בטיול סובב כנרת פגשתי חבר שגר באחד המושבים היותר יפים באזור. בסיור בוקר מוקדם שערך לנו כדי שנכיר את המקום שעומד להיות ביתנו ביומיים הקרובים, הוא הבטיח שמיד מגיעים לנקודה היפה ביותר במושב. "אתם רואים את הפינה ההיא שם?", שאל והצביע על גבעה שמצדה השמאלי משקיפה על החרמון, מתחתיה נפרשת כל הכנרת במלוא הדרה ומסביב אחת הזוויות היותר מופלאות לתצפית על רמת הגולן. "בטח שרואים", עניתי וכבר דמיינתי את מחצלת הפיקניק הממותגת שדחפתי לאוטו בבוקר נפתחת על איזו אבן חלקה שאיתרתי (הייתי ללא משקפיים) מרחוק, ונראתה לי כמו מקום מושלם לשכב עליו על הגב ולהביט לשמיים, כשלצדנו בקבוק היין שהקפאנו לילה לפני.
"זה חלק מבית הקברות של המושב", הוא אמר עוד בטרם לקחתי נשימה ושיתפתי את החברים בתוכניתי או לחלופין, תהיתי מדוע אף אחד לא בנה שם בית. שתקתי, כמובן, וביקשתי בלב סליחה מזה שתכננתי מבלי משים להשתלט לו על המצבה לפיקניק של בוקר, רק כי התדרדרה לי הראייה באופן דרסטי בדיוק כמו שכתוב בספרים שקורה אחרי שחוצים את גיל 40.
ביומיים שבהם בילינו בעוטף כנרת ומתחקיר קטן שערכתי אחרי הגילוי המרעיש מבחינתי, אכן מסתבר שהמתים מקבלים את לוקיישן התצפית הטוב ביותר באזור, וזה לא המקום היחיד במושבי הכנרת שבתי הקברות ממוקמים בו בשטח הנדל"ן הטוב ביותר. יכול להיות שזה עניין אסטרטגי, פתרון קל ונוח שמונע מריבות או אי צדק, או כדי שלא יבוא איזה מיליונר וייקח שטח שאולי לפי כללי האתיקה האנושית שייך למי שהקים את היישוב. הרי מתים לא רבים, רק המשפחות שלהם.
לא יכולתי שלא לעשות מיד את ההשוואה המתבקשת בין השיח על איכות החיים בעיר לבין אלה שהצפיפות, העבודות בכביש, הרעש והמדרכות ההפוכות גרמו להם, כמו לחבר הזה שלנו, להתייאש ולעזוב למקום שבו אומנם יונק דבש חמוד מגיע מדי בוקר לבקר אותו במרפסת בזמן שהוא שותה קפה, אך גם אם יש לו ולכם מזל וחמקתם מנחש צפע, תקבלו את התלום קשקשים, נחש לא ארסי, או זעמן (כך על פי הגדרותיו של ד"ר גוגל), שיכול ללפות את רגליכם באמצע הסייסטה או הריצה. לא להכיש אבל אולי להרוג אתכם מהתקף לב רק מהפחד.
חזרתי לעיר ההפוכה מעבודות בכביש, עיר שאני הכי אוהבת בעולם, וגיליתי שנחשים יש גם בה. אומנם המטאפורה על ההוויה האנושית ממש מתבקשת במשפט הזה, אבל האמת היא שהפעם כיוונתי לנחשים אמיתיים. אחד מהם, צפע ארסי, חצה את הכביש ברחוב ארלוזורוב פינת רמז לפני יומיים ולמרבה המזל נדרס. זה היה משעשע ומזעזע לראות חבורה של אזרחים המומים ניגשים אליו כדי לחזות מקרוב ברגעיו האחרונים של פולש מהטבע שנכנס להם לטריטוריה, או שמא זה בכלל ההפך.
לפני כמה ימים גם אני ביקרתי בבית קברות. בשנים האחרונות החלטנו במשפחה לעשות "יום מרוכז" של סבים וסבתות, משהו כמו "סובב כנרת" רק בגרסת בית העלמין, כדי לחסוך זמן וכדי שכולם יגיעו. כמובן שבניגוד לתמה המושבניקית, עם המתים של העיר אין סנטימנטים.
בשנה שעברה עוד היה מעבר בין קבר לקבר באגף החדש שנבנה בבית העלמין ירקון. כיום נאלצים אורחיו של זה שטמון בקיר לעמוד בתום לב ומבלי משים על קברים טריים של אחרים עוד בטרם הונחה שם מצבה, במרחק בלתי אפשרי. עבודות, מסתבר, יש לא רק בתל אביב אלא גם בבית העלמין, שכולו הפוך לגמרי כאילו היה מתחם הרכבת הקלה, וכל המעברים סגורים. אפילו ווייז לא הצליח לנווט את רכבנו לעבר החלקה של סבא, ומצאנו את עצמנו כמעט ארבע שעות מסתובבים בעיר הרפאים שבן לילה הפכה שוקקת מטרקטורים ועבודות שיפוץ, כדי למצוא חתיכת אבן.
עדיין לא החלטתי ביני לבין עצמי אם זה עושה לי משהו באמת להגיע לאבן הזאת, ואם זיכרון ורגש אפשר ליישם גם בדרכים אחרות ולא רק בפעולה אוטומטית שעושים כי "כולם עושים" או כי "כך לימדו אותנו שצריך". ועדיין, להיות שם ולהרים ידיים כי לא מצאנו, לוותר, ולחכות לשנה הבאה נראה לי לא הוגן. זאת הנקודה שבה הבנתי כמה רע אנחנו מתוכנתים רגשית.
זה כמובן לא טור על מוות. ואני מקווה שלא נבהלתם אם ראיתם את צמד המילים "בית קברות" בחצי עין כשרפרפתם - תוך כדי ערבוב קפה - בטקסט. זה היה סתם עוד ניסיון שלי להבין משהו על החיים האלה, וגם ספין תודעתי שמנע ממני לכתוב ומכם לקרוא עוד טקסט על הבחירות החוזרות. כי די, נמאס כבר.