שתיקות מביכות: השימוע המתוכנן לראש הממשלה בנימין נתניהו מיד לאחר ראש השנה תש"פ אמור להיות ההליך האחרון במסע הציד הפוליטי במסווה משפטי שמנהלים היועמ"ש ופרקליט המדינה נגדו זה כשלוש שנים. מטרת מסע הציד אחת: חיסול דרכו הפוליטית של נתניהו, תרחיש שארבע מערכות בחירות רצופות הוכיחו שלא ניתן לעשותו על ידי פתק הבוחר.
מסע ציד זה, לכל אורך דרכו, רווי בהתנהלות נפסדת ועבריינית לכאורה, המתאפיינת ברמיסת כל עקרונות היסוד החייבים לאפיין חקירה פלילית כדין. בנסיבות חמורות כגון דא, ברי לגמרי כי אין כלל בכוונת היועמ"ש אביחי מנדלבליט - שכל העת פרקליט המדינה שי ניצן, נושף בעורפו - לקיים הליך שימוע ראוי לשמו. החלטת היועמ"ש להקציב לסנגורו של נתניהו ארבעה חודשים בלבד להתכונן לשימוע, כשמדובר בתיק שהיקפו גדול פי עשרה מתיק דמיאניוק למשל - שכזכור הינו הביזיון המשפטי הגדול בתולדות המדינה - שם ניתנה לצוות הסנגורים חצי שנה כדי להתכונן. במקרים אחרים, השר לשעבר סטס מיסז'ניקוב קיבל שנה שלמה להיערך לשימוע בעניינו וח"כ פאינה קירשנבאום קיבלה 11 חודשים - כאשר תיקיהם מכילים פחות מ־10% מהיקף חומר הראיות בתיק נתניהו. שלושת אלה הם בבחינת מעט המחזיק את המרובה.
הדעת נותנת שמועד השימוע נקבע על יסוד שיקול אחד ואין בלתו. קרי, מועד שבו לא יוכל סנגורו הבודד של נתניהו, עו"ד עמית חדד, ואף לא צוות סנגורים, לבוא מוכן לשימוע. מזימה זו מתעצמת עוד יותר כאשר מועד השימוע נקבע עוד בטרם הכנסת הצביעה על התפזרותה, ומועד הבחירות החדשות נקבע ליום י"ז באלול תשע"ט (17 בספטמבר 2019). כזכור, בקשה לדחיית מועד הביצוע שהוגשה על ידי עו"ד חדד בעקבות תרחיש זה, נדחתה תוך הנמקה שערורייתית של היועץ המשפטי, שלפיה אין במערכת הבחירות כדי להשפיע על היכולת של נתניהו וסנגורו להתכונן כראוי וכנדרש.
בהערת אגב, מיד עם הגשתה של בקשת הדחייה ידע כתבלב החצר של הפרקליטות, גיא פלג, להודיע בערוץ 12 כי אין שום סיכוי שנתניהו יזכה ולו לדחייה קצרה. מבחינת היועץ המשפטי והפרקליטות - הוסיף ואמר - המועד שנקבע הוא בבחינת כזה ראה וקדש.
במקביל התגייסו הנשיא בדימוס ומכונן הדיקטטורה של בג"ץ, פרופ' אהרן ברק והמשנה שלו בדימוס, השופט אליהו מצא, להגן על ההחלטה העקרונית להעמיד את נתניהו לדין בכפוף לשימוע, ועל פרק הזמן שהוקצב לו להיערכות. ברק, במסגרת "ראיון" שלא היה אלא מיצג חנופה מביש של המראיין - כתבלב חצר בפני עצמו של הפרקליטות, ברוך קרא - קבע נחרצות כי במקרה שנתניהו לא יועמד לדין בעקבות חסינות שהכנסת תעניק לו, תהיה בכך משום פגיעה אנושה בשלטון החוק.
צא וראה: לנגד עיניו הבוחנות של השופט בדימוס ברק - המקפיד לעקוב ולהתעדכן בכל עניין בעל היבט משפטי, קל וחומר מסע החקירות נגד ראש הממשלה - היועמ"ש מצווה לפתוח בחקירה פלילית נגד ראש הממשלה בחשדות של שוחד והפרת אמונים, אך ורק על יסוד יחסי גומלין בין פוליטיקה לתקשורת. ברק גם יודע היטב כי מעולם, בשום מדינה דמוקרטית, לא נפתחה חקירה פלילית בשל כך, אולם מול תרחיש נפסד ומביש שכזה - המדיף ריח כבד של פוטש פוליטי - בוחר ברק בשתיקה רועמת. כפי שפרסמתי בטור זה, ברק גם מודע היטב לכך שהשר צחי הנגבי זוכה בפסק דין מאשמה של מרמה והפרת אמונים, שבה הואשם בעקבות 72 מינויים פוליטיים שביצע במשרדו. הזיכוי הושתת אך ורק בגין כלל היסוד במשפט הפלילי לפיו: "אין עונשין אלא אם מזהירין תחילה". בית המשפט קבע כי אזהרה בנוגע למינויים פוליטיים פורסמה רק לאחר שסיים הנגבי לבצע את שרשרת המינויים במשרדו, ולפיכך בעצם העמדתו לדין היה משום פגיעה בעקרון היסוד הנ"ל.
