נחמה ריבלין לא הזדקקה לגינוני כבוד, וזה מה שמרתיח את תועמלני משפחת נתניהו

1. שידורי מורשת: בכל פעם שאני משוכנע שאין יותר לאן לרדת וזוהי התחתית הסופית של החבית, מתברר לי ששוב טעיתי. גם בעידן הנוכחי, שמעמיד בצל את פולחני האישיות של הדיקטטורים הסובייטים טרם נפילת מסך הברזל, קשה היה להאמין שאיפשהו קיים נומך כזה, שיש איזושהי מדרגה שהצליחה לחפור את עצמה לשפל הזה.
 

אני מתכוון לסצינה הטלוויזיונית המחליאה שבה נראים שני בלוני הליום מלאים מעצמם להתפקע, ה"ה שמעון ריקלין וינון מגל, מסובים באולפן ערוץ 20 ומתאוננים בחמיצות על סיקור לווייתה של נחמה ריבלין ז"ל. מאחוריהם, בשידור חי, התקיימה הלוויה עצמה. זה לא הפריע לג'נטלמנים המכובדים לשבת שם דקות ארוכות ולבסס את התזה מעוררת הקבס שלהם. "מאיפה זה בא, פתאום, כל פרץ האהבה הזו, האישה הזו, אני יחסית בן אדם מעודכן", התלונן מגל, "אני לא מבין את זה, תסביר לי אתה", פנה לריקלין, "היא לא קשורה בכלום לחיי האומה בישראל".
 

ריקלין הוא, כידוע, מרכז הסברה של איש אחד. אז הוא הסביר. ברגע האמת שלפו השניים את ה"אקדח המעשן" שהכינו מבעוד מועד, בעבודת תחקיר סיזיפית: גלופה של העמוד הראשון מגיליון "ידיעות אחרונות" למחרת מותו של ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר. הנה, נופפו תאומי הגועל, תראו איך "ידיעות אחרונות" מדווח על מותו של ראש ממשלה - ראש ממשלה! - ותשוו לפולחן סביב ריבלין. "אני רואה אנשים בטוויטר כותבים", הוסיף ריקלין, או שמא היה זה מגל, "הי, זה כל כך עצוב, אנחנו שבורים... תגידו, מה אתם מבלבלים את המוח?! ומדברים על הזוגיות... הרי אתם בכלל לא הכרתם אותה! אתם לא יודעים מי היא בכלל!!! פשוט טירוף מוחלט".
 

אכן, טירוף. מזל שיש לנו את שני אלה, שיקרעו את מסיכת האבל מעל פרצופה של האומה. האמת היא שלא האמנתי שהדבר הזה שודר. לערוץ הנ"ל אין צופים, מישהו העלה את הקטע הזה בטוויטר, ובהתחלה חשבתי שמדובר בפרודיה. שמו המקורי של ערוץ 20 הוא "ערוץ המורשת". כן, זוהי מורשת התקופה.
 

שני העיתונאים החוקרים המשיכו, ללא מורא וללא משוא פנים: "תאגיד השידור!", התפלצו, "הרי הוא משדר את מעבר הקהל על פני הארון משעה 2 בצהריים! וערוצים 12 ו־13 לא מפגרים הרבה מאחור! הם משדרים משעה 3!!!". מתברר שסיקור לוויית נחמה ריבלין עקף בסיבוב את הגרעין האיראני ברשימת האיומים האסטרטגיים על האומה. אני מקווה שמנהל האולפן שלהם הרחיק לפני תחילת השידור עצמים חדים מהאולפן, פן יתפוצץ אחד המגישים בשידור חי ונפיחתו תחריד את האזור כולו.
 

את הפאנץ' ליין שמר מגל לסוף: "מה אתם רוצים להגיד", נאם האורקל, "ששרה לא ככה? כל הכבוד, אז שרה לא ככה, הבנו. רוצים להכניס לביבי? כל הכבוד". זו אינה טעות. זה נאמר בשידור. על פי התזה הזו, החגיגה התקשורתית סביב מותה של ריבלין נועדה למטרה אחת בלבד: לגרום עוגמת נפש לזוג המלכותי באמת. מזל שהשידור נגמר מתישהו. בקצב הזה הם עוד היו עולים על המזימה שלפיה הנשיא הרג את רעייתו כדי לצער את רעיית ראש הממשלה ובעלה.

