1. בתחילת השבוע פרסם "ניו יורק טיימס" כתבת דיוקן על שליטה בפועל של אבו דאבי, מוחמד בן זאיד, המוכר בראשי התיבות MBZ - כמעין הנגדה או השלמה לראשי התיבות MBS של נסיך הכתר הסעודי מוחמד בן סלמאן. במאמר המפורט והארוך מוזכרת ישראל בארבע שורות. נכתב בהן כי היא מכרה ציוד מודיעיני והשביחה את מטוסי ה־F־16 של הנסיכות, המהווה חלק מהמדינה הפדרטיבית "איחוד האמירויות הערביות". ברם, בארבע השורות האלה מסתתר עולם ומלואו, ויחד עם פרסומים קודמים הן שופכות אור על ההיקף, האופי והעומק של הקשרים החשאיים בין ישראל לאבו דאבי. קשרים שניתן להקיש מהם על היחסים המיוחדים המתפתחים עם מדינות סוניות נוספות.
בכתבה מודגש כי הנסיך בן ה־58 הפך את ארצו ברבע המאה האחרונה לכוח דומיננטי ורב־השפעה במזרח התיכון, אך גם למקור לאי־יציבות אזורי. על פי הכתבה, שיתוף הפעולה עם ישראל, שכולל גם מכירת ציוד מודיעיני, מונע מזהות אינטרסים כפולים: העוינות לאיראן והחשש מפני תנועת האחים המוסלמים. לשם קידום האינטרסים של הנסיכות פועל בן זאיד זה כשני עשורים במסע רכש קדחתני של נשק וציוד ביטחוני במאות מיליארדי דולרים, בעיקר מארה"ב, ועל רקע זה גם נוצרו קשריו עם ישראל.
אביו, שייח' ח'ליפה, השליט להלכה של הממלכה שנושא בתואר נשיא איחוד האמירויות, שמצב בריאותו רופף ושאינו יודע קרוא וכתוב, הצמיד לבנו הנער מורה הלכה, כוהן דתי קיצוני, שניסה לשטוף את מוחו. הבן התפכח מהטפות מורהו ופיתח איבה גדולה לאחים המוסלמים, שבהם תומכות כיום קטאר וטורקיה. ניסיון הנעורים היה לחוויה המכוננת של הנסיך, שמתווה את דרכו המדינית והצבאית ומובילה אותו לכונן בריתות אזוריות עם מצרים ונשיאה עבד אל־פתאח א־סיסי (שרואה באחים המוסלמים אויב מר), ובמידה פחותה עם ערב הסעודית, ועם ישראל, המצויה בעימות עם חמאס (השלוחה הפלסטינית של האחים המוסלמים). אף שלתפיסת ראש הממשלה בנימין נתניהו חמאס הוא גם כוח המאתגר את הרשות הפלסטינית, ומסייע לו לפוגג את רעיון שתי המדינות ולפלג את העם הפלסטיני לשתי ישויות נפרדות.
בידיעה לא צוין מי החברה שהשביחה את מטוסי ה־F־16 של אבו דאבי. גם אלביט וגם התעשייה האווירית פעילות בנושאי השבחת מטוסים. אך על סמך תקדימי העבר אפשר להסיק כי בשל הרגישות המדינית־ביטחונית של הלקוח (מדינה ערבית שאין לה יחסים דיפלומטיים עם ישראל), טבעה של עסקה כזו הוא G2G - ממשלה לממשלה. ומכאן שאם אכן זה המקרה, ניתן להניח כי משרד הביטחון, שהעניק את האישור, כפה על התעשייה האווירית ועל אלביט לפעול במשותף, בין השאר גם כדי למנוע תחרות ביניהן, שעלולה הייתה לסכן את העסקה.
כך נהג משרד הביטחון בהשבחת מטוסים שביצעו שתי החברות בקולומביה וכך גם בהצעה להשבחת מטוסי F־16 בקרואטיה, עסקה שבוטלה לבסוף בגלל התנגדות הממשל האמריקאי. בכל עסקה שבה ישראל מבקשת למכור או לספק ציוד למערכות נשק אמריקאיות, עליה לקבל אישור מוושינגטון. אפשר להעריך כי במקרה של אבו דאבי, ארה"ב, שנשיאה דונלד טראמפ נחשב לידיד של MBZ , אישרה את העסקה.
