הנה הצצה אל אחורי הקלעים: בכל יום רביעי קרן מרציאנו ואני, יחד עם צוות נחוש ומיומן, שכולל עורכת ומפיקות, ועם הרבה טקס בישבן, מתגייסים לגבש רשימת מרואיינים לתוכנית הרדיו שלנו "מרציאנוסגל" בגלי צה"ל. שלושה חודשים לפני הבחירות, לפני התפזרות הציבור למחוזות הנופש, שם הייאוש יותר נוח או לפחות פחות לח, ציפינו שכל נבחרי הציבור הבטלים ממעש, שמקבלים מאיתנו, מהמדינה, משכורת בדרך למערכת בחירות נוספת, יקרה ומיותרת, יעשו הכל כדי לדבר בערוצי התקשורת השונים. בעיקר בתוכניות המאפשרות דיון רציני ומעמיק בעמדות ובדעות שאותן הם מבקשים לקדם.
"מצופה זה רק ופל", אומרת האמרה העתיקה בצבא. אז ציפינו. חלק מתגייסים מרצון ומוכנים לדבר כמעט על הכל, אבל רבים מנבחרי הציבור מעדיפים לדבוק בזכות השתיקה. שותקים וממתינים. אחרי שעות של שכנועים, אכזבות ותהיות, הגעתי למסקנה שהם נחלקים לשתי קבוצות: הממתינים והמתבקשים.
נבחרי הליכוד שייכים לזן הממתינים. הם יודעים שצפוי להם קיץ ארוך בלי טלטלות. הם משובצים ברשימות, יש להם מקום. חוץ מכמה שיזוזו כדי לפנות מקום לרשימה של משה כחלון. כי כולנו בסוף בליכוד, משם באת ולשם תשוב. אין להם בחירות מקדימות, אין מסעות אישיים, אין דילים. הם לא צריכים להטריח את עצמם לאירועי בר מצווה המוניים. הכל רגוע.
נכון, צריך לעזור לנתניהו וגם לליכוד, אבל העזרה תלויה בדבר. מי שקיבל תפקיד ומקומו בטוח, יכול להתפנות לפעול למען הליכוד. עם זאת, המשודרגים שותקים. הם מינוי זמני. ישראל כץ, שר החוץ הזמני, לא יודע בוודאות שיקבל את התפקיד גם בממשלה הבאה, ולכן מעדיף להמתין בשקט. הוא יודע שכל ראיון וכל ניסוח חלקלק עלולים להרחיק אותו מהתפקיד הנכסף. גם אמיר אוחנה, שר המשפטים הזמני שעד לפני רגע היה מוכן לדבר עם כל תחנת רדיו מקומית, בורר את הופעותיו, כי הוא לא סומך על עצמו. מה יגיד, איך דבריו יתפרשו, והאם יחניף מספיק לראיס ולמשפחתו או יסתבך בעימותים עם המערכת והחברים.
כל השאר מצפים לתפקיד. דוד ביטן רוצה להיות שר, ודוד אמסלם גם. ציפי חוטובלי כמהה למשרד החינוך, ומירי רגב לשדרוג. גלעד ארדן מהרהר בשיגרור לניו יורק, איוב קרא רוצה מקלט מדיני זמני כשגריר בקהיר, וגם יובל שטייניץ, אבי דיכטר, ניר ברקת ויריב לוין חושבים על כל מילה שיוצאת מפיהם, כי הרי ידוע שאין אדם המתחרט על ראיון שהוא לא נתן.
בצד השני, הס פן נעיר, מתחוללת תרדמת פוליטית. בני גנץ - שכינויו בצבא "בני־חותא" נשמע כיום כמו מחמאה - נמצא בקומה. אומנם ההישג הפוליטי שלו מרשים, אבל הוא עדיין אלמוני לציבור. לא ברור, לא פתור, לא סגור ולא נוגע מספיק. גנץ חמקמק כמו חיוך של החתול מ"אליס בארץ הפלאות". הוא חייב לדבר, לשכנע, להיות מוכן, מנומק, אחראי ובטוח בעצמו. אנחנו חייבים להכיר את הבנאדם ולבדוק אם הוא סוחף, משכנע, מוכשר ומסוגל להיות ראש ממשלה. אולי לעולם לא נדע. כי גנץ מחריש. שוב.
הוא מעדיף את נוסחת העמימות, אבל בינתיים נתפס כלא יותר מפוסטר. גבי אשכנזי לצדו ממלמל משהו, והיחידים שמזיעים הם יאיר לפיד ומשה יעלון. וגם את זה הם עושים בעצימות נמוכה ותוך ניסיון לצמצם את החיכוך. הספינה שטה ורב החובל לא מתייצב על הסיפון.