 

2. מאמצי זחילה
 

קצת עובדות: נחמה ריבלין הייתה הגברת הראשונה. אלה כללי הפרוטוקול בישראל. נשיא המדינה הוא "האזרח מספר אחת", רעייתו בהתאם. על פי אותם כללים, היא נקברת בחלקת גדולי האומה בהר הרצל. לווייתה לא הייתה ממלכתית. היא הייתה משפחתית. רשימת המספידים הייתה צנועה. שני זמרים שנחמה אהבה, רונה קינן ואלון עדר, השמיעו שירים שאהבה. דוברת בית הנשיא לא דיברה עם עורכי עיתונים, אתרים או מהדורות. אף אחד לא דרש שידור חי, אף אחד לא תיאם את הלוויה ל־7 וחצי בערב, כדי לאלץ את המהדורות להקדים ולשדר (היא התקיימה ב־6). מי שסייעו לארגון היו מרכז ההסברה ואגף ההנצחה, שמעניקים מעטפת לוגיסטית ללוויות בחלקת גדולי האומה באופן קבוע. כל השאר היה יוזמה של התקשורת עצמה.
 

העורכים השונים בכלי התקשורת החליטו לסקר את מותה ולווייתה של ריבלין, אף שידעו שזה עלול להעלות את חמתם של ריקלין ומגל. אכן, מעשה הגובל בהתאבדות. ההחלטה הייתה ספונטנית ונשענה גם על העניין הרב שמותה של ריבלין עורר ברשתות. בעידן האינטרנט, אי אפשר לרמות. מספרי הצפיות מדויקים. ועל מה יצא קצפם של שני הקומיסרים? על זה שביום מותה של ריבלין התקשורת עסקה בה ובדמותה ולמחרת קיבלה הלוויה סיקור טלוויזיוני. כן, היו שידורים ממעבר הקהל על ארונה בתיאטרון ירושלים, וכן, גם הלוויה עצמה שודרה. אכן, שומו שמיים. שעתיים־שלוש של שידור חי במצטבר. הרי מדובר בפוטש של ממש. כדי להוסיף חטא על פשע, המשיכו השדרנים והמספידים לכנות את המנוחה בתואר "הגברת הראשונה". מרגיז.
 

את נאום התוכחה שלהם נשאו ריקלין ומגל במהלך הלוויה, בעוד הגופה מונחת לפנינו. הם משחו את נחמה ריבלין בזפת ונוצות וגררו אותה בחוצות העיר. כל זאת על שום מה? אני מעריך שהם לא קיבלו הוראה. אפילו נתן אשל, האיש שלא בוחל בכלום, לא יעז לתת הוראה להכפיש את רעיית הנשיא במהלך לווייתה. זוהי כנופיה שכבר לא זקוקה להוראות. היא גורמת לראש הממשלה הרבה יותר נזק מתועלת. ככל שהיא תכרכר יותר סביב בני הזוג המלכותי, כך הם יוערכו פחות. האמת צפה, במלוא כיעורה, כשיורש העצר קונן לא מזמן שאין שום עיתונאי רציני בצד שלהם, אין שום כתב חוקר, הכל שממה. בצוק העתים נאלץ יאיר נתניהו לשנס מותניים ולהפוך לכתב חוקר בעצמו. ריקלין, בתגובה, צייץ משהו נעלב. כעבור כמה דקות, חזר לכשכש בזנב.
 

בשבוע החולף העזו ריקלין ומגל להשמיע צליל מרומז של מחצית הביקורת על נתניהו. ריקלין הביע דאגה מכך שנתניהו התכוון למנות את שלי יחימוביץ' לשרת המשפטים. מגל קרא לנתניהו לשריין את איילת שקד בליכוד (למרות התנגדותה של אתם־יודעים־מי). יכול להיות שהם תפסו את עצמם בכוחות עצמם, והענישו את עצמם. במקום מלקות פומביות, בואו נתעמר ברעיית הנשיא המנוחה, תוך כדי לווייתה. אולי זה יישא חן בעיני אתם־יודעים־מי. זו הייתה סוג של חזרה בתשובה. זחילה מאומצת בחזרה אל הפנכה.
 