באשר לקשרי המודיעין בין המדינות, כבר דווח כי חברת NSO מהרצליה מכרה לאבו דאבי את תוכנת פגסוס, שמאפשרת לחדור לטלפונים ניידים, לגנוב מהם מידע ולרגל אחר בעל המכשיר. לפי ה"ניו יורק טיימס" ודוחות של ארגונים לזכויות אדם, שליטי הנסיכות פועלים נמרצות נגד מי שנתפסים כמתנגדי המשטר, ולא נרתעים מהפרה ופגיעה בזכויות אדם.
שמה של NSO נקשר שוב ושוב ללוחמת סייבר התקפית ולמכירת התוכנה, שמשמשת שירותי ביטחון במדינות בעולם, בכלל זה למשטרי עריצות כמו במיאנמר. במקסיקו נקשר שמה של החברה גם למקרה של רצח של עיתונאי. החברה, שאחד מבעליה הוא חוליו שליו, מנסה בעזרת ראיונות אוהדים בעיתונות למרק את שמה ומצפונה, אך היא מוציאה שוב ושוב שם רע למדינת ישראל. למרות זאת, באופן מפתיע היא זוכה לתמיכה ולגיבוי של משרד הביטחון, שמעניק לה אישורים והיתר יצוא.
חברה נוספת שמכרה ציוד מודיעיני לאבו דאבי היא ורינט, שמייצרת יכולות האזנה ועיבוד נתונים.
# # #
הקשרים עם אבו דאבי החלו מתחת לרדאר כבר לפני כעשור וחצי ובחסות מערכת הביטחון, שהטילה איפול. מי שחשף אותם בפומבי היה דווקא מתי כוכבי, איש עסקים שפרץ את הדרך ויצר את הקשרים האלה. בהרצאה בסינגפור התגאה כוכבי כי באמצעות חברות שבבעלותו בשווייץ (וחברת לוג'יק בפארק התעשייה בקיבוץ יקום) זכה בחוזים שמנים מאבו דאבי לאספקת ציוד בתחום ביטחון המולדת ואבטחת קידוחי נפט וגז.
כוכבי העסיק בחברותיו בכירים מהתעשיות הביטחוניות וממערכת הביטחון, ובהם ראש אמ"ן לשעבר עמוס מלכא ומפקד חיל האוויר איתן בן אליהו. בשיאם של עסקיו הפעיל מטוס פרטי שהטיס עשרות אנשי מקצוע ישראלים דרך קפריסין לאבו דאבי, שבה שוכנו במתחם וילות נפרד ועבדו בתורנות של שבוע ושבועיים.
לאחר שהוא ומנהליו הבכירים עשו הון רב, בשנים האחרונות סר חנו של כוכבי בעיני משפחת המלוכה, ועסקיו בנסיכות הופסקו. במידה מסוימת את מקומו תפסו אנשי העסקים אבי לאומי, ממייסדי חברת המל"טים אירונאוטיקס, שפועל כיום מקפריסין, ובכיר המוסד לשעבר דוד מידן, שהיה גם נציגו של ראש הממשלה לשבויים ונעדרים וניהל את עסקת גלעד שליט. מידן היה בין השאר ראש אגף תבל, שאחראי על הקשרים עם מדינות ערביות ומוסלמיות שלישראל אין עמן קשרים דיפלומטיים. במסגרת פעילותם, לאומי ומידן מייצגים באבו דאבי את התעשייה האווירית.
הכסף הגדול המעורב בעסקאות עם אבו דאבי הוליד במרוצת השנים סכסוכים בבתי משפט ובבוררויות פרטיות בין כמה מעורבים, שחלקם נמשכים גם כיום.
נקודת ממשק נוספת בין ישראל לאבו דאבי היא בעובדה שחיל האוויר של הנסיכות פועל מעת לעת בסיני בסיוע לכוחות הביטחון של הנשיא א־סיסי במלחמתו בדאע"ש. לפי פרסומים רבים, גם ישראל מסייעת לא־סיסי במאבק באמצעות מידע מודיעיני ותקיפות של כלי טיס. חיל האוויר של איחוד האמירויות גם פועל במשותף עם מצרים במלחמת האזרחים בלוב ומסייע לכוחותיו של איל המלחמה גנרל ח'ליפה חפתר, המבקש להשתלט על המדינה. לפי ידיעות באינטליג'נס אונליין הצרפתי, נציגי הגנרל נועדו לפגישות עם נציגי המודיעין הישראלי.
