מסרון שהופיע על מסך הסלולרי שלי תפס לי את העין: הגירעון של אומת היידעלך עומד על 51 מיליארד שקל. כן, בקטנה.
מיד חשבתי שמצבנו מ־ע־ו־ל־ה, כי חסכנו ביום רביעי שעבר - עם פיזור אגם הדרעק - מיליארדי שקלים, לפי מפתח של 400 מיליון שקל לכל נבחר ציבור, שיפזר אותם איך שבא לו.
מיד חשבתי איך הייתי מפזר סכום נכבד כזה - אם היה לי אותו ביד - רק שלפני הכל החלטתי ביני לביני לכנות את הבזבוז "צרכים תורניים". ומכיוון שמדובר בכסף קדוש של העם היהודי (וקצת ערבי), צריך לבזבז אותו כאן.
שמתי לב שמקוואות ובתי תפילה יש כבר יותר מדי, אבל אין פארק מקוואות כמו המימדיון בתל אביב למשל. בפארק המקוואות שאני יוזם באמצעות הכייסף של כולנו, תהיה כמובן הפרדה בין זכרים לנקבות, אבל יישמר קשר עין ואפשר יהיה להיכנס אליו רק עם גלביות כדי להסתיר חמוקיים; כן, גם של קטינות.
הנה עד עכשיו בזבזתי לציבור רק 100 מיליון שקל, לא כולל תחזוקה, שאלה יהיו חילונים ועכו"ם.
אגב, פארק מקוואות כזה חייבים להקים באילת. העיר הזו גוססת, גם בגלל העברת שדה התעופה, פירוק שדה דב והביטול הצפוי של פטור ממע"מ אחרי הבחירות. אם אילת הייתה נשלטת בידי החניוקים, כמו בני ברק למשל, היא הייתה גן עדן לשוורצע־געלט, עם עשרת אלפים חלפני כספים.
אחרי שאבצע מהפך שלטוני בעיר, ואגודת ישרואל תשלוט באזור, נגרש את כל השיקסע'ס שמשתזפות בחופים עם חוטיני רחמנא ליצלן. מה זו הפריצות הזו? אי אפשר ככה. בהמשך נשכנע את הרב'ה מגור, הרב אלתר, מיליארדר ועולל בן 80, לוותר על מעון הנופש בבית חילקיה לטובת העיר הדרומית.
חשוב לשחזר את ימיה של עציון גבר כאתר נופש לחסידות. ברור שבעיר המקראית המשוחזרת יהיה פטור ממע"מ, פטור מעבודה זרה, שהיא כל עבודה בכלל (יהיה מן מהשמיים, שלווים ולוקוסים בשפע), בתי אולפנה ללימוד היידיש, כי עברית זו שפה ציונית משוקצת שמובילה לפריצות.
הנה הלכו עוד 100 מיליון על ההיערכות הזו, נשארו 200 מיליון. מה הלאה? וואלה, קשה, זה הרבה כסף. אולי נביא את הג'מעה של בית החולים לניאדו מנתניה, שישפרו קצת את יוספטל.
נשארו 100 מיליון - סכום ראשוני להכשיר את נמל התעופה רמון, כך שכל חניוק שירצה להגיע יוכל להיכנס לארץ הקודש רק באמצעות נמל התעופה הזה. תהיינה טיסות ישירות של חברת "גור קווי תעופה", וכמובן שתהיה הפרדה: טיסות רק לגברים או רק לנשים. כמובן שהטייסים והדיילים יהיו חוזרים בתשובה עמוקה (ובהתאמה טייסות ודיילות בקווים לחרדיות).
והנה סידרתי ככה את הכלכלה, והכל בסייידר. בכלל, התוכנית הסדורה שלי היא להשתמש בחוואה הגועליציונית כדי לסלול בעתיד מסילה לרכבת קדושה מעציון גבר לפלשתינה רבתי בתוך שעתיים וחצי. המסילה תיבנה בידי עובדי אלילים מלוכסנים, אבל אחרי שיסיימו נכשיר גם את הרכבות. ביבי יממן; למה יש לו ברירה? מי ישמור אותו מחוץ לכלא? רק אנחנו.