מה שקרה עם מותה של ריבלין דומה למה שקורה כשחייל בודד נהרג ואין מי שיגיע ללוויה שלו. סוג של פרץ רגשות ספונטני, עממי, שמקהיל אנשים שלא הכירו את החייל, או את המנוחה, ומרטיט לבבות. נחמה ריבלין הייתה אישה צנועה. היא לא דרשה שיכנו אותה "הגברת". היא לא הרימה קול על אף אחד ובעיקר לא על החלשים, הנדכאים או הכפופים לה. היא לא הטילה וטו על מינויים של בעלה ולא התערבה בענייני המדינה. היא לא דרשה שיאבטחו את ילדיה, לא הסתובבה עם פמליה והעדיפה להיות אלמונית, אחת מהעם. היא מעולם לא נחשדה בדבר. היא שילמה על כרטיסים לקולנוע או לתיאטרון מכיסה. היא הייתה נטולת כבוד. איש לא אכף, במצוותה, שכרוז יכריז על בואה לאירוע כלשהו. היא הייתה מגיעה בשקט, יושבת בכיסא צדדי, משתדלת לא להפריע. היא עשתה הרבה טוב לאנשים, בלי לדברר ובלי לברבר. היא שנאה מתנות. היא אהבה אנשים. אנשים אהבו אותה. עכשיו, לאחר מותה, כשמתוודעים אל דמותה המיוחדת, אוהבים אותה עוד יותר.
 

משהו במותה נגע באנשים. המספרים מדברים: הרייטינג של שידורי הלוויה היה גבוה. עמוד הפייסבוק של הנשיא קרס בכל פעם שהועלה פוסט על נחמה, על חייה, על מפעלותיה. בזמן שהטור הזה נכתב משתרך תור של מאות מטרים בכניסה לבית הנשיא, רובו ישראלים שלא הכירו את נחמה ריבלין אבל מרגישים צורך לבוא לחבק את הנשיא. היא הייתה אשת תרבות, מלח הארץ, כזו שהגיעה לנחם את הנהג שלה עם מחולל החמצן שאפשר לה לנשום, טיפסה שלוש קומות במדרגות, לא אמרה מילה, וישבה שם בשקט. היא הייתה פשוט אישה צנועה. עניין כל כך נדיר במחוזותינו. הדגמה חיה (כבר לא) לזה שאפשר להיות רם דרג ממלכתי ולהישאר אנושי, לשמור על פרופורציה, על ענווה, על נועם הליכות וקסם אישי. 
 

פתאום, כהלך הנתקל בנווה מדבר, אנשים הבינו שאפשר גם אחרת. אז מתברר שהיינו צריכים להתאפק. היינו צריכים להבין את הרגישות ולקבור את נחמה ריבלין באישון לילה, בחיק המשפחה, עם הגבלת מספר המלווים, ממש כמו מחבל שגופתו הוחזרה למשפחה.
 

לא מזמן, אחרי השתלת הריאה שעברה, ישב אחד ממקורבי משפחת המלוכה באחד האולפנים וטען שריבלין לא חיכתה בתור להשתלות כאחד האדם, קיצרו לה, עשו לה פרוטקציה. בבית הנשיא נקרעו לגזרים. האמת הפוכה. היא עמדה בתור, ועוד איך, וכבר הייתה על סף השתלה בעבר, וחומרת מצבה הייתה מקסימלית. הרים מי שהרים טלפון לאותו מקורב, והוא התנצל ואפילו פרץ בבכי. נדמה לי שמריקלין ומגל אין טעם לצפות להתנצלות.

3. מבצע ג'ומס
 

הנה סיפור אחר, לא קשור ומאוד קשור: הכנסת העמידה לרשות הח"כים המכהנים והלשעברים הסעה מאורגנת מהמשכן ללוויה בהר הרצל. בין הבאים היה גם חיים אורון (ג'ומס), לשעבר יו"ר מרצ, שר לשעבר ואחד הח"כים האהודים על כל קצוות הקשת הפוליטית. ג'ומס חטא חטא נורא: הוא בא עם רעייתו נילי. היו לו נסיבות מקילות: בני הזוג אורון היו ידידים קרובים של הנשיא ורעייתו המנוחה. אך טבעי הוא שנילי תבוא לחלוק לה כבוד אחרון. שניהם היו מוכי צער ויגון אמיתיים.
 

כשהגיעו למשכן הכנסת ביקשה אחת העובדות שבני הזוג אורון יעלו לאוטובוס השני, שיהיה מרווח, כי בראשון נוסעים רק ח"כים או ח"כים לשעבר, בלי בנות זוג. כשהגיע האוטובוס השני, צצו כמה מסדרני הכנסת ומנעו מבני הזוג אורון לעלות. למה? כי אלה ההוראות: רק חברי כנסת או ח"כים לשעבר. בלי בני/בנות זוג. מי נתן את ההוראה? מנכ"ל הכנסת אלברט סחרוביץ.
 