ראש הממשלה בנימין נתניהו מרבה להתגאות כי ישראל הצליחה לכונן שיתוף פעולה פורה עם מה שמכונה "הברית הסונית", שאבו דאבי, ערב הסעודית, בחריין ומרוקו (כמובן ירדן ומצרים, שעמן יש לישראל קשרים דיפלומטיים) הן נדבכים חשובים בה. אבל עיקרו של שיתוף הפעולה הוא בתחומי המודיעין ומכירות הנשק. הוא מתנהל בחדרי חדרים ונחשף רק כאשר מדי פעם התקשורת הבינלאומית מדווחת עליו. הסיכויים שהוא יוביל ליחסים גלויים נמוכים מאוד, כל עוד אין התקדמות במו"מ להסדרים עם העם הפלסטיני.
אבל לנתניהו ולממשלה זה מספיק. מה עוד שהמדינות הסוניות תורמות ליחסים האלה עוד דיווידנד נדיב מאוד לנתניהו: תמורת הנשק והמידע המודיעיני מישראל הן זנחו את העיסוק בבעיה הפלסטינית ומעניקות לישראל אור ירוק לעשות כמעט ככל העולה על רוחה.
# # #
משרד הביטחון, אלביט והתעשייה האווירית העדיפו שלא להגיב לפניית "מעריב". דוד מידן מסר בתגובה: "אני אדם פרטי ולא מתייחס לפעילות העסקית שלי".
2. יש ממד של עורמת ההיסטוריה, או אולי אירוניה, בהחלטת בג"ץ השבוע להורות למדינה (משרד הביטחון) לשלם פרס של 10 מיליון דולר לבני משפחת קוזלי מעוספיא, שמצאו ב־2012 את גופתו של החייל מג'די חלבי. הפרס לא נועד במקור לעניינו של חלבי, חייל דרוזי ששירת בבסיס עורפי באזור חיפה ועקבותיו נעלמו ב־2005. הרעיון הועלה בהקשר של הנווט רון ארד, שמטוסו הופל בלבנון ב־1986. את הפרס הציעה העמותה לחופש נולד, שהוקמה בידי המשפחה, חבריו ועורך הדין של המשפחה, אליעד שרגא, אך ורק למען רון ארד.
עצם הקמת העמותה, ובוודאי פעילותה בשנים הראשונות, הייתה מלווה בעוול מוסרי. כארבע שנים לפני שארד נפל בשבי ארגון אמל (הקשר עם ארד נותק ועקבותיו נעלמו ב־1988) אבדו עקבותיהם של לוחמי השריון יהודה כץ, צבי פלדמן וזכריה באומל (שגופתו נמצאה והוחזרה לישראל לפני כחודשיים) בקרב סולטאן יעקוב במלחמת לבנון ביוני 1982. צה"ל הכריז עליהם כעל נעדרים.
למרות זאת, בני משפחת ארד, חבריו המקושרים מחיל האוויר ועו"ד שרגא הקימו ב־2001 את העמותה, גוף שהדיף מאליטיזם וזכות יתר ולמעשה הביע אי־אמון בקהילת המודיעין ומערכת הביטחון, שכביכול לא עשו די לבירור גורלו של ארד והשבתו הביתה. יו"ר העמותה הראשון היה מפקד חיל האוויר לשעבר אביהו בן נון, שהוחלף כעבור כמה שנים בשרגא. בין חברי הנהלת העמותה היו שני אחיו של ארד, ושמה נגזר מהכרזה שהופצה במאות אלפי עותקים עם הססמה "רון ארד - לחופש נולד".
יתר על כן, כשהוקמה העמותה הבטיחו מייסדיה כי לשם תפעולה יגייסו כספים מהציבור. אך כמו שקורה במקרים כאלה, הנטל הכספי נפל על משלם המסים הישראלי. ראשי העמותה ניצלו את ייחוסם כמייצגי אתוס לאומי ואת נגישותם למקבלי ההחלטות ושכנעו את משרד הביטחון לממן את תפעולה, ולהעמיד לרשותה ערבות מדינה לפרס של 10 מיליון דולר לכל מי שיביא מידע על ארד. לאחר שפרש מתפקידו בעמותה בסוף 2006 הודה בן נון כי פעילותה "אינה אפקטיבית".