תקופת ההמתנה
בצד השני נמצאים המבקשים. כל אותם אלו שנכנסו לסיבוב השני כשהם רוצים להתקדם ולהוביל. זה קורה בעיקר בשולי המפה הפוליטית, משמאל ומימין. במרכז אלו שחקני השורה השלישית, שרוצים לאותת שהם שם.
במפלגת העבודה, שבה הוכיח אבי גבאי כישרון מפואר להתרסקות פוליטית - רובם מדברים. הפורש השקט, שהוכיח עמידות של ארטיק בשמש, אמר כמה מילות פרידה לפני שקבר בטרם עת את הקידומת חבר כנסת שהייתה אמורה להיצמד לשמו. המבקשים לרשת אותו מדברים בקול רם: איציק שמולי, סתיו שפיר וכמובן עמיר פרץ. הם משמיעים את קולם בפייסבוק, בעיתונות, ברדיו וגם בטלוויזיה. יש להם מרוץ, הם התחילו את הבחירות אף על פי שלא תכננו זאת מראש. הם מבקשים להוביל והם חייבים לדבר. לדרוש את אמון הציבור ולהסביר באופן נחוש ועקבי מדוע הם צריכים למלא את תפקיד יו"ר המפלגה. גם ראשי מרצ נוהגים כך. תמר זנדברג והטוענים לכתר במקומה, ניצן הורוביץ, מוסי רז ועיסאווי פריג'. כל מי שרוצה משהו מדבר.
בימין יש בלגן. אלו שהתברגו פנימה ומבקשים לבצר את הרשימה - בהם מוטי יוגב ואיתמר בן גביר - מדברים בעיקר כדי להדוף ניסיונות לאיחוד או לשילוב או לחיבור, שיכניסו את ה"בוגדים" בראשות נפתלי בנט חזרה לרשימה. וישנם הממתינים, בהם בצלאל סמוטריץ', שחווה על בשרו את מחיר הלהג והדיבור המיותר על אימוץ עקרונות ההלכה למערכת המשפט הישראלי, ראה את תיק המשפטים זולג לאמיר אוחנה ועכשיו הוא מחכה בשתיקה מאופקת לחלוקת התיקים מחדש. האם יקבל את התחבורה או אולי תחבורה פלוס הבטחה למשהו אחר בממשלה הבאה? כרגע עדיף לסכור את הפה.
הרב רפי פרץ, עם יכולת בתולית לדבר בתקשורת, נשמר במשך כל החודשים האחרונים, והוא ממשיך כך כמובן גם עכשיו. עד שלא יקבל רשמית את תיק החינוך, הוא מעדיף לא לדבר, לא להיתפס בדבר שטות שימנע ממנו את המינוי החמקמק. גם כך הוא נזהר בדיבור, אז מבחינתו זו תענית קלה ולא מזיקה. כל שיקולי התועלת הללו מעידים על הפחד והחשש מפני חמקמקות הלשון, נקמת הציטוט וזיכרון הארכיון.
אבל הבחירה הזו מנוגדת לחוזה שלנו עם נבחרי הציבור. לא רק שלנו אנשי התקשורת, אלא שלנו האזרחים. הפוליטיקאים אמורים לדבר, במיוחד עכשיו. להסביר, לשכנע, לענות על כל שאלה. מי שרוצה שיבחרו בו צריך להיות שם, להציג, להפוך, לנתח, להתראיין. תקופת ההמתנה צפויה להתארך עוד כמה שבועות עד הגשת הרשימות הסופית, עד שייסגרו ההליכים המוגבלים בתוך המפלגות השונות, לכל המאוחר ב־2 באוגוסט. בשלב הזה נהיה עמוק בקיץ. הדיבור יהיה חשוב, אך פחות יעיל.
דברו, חברים. עלו לשידור. הציגו את חזונכם, ענו על השאלות, שכנעו ונמקו. כל השותקים יכולים להסביר את התועלת בהמתנה ובזהירות, אני מתריע גם על ההפך: על מחיר השתיקה שמותירה רושם של התחמקות ובריחה. לא בטוח שיש לזה גם תג מחיר פוליטי, אולי אפילו לא ציבורי - אבל הגיע הזמן להתחשבן ואפילו קצת להתעצבן על כל אלה שמסתתרים וחוששים, מחכים ומחשבים. מי שמאמין בעצמו לא מפחד. מי שיודע מה הוא רוצה לא חושש להתראיין. דברו אלינו.