ג'ומס חשב לוותר אבל ח"כ תמר זנדברג, יו"ר מרצ, חשבה שיש מקום לערעור על רוע הגזירה. ג'ומס לא ידע מראש, השעה הייתה כבר 5 וחצי, העיר פקוקה וסתומה, האוטובוס השני עומד כמעט ריק לגמרי. מה הבעיה? מישהו מלמל משהו על סידורי ביטחון. אז התחייבו שנילי אורון, להלן הג'ומסית, תרד ממנו לבידוק ביטחוני כאחד האדם כשיגיעו להר הרצל. גם זה לא עזר. פשוט לא נתנו להם לעלות.
 

חשו כמה מהנוכחים, יחד עם בני הזוג, ללשכת מנכ"ל הכנסת וללשכת הבוס שלו, יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. ניסו לבטל את רוע הגזירה. מה שהלך שם מתואר על ידי כמה נוכחים (נכחו שם לא מעט אנשים) כמחזה אימים. המנכ"ל, סחרוביץ, לא רק סירב להעלות את בני הזוג אורון לאוטובוס, הוא העניק לנוכחים לדברי כמה עדי ראיה תצוגת צעקות נדירה, שכללה גם לא מעט השפלות. אני קבעתי, אני החלטתי, ככה זה וזהו והכל בצעקות רמות. ניסו להסביר לו שכבר מאוחר, שג'ומס לא ידע, שבני הזוג ידידים קרובים של המנוחה, אבל זה היה כמו לדבר לקיר, בהבדל אחד: הקיר צרח. זנדברג הרימה טלפון ליו"ר הכנסת אדלשטיין. ניסתה להסביר לו: ג'ומס כאן עם אשתו, הוא לא ידע, הם חברים קרובים של רובי ונחמה, הלוויה מתחילה תכף. ג'ומס הוא איש מבוגר, שר לשעבר, משפילים אותו, מבזים אותו, מדברים אליו בצורה נוראה, תעשה משהו. למרבה ההפתעה, גם אדלשטיין נאטם. אין על מה לדבר. בקושי מסכים לשמוע. זנדברג מבקשת לדבר איתו אישית. לא בטלפון. הוא מסרב. מסתגר בלשכה.
 

חיים אורון, ג'ומס, יהיה בשנה הבאה בן 80. הוא כבר פנה לחזור הביתה, לקיבוץ. פתאום צץ למישהו רעיון: התקשרו למנכ"ל בית הנשיא, והוא סידר את הכל מיד: הג'ומסים פשוט באו ברכבם הפרטי, השומרים קיבלו הנחיה והם נכנסו וחנו ליד האוטובוס. למרבה הפלא, הלוויה עברה בשלום. הפיגוע סוכל. אפשר לנשום לרווחה.
 

מטעם הכנסת נמסר: "במסגרת נוהלי האבטחה הקפדניים של טקס ההלוויה, נקבע בין השב"כ לגורמי המקצוע בכנסת כי רק חברי כנסת מכהנים ולשעברים אשר יגיעו באוטובוסים ייעודיים, יורשו להיכנס להר הרצל ללא בידוק ביטחוני. במסגרת הבנה זו יצאה הודעה לכלל חברי הכנסת המכהנים והלשעברים. בכנסת דוחים מכל וכל את הניסיון המלאכותי לטעון כי היה בסירוב זה ניסיון להשפיל את ח"כ ג'ומס ולהחריגו בדרך מבזה ובשיח בוטה ומדגישים כי כלל הח"כים שניסו מבעוד מועד לבדוק אפשרות להוספת חברים ובני מהשפחה אל הסעת חברי הכנסת, נענו בשלילה".
 

על פי מקורבי מנכ"ל הכנסת והיו"ר, איש לא ביזה את ח"כ לשעבר אורון ואיש לא צעק עליו. כל האירוע היה אילוץ של סידורי הביטחון שנכפו ע"י השב"כ. אחרי ששוחחתי עם לא מעט עדי ראיה, המסקנה שלי היא שהאמת קרובה יותר לצד של ג'ומס. אם כי, מכל צד היא נראית אחרת לגמרי.
 