המשימה שהעמותה נטלה על עצמה הייתה גדולה למידותיה. כל זרועות המודיעין, על אמצעי האיסוף הרבים שלהן, כשלו בה. ראש המוסד מאיר דגן הודה בזמנו שאחד מכישלונותיו הגדולים היה חוסר יכולתו להשיג מידע על ארד ושאר הנעדרים. אז איך חשבו אנשי העמותה להצליח במה שכשלו המוסד, אמ"ן, השב"כ ומשרד החוץ?
גישת העמותה בשנים הראשונות לקיומה הייתה יהירה. הנהלתה סירבה בתחילה לעסוק גם בעניינם של שאר הנעדרים. רק בעקבות עתירה שהגישה פרחיה כץ־היימן, אחותו של יהודה כץ, לבג"ץ, נאלץ משרד הביטחון לשים קץ לאפליה, שיצרה מציאות של נעדר סוג א' ונעדרים סוג ב'. משרד הביטחון הסכים, וההסכמה קיבלה תוקף של פסק דין של בג"ץ, כי "לחופש נולד" תחיל את מאמציה לאיסוף מידע גם על שלושת נעדרי סולטאן יעקוב, ובהמשך גם על החיילים הנעדרים מג'די חלבי וגיא חבר.
התהיות על העמותה, שעוררה כעס בקרב ארגוני המודיעין ונתפסה בעיניהם מיותרת, התגלגלו בשלב די מוקדם לפעילותה לפתחו של היועץ המשפטי לממשלה דאז אליקים רובינשטיין. בחוות דעת כתב כי "לא ניתן הסבר מניח דעת לשאלה מדוע פעילות שלטונית מובהקת, הכרוכה בטיפול רגיש ובמידע בעל רגישות ביטחונית רבה, צריכה להתבצע על ידי עמותה פרטית ולא על ידי גורמי מערכת הביטחון וזרועות המודיעין הנוגעות בדבר". לדבריו, "פעילות שלטונית, וקל וחומר בתחומים רגישים כאלה, צריכה להתבצע על ידי המערכת השלטונית ולא על ידי טיפול גורם פרטי".
ואולם למרות קביעותיו השתכנע רובינשטיין כי בשל התמהמהות ממשלת ישראל בטיפול בנושא, "נוצר הצורך בגישה המוצעת" על ידי העמותה. הוא המליץ להבחין בין ההפצה והפרסום של רעיון הפרס - שייעשו בידי העמותה, לבין הטיפול במידע, שייעשה בידי גורמי הביטחון - וכך היה.
# # #
העמותה פעלה כעשור, עד שב־2012 החליטו שר הביטחון אהוד ברק ומנכ"ל משרדו אודי שני, ובצדק, לסגור אותה. את העמותה ניהלו אורי חן, שהיה ראש אגף תבל במוסד, והחליף אותו אלוף (במיל') איל בן ראובן (לימים ח"כ מטעם "התנועה" של ציפי לבני והמחנה הציוני). עלויות התפעול שלה היו אדירות. במרוצת העשור הסתכם תקציבה בכ־100 מיליון שקלים, והיא העסיקה בתנאי שכר נאים מאוד עשרות עובדים. כ־15%־20% מתקציבה הוצאו על שכר.
בן ראובן ניסה להיאבק בסגירתה, וגם כיום הוא סבור שזו הייתה טעות. "אומנם לא הבאנו מידע על הנעדרים, אך הפעילות שלנו תרמה תרומה חשובה למודיעין בנושאים אחרים", שאותם סירב לפרט. אפשר להעריך שכוונתו היא שבאמצעות העמותה נאסף מידע ביטחוני חשוב שהועבר לקהילת המודיעין. אך גם אם זה קרה, ספק רב אם יש בכך הצדקה להשקעה הכספית העצומה בה.
לאחר שנסגרה ובני משפחת קוזלי גילו את גופת חלבי בכרמל (החשד הוא שהתאבד בתלייה - בני משפחתו דוחים טענה זו ודורשים מהמשטרה והשב"כ לחקור את הסיבות למותו), הציע בן ראובן למנכ"ל משרד הביטחון לשלם להם סכום כסף מסוים. שני סירב. גם במהלך הדיון בבג"ץ הציעו השופטים פשרה - לשלם למשפחה 8 מיליון שקלים. משרד הביטחון, עיקש וחסר פשרות כהרגלו, באמצעות פרקליטות המדינה, דחה את ההצעה. כעת תיאלץ המדינה לשלם למגלי הגופה פי שלושה ויותר.