בימים האחרונים התחוללו ברשתות החברתיות כמה ויכוחים סוערים סביב החלום לכתוב ספר. היו מי שכינו את אלה שמפרסמים ספר במימון המונים ״קבצנים״, שמטרידים את כל מכריהם באמצעים אלקטרוניים וגורמים להם לתחושות אשם אם לא תמכו ביצירתם. תגובות הנגד החריפות לא איחרו להגיע, והציפו נושא כאוב ובכל זאת נעים. נעים, כי משמח שבעידן הקליפים והאינסטוש כל כך הרבה אנשים להוטים לכתוב ספרים. אבל כאוב כי ספק גדול כמה אנרגיה הכותבים להוטים להשקיע בכתיבה וביצירה, וכמה בהגשמת חלום קצת אחר - להתפרסם. אז מה באמת קודם למה? איזה מניע חשוב יותר?
עולם הספרות לכאורה מנותק משאר עולמות התרבות והתוכן, אבל לא באמת. האינדיווידואליזם, הסלפי, השטחיות וההאדרה העצמית לא פסחו עליו. קל לראות את ההשפעות הללו על אחרים, במיוחד על צעירים שעסוקים פחות במהות של העשייה ויותר במה שיצא להם מזה. אבל ההשפעות מרחפות סביבנו כל הזמן, והן מחלחלות לכולם, גם כשלא רואים אותן או כשמכחישים את קיומן.
כמו כל זירת תוכן, גם הספרות הפכה לתעשייה. מטרתה למכור. כדי למכור צריך רייטינג, קליקים, שיחה, אייטמים בתקשורת, כיכוב ברשימות. הספרות נחשבת למעוז רוח קלאסי, אבל יותר מתמיד, טיבה נמדד במונחים של חומר. כותבים רבים אינם מתיישבים מול המקלדת עם שאיפה נקייה לכתוב הכי עמוק ונוגע שאפשר, או לענות על שאלה מאוד מסוימת שטרם נענתה, אלא יותר מתוך שאיפה לכתוב רב מכר.
האם זה מקרי שקשה לחשוב על דוגמה ליצירת מופת אלמותית שנכתבה מאז תחילת המילניום? פעם, ולא כל כך מזמן, ספרים נכתבו ברובם מתוך מקום אחר. מתוך הרבה דם, יזע ודמעות, שִכתובים אינספור, תסכולים, רכבת הרים רגשית ובמקרים קיצוניים - הנכונות להקדיש את חייך לספר אחד וליצוק כמה שיותר משמעות לתוכו. נדמה שכבר אין כאלה היום, ואם יש - קשה לזהות אותם בתוך ההמון.
1,170,048 ספרים ראו אור בעולם מתחילת השנה. מספר בלתי נתפס. רק בישראל הקטנה, ההערכה היא שמדי שנה יוצאים לאור כ־8,000 כותרים, ולא ברור אם זה כולל את כל הספרים בהוצאה עצמית ובמימון המונים. האם ההצפה הזו טובה לספרות, לתרבות, לסופרים, ליצירה? האם היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות לענף המו"לות? לא בטוח.
משמח שיש לנו את שבוע הספר, שהפך עם השנים לחודש הספר. זו הזדמנות לחגוג את הקריאה, את האהבה לספרים שמאפשרים חוויה אחרת בתוך כל הדיגיטציה והקצב העכשווי, ולדבר גם על מה שהיינו רוצים לתקן. האפשרות למימון המונים מאפשרת הגשמה של יצירות מאוד ראויות, ומצד שני - היא פתחה למו"לים אפשרות להרוויח מתוך חלומם של רבים, שלא באמת מתגשם כשספרם רואה אור, אם רוב העותקים מוצאים את דרכם הטראגית למגרסה. ייתכן שהיה משהו נכון יותר בדרך הארוכה והמייגעת שבה עבדו פעם - אומנם היו הרבה יותר דחיות ואכזבות, אבל הן גם גרמו לכותבים לנסות שוב ושוב ולהוציא מעצמם את המיטב. אולי בכל מה שקשור לספרים קשה להחליט אם כל המוסיף גורע, או הרי זה משובח. אם כמות הכותרים שנשפכת לשוק מדי שנה מעודדת את החומר או את הרוח.