חיים אורון (ג'ומס) הסתפק בתגובה הזו: "אנחנו שומעים הרבה מיו"ר הכנסת ואחרים על החשיבות בשמירת כבודה של הכנסת. לא בטוח שמי שלא יכבד, יכובד". 

 

4. בארץ הבוגדים
 

והנה עוד משהו, מאותו סוג. ימים ספורים לפני פטירתה של נחמה ריבלין, קיבלתי מייל מאדם מוכר, מוערך, נטול קשר פוליטי כלשהו. הנה המייל, בעריכה ושינויים קלים: "השתתפתי אמש בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת", כתב האיש, "היה טקס מרהיב ומקסים, אבל לצד החוויה המענגת חשתי לאורך כל הטקס מועקה בשל השפלתו של נשיא המדינה שלנו. הייתי שתי שורות מאחורי שורת המכובדים וראיתי את המתחולל מקרוב. הנשיא הגיע בזמן. אף אחד לא הכריז על בואו. היה עדיין הבלגן שלפני. הקהל הסתובב ופטפט וצחק, והנשיא עמד והמתין לתחילת הטקס כאחרון האנשים. כעבור רבע שעה הכריזו בקריאה מלהיבה שראש הממשלה ורעייתו מגיעים. הקהל כמובן השתתק, נעמד על רגליו ומחא כפיים. גם בשלב הזה, לא הזכירו את הימצאותו של הנשיא במקום. הכריזו את שמו רק כשהזמינו אותו לנאום. הוא עלה ונאם. אני לא זוכר אם נוגנה נעימה כלשהי כשעלה, ואם כן, היא הייתה משמימה. אחר כך הזמינו את ראש הממשלה... כשביבי עלה לבמה נשמעה מנגינה קצבית ומלהיבה שגרמה לקהל ללוות את עלייתו במחיאות כפיים סוערות... אי אפשר היה שלא להרגיש את השפלתו של הנשיא".
 

זוהי רוח התקופה. אלה ימים נוראים. אין כאן מאבק בין ימין לשמאל. הבוגד משבוע שעבר, אביגדור ליברמן, ימני בהרבה מבנימין נתניהו. נשיא המדינה, ראובן (רובי) ריבלין, ימני בהרבה מבנימין נתניהו. ריבלין הוא בית"רי מלידה, ז'בוטינסקאי מרחם אמו, מי שהמדינה הזו חשובה לו יותר מעצמו. לנתניהו חשוב בעיקר בנימין נתניהו. ההבדל כאן, כאמור, אינו פוליטי אלא אנושי. זהו עידן שבו כל ממזר מלך, קו פרשת המים נמתח בין אלה ששומרים על צלם האנוש לאלה שלא.

5. לפיד והגנרלים
 

בצד השני של המפה הפוליטית, מקרטעים. העבודה במשבר קיומי, מתקוטטת על הדרך שבה ייבחר היו"ר הבא, שיישחט אחרי הבחירות. אהוד ברק מחמם מנועים, לא ברור לקראת מה. בכחול לבן מנסים לשדר אחידות, יוצא להם קצת עקום. יש הרבה דברים בכחול לבן, אחידות אינה אחד מהם.
 

על פי לא מעט גורמים מתוך המפלגה, שלושת הרמטכ"לים היו מעדיפים להיפרד מיאיר לפיד. הם קיוו שהעלאת עניין הרוטציה תגרום ללפיד לחתוך. זה לא קרה. ההחלטה, בשלב הזה, היא לרוץ ביחד. לא בטוח שככה זה גם ייגמר. נושא הרוטציה הורד, לכאורה, מסדר היום. הוא ישוב. הרמטכ"לים מצפים מלפיד להבין שהפך למשקולת. על פי הגרסה הזו, עוד בקמפיין הקודם היה ברור שהרוטציה עולה לכחול לבן 3 מנדטים. בסיבוב הנוכחי היא תעלה יותר. היא מטרפדת את המאמצים להביא מצביעי ימין, היא מוציאה את החרדים מהמשחק, היא מייצרת סימני שאלה מיותרים.
 

לפיד בשלו. אפשר להבין אותו. הוא החיה הפוליטית המחודדת ביותר בחבורה הזו. יש לו מפלגה ותיקה, מתוקתקת ויעילה. הוא עשה את ויתור חייו כשהצטרף להיות מספר שתיים. הוא לא מתכוון לוותר פעם נוספת. מצד שני, אמרנו את זה גם לפני הוויתור הראשון, אז לך תדע. בינתיים הוחלט שהפעם בני גנץ יהיה מפקד הקמפיין. לפיד, שעשה את זה בפעם הקודמת, נדחק אחורה. הוא לא מתרגש. אני מועמד, הוא אומר למי שאומר, בפעם הקודמת זו הייתה שעת חירום ורגע אחרון ולא הייתה ברירה.
 

