול ההתבססות האיראנית, ועכשיו הגיע תור הדיפלומטיה והאסטרטגיה המדינית. בפסגה המתוכננת ישראל צריכה להניח חזון - שיקום סוריה והפיכתה למדינה ערבית חיובית שחיה בשלום באזור - וליצור תוכנית מעשית להגשמתו.
בינואר השנה כתב עודד ערן, חוקר במכון ולשעבר בכיר במשרד החוץ, מאמר שניתח באופן מפוקח את הסיכוי הקלוש לשיקום סוריה. הוא תיאר את ממדי ההרס וקבע שישראל צריכה להתחיל בשיקום סוריה כיעד ארוך טווח שנועד להחזיר אותה לציר המדינות המתונות ולהשיג יציבות במזרח התיכון. ערן הוסיף שיש להכניס לתמונה גם את צרפת, בעלת עניין במדינה, וגם את האיחוד האירופי.
ישראל צריכה להראות שנוכחות איראנית היא מכשול בפני שיקום. לבנון היא דוגמה טובה לכך, גם תימן. היא צריכה להציע בחזון יחסי שלום עם סוריה. שלום עם הגולן. החזקת הגולן היא לא רק תפיסה ביטחונית אל מול איום צבאי אלא עובדה מדינית, הגולן נכבש ממדינה ערבית תוקפנית שהתפרקה. היא כבר לא קיימת. עכשיו מדברים על סוריה החדשה, וזה הגבול החדש שלה.
בנוסף, ישראל צריכה להציג את פעילות "שכנות טובה", שסייעה לתושבי סוריה במהלך מלחמת האזרחים, כמודל אפשרי לשיקום המדינה כולה. היא צריכה להציע תוכנית מדינית מעשית שמתנה את המהלך הכלכלי והאסטרטגי לשיקום סוריה בכמה עקרונות שחשובים גם לרוסיה וגם לארה"ב: התנערות מקבוצות מוסלמיות קיצוניות וחיזוק החילוניות הערבית, שסוריה הייתה פעם דוגמה טובה שלה. היא צריכה לדבר על שיתוף פעולה אזורי בתחומי המים, התיירות והמאבק בעוני. היא צריכה לדבר על כורדיסטן ועל האוטונומיה המגיעה לה. היא צריכה לדבר על סוריה כמקרה בוחן לשרטוט מחדש של הגבולות במזרח התיכון, מאה שנה אחרי הסכמי סייקס פיקו ועל עיצוב עקרונות חדשים שיהפכו את סוריה מסמל לכישלון וייאוש לניצוץ של תקווה.
יש מי שבשלב הזה סופק כפיו, מושך בכתפיו ונוחר משהו על התמימות והאופטימיות של הכותב. יש בזה משהו. כך בונים חזון. חייבים מטרת־על שגם אם בלתי מושגת, היא מצדיקה את שלבי הביניים. השלבים המעשיים פשוטים יותר, אף שהם נגזרת של החזון והתוכנית הכוללת. למשל הגבלת אספקת הנשק, תלות בין סיוע כלכלי לביצוע מהלכים להגבלת קיצוניות, צמצום המעורבות האיראנית ושינויי משטר הדרגתיים. ישראל חייבת לצאת מהפסגה לפחות עם מנגנון תיאום משולש מיידי למציאות היומיומית שבה סוריה לא משתנה ולא מסתדרת. זה אתגר גדול.
אבל אחרי ההתפעלות מהישג הפסגה, חייבים להוסיף כמה סייגים. עם מי ראש הממשלה מתייעץ בדרך לוועידה, למשל. חוץ מהשגריר בארה"ב רון דרמר, ראש המוסד, הרמטכ"ל וישראל כץ, שר החוץ שיש לו ניסיון בענייני מודיעין, לא נותרו לו עוד שותפים. אביגדור ליברמן הוא שמאל וצ'ילבה, שר המשפטים החדש חסר ניסיון, נפתלי בנט מחפש שותפים, משה כחלון מלקק את הפצעים ומחכה לאישור המרכז. נשארנו עם נטו נתניהו. בלשכה שלו אין מומחי חוץ וביטחון. זה רק הוא. לבד. קבוצת החשיבה המדינית־אסטרטגית שלו דלה ומצומצמת. זה בדיוק מסוג האירועים שבהם יש מצב שנשלם על כך מחיר.