ככה אסייע לכיפעל'ך לבנות את הארץ לצרכים שלהם. החילונים המאוסים ימשיכו לעבוד כדי שיהיה געלט לתחזק את העייסק. לא רוצים? סבבה, שיחזרו בתשובה, ישמרו את קודשי ישראל, יתרבו אינשאללה כמו שפנים, ובאה גאולה לארץ הטמאה.
רגע! אחרי ששיקמנו את עציון גבר, יש עוד אתרים קדושים בארץ וחובה להפסיק עם מצעד הגאווה הזה בק"ק תל אביב. מה זה כל הלהט"ב הולך ורוקד חצי עירום. צריך להעביר את התועבה לגויים בברלין, בניו יורק (לא בברוקלין רחמנא ליצלן), באוסטרליה... רק לא פה.
# # #
מצד שני, יש כאן מצוקות אמיתיות שצריך לפתור. ילדים חולים, למשל. בשבוע שעבר קראו לי לפגישה לעמותה שמסייעת לילדים חולי פסוריאזיס. כן, זו מחלה לכל החיים. יונה, מנכ"לית העמותה, סיפרה לי עד כמה קשה המחלה, על המאבק בגרד הבלתי פוסק ועל הפצעים. העמותה שלה מארגנת קייטנה של שלושה שבועות בתנאי פנימייה ל־25 קטינים בים המלח. חשיפה לשמש באזור הזה היא חיונית לכל חולה, ושהייה של שלושה שבועות בים המלח מסייעת לילדים חיים רגילים לתקופה של עד חצי שנה לפני ההתפרצות הבאה. ברור שבחו"ל וגם בארץ כבר פיתחו תחליפים של תאים מיוחדים שמספקים את אותה קרינה לחולים, אבל לא לכולם יש הכסף לממן את הטיפול.
עלות קייטנה כזו עומדת על 150 אלף שקל, אחרי שההורים כבר נושאים ברוב המימון. חייבים מדריכים, פעילות הנהוגה בקייטנות, השגחה רפואית ועוד. הקייטנה אמורה להיפתח בחודש הבא, אבל היא כבר בגירעון. אין שום משרד ממשלתי שמוכן לקחת עליו את כל המימון.
יונה הוכרה כנכת צה"ל הראשונה כתוצאה מפסוריאזיס כבר ב־1976. המצב של מחלתה מחייב זריקה של תרופה ביולוגית אחת לשלושה חודשים, כדי שתתפקד.
"תקשיבי יונה", אמרתי לה, "אולי תעשי את הקייטנה לפי הדרישות המחמירות של החניוקים? את יודעת, הפרדה וכאלה,
א־ביסלע תפילות וגמרא למתחילים, ואז ליצמן וג'מעתו ייתנו לך כמה לירות. מה את אומרת?".
היא הביטה בי וענתה: "אני אומרת שאתה אידיוט, שלא מבין כלום. אחת ממטרות הקייטנה היא להביא את הילדים להבנה שיש עוד כמוהם, והם לא צריכים להרגיש שונים. זה הסיוע הכי גדול בשבילם, אז אתה מציע לי שטויות במקום? הם חייבים להיחשף לשמש. מה אתה לא מבין?".
חייכתי ועניתי: "תרגיעי, צחקתי קצת. זו השיטה היום, אנחנו עבדים של החולירע־יאסנה האלה. אני יכול לעורר מודעות, אבל לומר לך שאיזה גביר יפתח את הפוזמק ויזרוק כסף, אני סקפטי. נראה מה יהיה".
יצאתי משם מבואס למדי. בכל זאת, ילדים צעירים שלומדים בבית הספר. מה תגיד להם? אסור להשחית את הטף, כדי שימשיכו לרצות למות בעד ארצנו הקדושה. הרי לא כולם יכולים ללכת לקייטנות שקרויות ישיבות הסדר.