גם צוות הקמפיין ישונה. לא עוד שתי קבוצות נפרדות, המתקוטטות בשידור חי זו עם זו. הסוקר/אסטרטג יהיה ישראל בכר, שבא עם גנץ. מרק מלמן, הסוקר האמריקאי המוערך של לפיד, בחוץ. על הפרק, ייעוץ אמריקאי איכותי. לא ברור אם זה יקרה. האמת היא ששום דבר לא ברור בכל מה שקשור לכחול לבן. קיבלנו הזדמנות שנייה, אמר לפיד אחרי שהכנסת פיזרה את עצמה. עכשיו הם רק צריכים לנסות לעשות משהו עם ההזדמנות הזו.

 

איילת שקד מתלבטת. האם להתפקד לליכוד עכשיו, כדי להיות כשירה בעוד שלוש שנים, על אפם וחמתם של הנתניהו'ז? או שמא להקים מפלגת ימין מאוחדת בראשותה, עם הרב פרץ, אולי גם פייגלין וגורמים נוספים? מה עדיף, ציפור אחת ביד, או שתיים על העץ לקראת הבחירות הבאות?
 

שקד היא סחורה חמה. ילדת הפלא של הימין, פופולרית גם מחוץ למגזר, נכס אלקטורלי. העובדה שנמנע ממנה להשתריין בליכוד רק בגלל גחמה של רעיית ראש הממשלה, בלתי נתפסת. זהו פרק ב' של החיזיון שראינו בשבוע שעבר, שבו פיזרו חברי הכנסת שזה עתה נבחרו בעמל רב את עצמם למוות, רק כי אחד מהם, בנימין נתניהו, לא הצליח להרכיב ממשלה. זה הזכיר סצינות מתקופת הקומוניזם בגוש הסובייטי. עם חומת ברלין, גדרות תיל, סקוריטטה ומורדים שנגררים בשערותיהם אל הגרדום. 
 

ושוב, לא מדובר כאן בהתלבטות בין ימין לשמאל, מניעת החזרת שטחים או מלחמה בטרור. מדובר בממשלה ימנית יציבה שיכולה הייתה לקום אם רק היה מואיל בנימין נתניהו לעשות מה שישראלי פטריוט צריך לעשות במצב כזה: להילחם על חפותו שלא מתוך לשכת ראש הממשלה.
 

תמצית של הסיפור שלנו אפשר היה לקבל השבוע בסדרת ציוצי טוויטר. הראשון היה השליח האמריקאי לשיחות במזרח התיכון, ג'ייסון גרינבלט, שצייץ ציוץ ביקורתי על השחיתות ברשות הפלסטינית ועל העלאת השכר החשאית שבכירי הרשות סידרו לעצמם, בעוד המוני האזרחים נאנקים תחת המצב הכלכלי הקשה. ח"כ אחמד טיבי מיהר להגיב וצייץ "מעניין איך השליח של טראמפ מתפקד כמו טרול אנטי־פלסטיני, עד עכשיו לא שמענו ממנו שום דבר על אישומי השחיתות נגד ראש הממשלה נתניהו. באמת, מר גרינבלט? שום דבר?".
 

אלא שאז התערב צייצן בשם יוסף וענה לטיבי משהו כזה: "גרינבלט לא צריך להגיב על נתניהו כי הוא כבר ניצב בפני כתבי אישום של מערכת משפטית עם חוקרים, תובעים ושופטים. גרינבלט מגיב במקרי שחיתות פלסטינית כי שם אין מערכת משפטית אבל יש הרבה מאוד כסף שמקורו במשלם המסים האמריקאי".
 

כל השלושה צודקים. גרינבלט, טיבי ויוסף. אנחנו נמצאים על המסלול שבין המציאות שמתאר יוסף, למציאות הקיימת בצד הפלסטיני. אם מזימותיו של ראש הממשלה יתממשו, אז גם אצלנו לא תהיה יותר מערכת משפטית עצמאית, חזקה, עם חוקרים, תובעים ושופטים. או שתהיה, אבל אף אחד לא יספור אותה.

[email protected]