היבריס שיפוטי
חרף כל זאת, אל מול השערורייה של הוראה לפתוח בשתי חקירות פליליות בחשד לעבירות שוחד והפרת אמונים, בניגוד מוחלט לפסק הדין האוסר זאת, בחר שוב ברק בשתיקה רועמת ביחס לפגיעה קשה זו בשלטון החוק. שתיקה רועמת הייתה גם בחירתו כאשר כל חקירותיו של נתניהו התנהלו תחת עינו הפקוחה של מפקד היחידה החוקרת להב 433, ניצב רוני ריטמן. אותו ריטמן שטען כי נתניהו הוא שעומד מאחורי התלונה על הטרדות מיניות שהוגשה נגדו על ידי קצינת משטרה, ונמצא עמו בניגוד עניינים קיצוני.
שתיקתו הרועמת של ברק נמשכה גם כאשר על יסוד כל סדרת המהלכים המבישה הנ"ל יצא מתחת ידיו של היועץ המשפטי כתב החשדות נגד נתניהו, שכמותו לא היה ולא נברא בשום מדינה דמוקרטית ביקום.
מתי התעורר מצפונו הדו־פרצופי - בלשון המעטה - של השופט ברק, העמוד הימיני בעיני עצמו של הצדק במדינת ישראל? רק כאשר אל מול הפוטש הפוליטי במסווה משפטי עלתה החובה לשים קץ למהלך באמצעות היזקקות לחוק החסינות. יובהר כי העיקרון שמאחורי חוק החסינות בישראל וחוקי החסינות בכל דמוקרטיה בעולם הינו התגוננות של פוליטיקאים אל מול יכולת חיסול של קריירות פוליטיות באמצעות "חקירות" משטרה המולידות כתבי אישום שעדיף שלא היו באים כלל לעולם.
הנה כי כן, לא ההתקפה נטולת המעצורים והרסן של הממסד המשפטי נגד נתניהו, תוך רמיסת החוק, היא הטורדת את מנוחתו של ברק, אלא דווקא ההתגוננות מפניה היא בעיניו הפגיעה האיומה והנוראה בשלטון החוק. לא בכדי הגדיר פרופ' ריצ'רד פוזנר - מבכירי המשפטנים בארה"ב - את השופט ברק כמי שנגוע ב"היבריס שיפוטי" וכבעל "גישה משפטית פוטשיסטית", וכן כ"מקצץ בדמוקרטיה", ובנוסף, את שיטתו הפרשנית לכזו ה"הופכת את השופט עצמו לחוק עליון"; וכן לגבי "בית המשפט הישראלי, ביומרתו לשלוט הן בחרב והן בארנק, עלול להתגלות כרשות המסוכנת ביותר לזרועותיה הפוליטיות של האומה", דברי פוזנר.
גם השופט בדימוס אליהו מצא, שכמעט בכל ראיון מתגלה כמי שניצב אי־שם בשוליים הסהרוריים של השמאל הקיצוני, אינו מוטרד כלל מהליכי החקירה המבישים ומתוצאתם. מה שמדיר שינה מעיניו הוא החשש שמא יינתן לנתניהו וסנגורו זמן ראוי מינימלי כדי להיערך לשימוע. השבוע קבע מצא נחרצות בראיון ברדיו 103 כי כל מטרת בקשות הדחייה של נתניהו היא לאפשר לו להימלט מאימת הדין באמצעות חוק החסינות, וכי הזמן שניתן לו להתכונן לשימוע הינו די והותר.
הנמקתו של מצא לצידוק למניעת יכולתו של נתניהו להיערך כראוי לשימוע מזכירה את הנמקתו המגוחכת מבית המדרש השמאלני הקיצוני, לחוק הלאום. בעניין חוק זה, קבע מצא כי הוא בא לעולם כדי לאפשר את סיפוח כל שטחי יהודה ושומרון תוך שלילת זכויות האזרח מהתושבים הערבים, מבלי שטרח כמובן להסביר על יסוד מה הגיע למסקנה זו. כשם ש"הצדק" עמו בהנמקה זו, כך "צודק" הוא לגבי סוגיית הזמן הראוי שיוקצב לנתניהו ולסנגורו, כדי שיוכלו לבוא מוכנים לשימוע.
אולם מכל העז יכול לצאת דווקא מתוק עבור נתניהו. ההתנהלות המחפירה של צמרת הממסד המשפטי הינה נימוק מחייב ורב־עוצמה להפעיל את חוק חסינות חברי הכנסת, כדי לסכל את הפוטש הפוליטי במסווה משפטי הנרקם והולך נגדו.