# # #
למחרת, בערב שבת, הלכתי לקידוש בבית השאנטי בתל אביב. אני אוהב את מריומה בן יוסף אהבה גדולה. האישה הזו, שמטפלת בנוער בורח חסר קורת גג כבר 30 שנה, היא תופעה של נתינה במציאות העכורה שלנו בכתריאליבקה.
מריומה ואני בגרנו בפנימיות, יש בינינו הבנה שדורשת רק מבט, כי אם אנחנו עוברים למילים אנחנו מתעצבנים. אחרי עשרות שנים בנווה צדק, ובתרומה עצומה של משפחת לבנת לזכרו של אבי המשפחה יצחק ז"ל, הקימה עמותת בית השאנטי בית חדש בתל אביב. מבנה מקסים ומעוצב, כפי שמריומה ואנשיה הקימו בשאנטי במדבר.
אתה הולך בלובי המצוחצח, ונקוות דמעות בעיניך. ובאלוהים, אני לא אדם שדומע קל, ממש לא. אני בדרך כלל בטירוף נכון לקרב. כל בית שאנטי, במדבר ובתל אביב, מכיל 50 מיטות. אין תנאי קבלה, זולת ציות מוחלט לכללים הנוקשים: אין סמים ואלכוהול, חייבים ללמוד ו/או לעבוד, וחובה לבצע את מטלות המעונות. נשמע קל, הא? אבל לנערים ונערות שגדלו ברחוב, חלקם נרקומנים, חלקם וחלקן עברו אונס בתוך המשפחה וירדו לזנות, קשה המעבר מהישרדות שאינה תוכנית ריאליטי, לחיים מסודרים; לא משנה עד כמה המשכן נעים והצוות חם, תומך ומלווה.
האמינו לי. חוויתי טיפול גמילה של כמה חודשים לפני כמעט שבע שנים. אני יודע מה עובר על חלקם, רק מלהביט בהם. והם לא בני 50 פלוס, הם ילדים ראבאק!!!
הקידוש בבתי השאנטי מתנהל בדרך שונה מהמסורת. אצל מריומה ומיכאל, שמנהל איתה את הבתים, יושבים כולם בחדר האוכל בשולחנות בצורת האות חי"ת. כל דייר קם ומספר את האירוע הרע ו/או הטוב בשבוע שחלף, ולמה הוא מצפה מהשבוע שיגיע.
אז הילדים מתגאים שעברו מבחן רישוי (העמותה מממנת לימודי נהיגה), עברו בחינת בגרות, פגשו בני משפחה אחרי שנתיים בעידוד הצוות המדהים, נכחו באירוע משפחתי אחרי ארבע שנים - וראו שהאחים והאחיות שלהם עדיין קורבנות אונס - של אבא, דודים ואחים, אבל אין להם ולהן הכוח לברוח. הילדים והילדות האלה לא בוכים, כי נגמרו להם הדמעות. רק הצוות והאורחים מתקשים לשלוט ברגשות.
אני למשל יצאתי החוצה ללובי, תחת כיפת השמיים. הדלקתי סיגריה והבטתי למעלה בשאלה: "טאטע, למה ככה? איפה אתה קיבינימט?". לא הייתה תשובה.
# # #
מבעד לחלונות הענקיים צפיתי בסרן אלכס, קצינה בקבע, שסיימה עכשיו תפקיד מ"פ בבה"ד 1. יש לי צמרמורת כשאני כותב עליה, כי ראיתי אותה לפני כמה שנים בערב גיוס תרומות לעמותה, ולאחר מכן בסרט בתוכנית "עובדה". היא צעירה מקסימה ממשפחה מרובת ילדים, שחוותה את מה שחוותה, וחבל להזכיר את הגיהינום שלה. היא סיפרה לי שהיא יוצאת ללימודים, וכשתסיים אותם - תקודם לדרגת רס"ן.
"תישארי בצבא", ביקשתי ממנה. "זו מסגרת שמגינה עלייך, עם כל הקושי. בחוץ יש חיות טורפות".
סרן אלכס חייכה וענתה: "אני רק בת 24. אני רוצה ללמוד הרבה דברים. אני רוצה לטייל בעולם, אני רוצה לחיות. אני מתלבטת".
אלכס היא תוצר של בית השאנטי. היא באה בסופ"שים, כאשר אינה בבסיס. יש כמוה עוד קצינים לוחמים שעברו את ההכשרה בשאנטי - לתפארת מדינת ישראל.
בישראל העצובה שלנו יש כ־15 אלף נערים ונערות ללא קורת גג. אגף חסות הנוער במשרד הרווחה אחראי עליהם, אך העמותות למענם נאלצות לגייס כספים בכל מיני דרכים יצירתיות. אחת מהן היא "1080 דקות במדבר" ביום שישי הבא. 12 שפים וטובי האומנים בישראל יורדים לשאנטי במדבר לוויקאנד - רק כדי לתת מעצמם לילדים האלה. עלות התרומה היא אלף שקל לאדם, והמטרה - לגייס 500 אלף שקל. והם רחוקים מהיעד.
שמעתי את מריומה ומיכאל מסבירים את המצב לדיירים. הם הקשיבו בשקט. הם יודעים שהצוות ידאג להם, ושאם לא יושג הכסף, מריומה תצא למסע התרמות, כרגיל.
אז טלפנתי לחבר, שהיה איתי בבית הספר החקלאי ובצבא, וכיום הוא גביר באמריקע.
"מה קורה קוף?", הוא שאל. "עוד פעם אתה בשטויות? אתה מתקשר רק כשאתה בשטויות. מתי אתה בא אלי?".
"תקשיב ישראל, זה לא בשבילי, כיפוש דואגת לי", הגבתי, "צריך לתרום כמה לירות־סוריות־דפוקות לילדים. גם לחולי פסוריאזיס וגם לבתי השאנטי. צריך ישראל, ולך יש, והרבה. תגיד לג'ואיש־אמריקן־פרינסס שלך שהחודש אין בוטוקס־פארטי ואתה תורם את הכסף למה שאמרתי לך. אתה הרי צריך לנקות את המצפון, על הדרך שבה אתה עושק את האמריקאים, נכון? הנה, מצאתי לך דרך".
"למה אתה ככה, קוף", הוא צחק בטלפון. "ולמה העין שלך על ביאנקה? היא רוצה להישאר יפה. מה לעשות שאפילו חודש בחייה היא לא הייתה רווחית? ולמה תמיד אתה מתקשר אלי בבקשות לתרומה? תשאל איך אני מרגיש. אתה יודע שעברתי צנתור? האמן לי זה כלום. כדאי לך גם. אני פנתר עכשיו. כמה צריך?".
"כמה שאתה רוצה לתת, תכפיל. אני מעביר לך אמצעי קשר לשתי העמותות", אמרתי, "הרי לא תגמור את כל הכסף שיש לך, אז יאללה תחלק כשאתה עוד יכול. אבל מהר, זה קורה עכשיו".
"קוף, מתי תפסיקו להיות שנוררים. אני רואה חדשות בארץ ומרגיש שנסתם לי עוד עורק. די כבר עם החרדים והמתנחלים. דייי, כל הזמן אותן שטויות, ואף פעם אין כסף. אח שלי, אני משנה את השם שלך בטלפון ל'לא לענות'", הוא צחק מעצמו, "בכל פעם יש לך בקשות. תבוא אלי כבר, תן לי לפנק אותך".
"בסדר, אבוא אחרי הבחירות, אינשאללה", הבטחתי, "אולי נצליח להיפטר מהחולירות האלה".
"איזה תצליח להיפטר", הוא גער בי, "וממתי אתה מצביע בכלל? פששש... שינתה אותך המרוקאית, הא?".
"עזוב, לא עכשיו. כשניפגש אספר לך. טפל בזה עכשיו. יאללה צ'או. עשר שתתעשר, אם כי אתה כבר עשיר מספיק".