כששבוע הספר ברקע אני חושבת על הספר שלי שעדיין לא יצא

מאז שהחלה להתדרדר אצלי הראייה מקרוב, אבדה גם הספונטניות של קריאת טקסטים באופן אקראי בלי שצריך לפתוח את התיק ולהוציא ממנו את נרתיק המשקפיים. וגם אם אי אפשר להתאפק, אני משתדלת לא להתפתות לצמצם את המרווח בין הגבות ולהתאמץ לקרוא. קודם כל זה עושה קמטים, ועל קמטים משלמים ביוקר. דבר שני, אני עדיין לא מצליחה להשלים עם העובדה שהנערה שראתה 6:6 לא מצליחה אפילו לקרוא הודעת וואטסאפ בלי להניח את הטלפון 10 ק"מ ממנה. 
 

שבוע הספר החל, ואני שם. כבכל שנה, מאז גיל 12, אני פוקדת אותו, בין שבתקופות היותר טובות שלו ובין שבתקופות הפחות טובות. כבר דיברו על כך שבשנים האחרונות ניכרת תנועה דלילה של אנשים, ועדיין, למרות חוסר הציפייה והמציאות הידועה מראש, אני שם, גם אם זה עושה לי קצת עצוב. 

ביחס לעשור הקודם נדמה שדוכני המזון והשתייה גדלו באופן יחסי, בעוד מספר המבקרים הולך ויורד. נדמה שמתחם קולינרי חייב להתקיים בארץ כמעט בכל אירוע. לא עוד איש עם בייגלה חם ובקבוק מים, אלא טעימות וצלחות קונספט - גם אם בסלנג זו רק נקניקייה בלחמנייה. 550 אלף צופים בתוכנית "מאסטר שף" נספרו במדד הרייטינג בשבוע שעבר, וזה רק בשלב האודישנים. הנתון הזה מבחינתי אומר הכל: אנחנו כבר לא עם הספר, אנחנו עם האוכל. 

אני לא יודעת מה אני חושבת על זה, וכחובבת קולינריה בעצמי אני לא רוצה לשפוט. אבל אולי כמו השיר של הבאגלס שטוען שהווידיאו הרג את כוכבי הרדיו, כך גם הספרים הדיגיטליים הרגו את המודפסים ואיתם את מה שמכונה שבוע הספר. 
 

אז אף על פי שלא היה ולא יהיה כמו להריח ספר חדש מהניילון או לחלופין אחד ישן מהארכיון - ואלה שני ריחות שאני מוכנה לעשות מהם בושם אווירה לבית - אני עדיין לא מוצאת שום דבר רע בפורמט דיגיטלי. להפך, אני מגיעה דרכו לספרים שלא הייתי מגיעה אליהם לעולם. אין לאפליקציה ריח, אבל אני מנחמת את עצמי בכך שהיא מאפשרת לי להמשיך לקרוא בתדירות לא רעה ביחס לזמן הפנוי שהולך ומתמעט. תמיד יש משהו אחר לעשות, תמיד יש עבודה על הראש, סידורים שצריך להספיק, טוויטר שיש לרפרש או אינסטגרם שצריך לטבוע בו. וטוב שיש ספר זמין באפליקציה כשמחכים בתור לרופא, או כשממתינים לטיסה או לרכבת שלא מגיעה. 
 

לטעמי, דווקא הדבר הגרוע יותר הוא אפליקציית תקצירי ספרים. אין לי מילים לתאר מה אני חשה כלפי אנשים שמתגאים שהם קוראים תקצירי ספרים ולא את הספר בעצמו (גם אם הם לומדים לבגרות בספרות. אבל ניחא, כולנו עשינו את זה). פעם ספרים עבי כרס היו הגילטי פלז'ר שלי, כיום אני מודה שאם ספר עובר את 200 העמודים הסטנדרטיים אני קצת נחרדת. איבדתי את יכולת הריכוז כמעט לחלוטין. 

כאמור, לא יכולתי להתעלם מגוש הנייר המלבני שהציץ אלי מהמדף השמאלי בקפה. "1,000 מקומות שחייבים לראות לפני שנמות", קוראים לספר, ועל אף שהוא יצא בשנת 2006 הוא עדיין רלוונטי ומעודכן, גם אם לא נוח ליישום כמו אפליקציה שמביאה אותך היישר למפות גוגל מדויקות לפני שיוצאים לדרך.

כבר בדפדוף קל קלטתי שבמקרה הטוב ביקרתי אולי בחמישה מתוך 1,000 המקומות או תופעות הטבע שבן אנוש חייב לראות - וזה קצת ייאש אותי. הנה שוב מגיע מישהו או במקרה הזה מישהי שמסבירה שחיי לא יהיו שלמים בלי הרשימה הזו. כאילו שלא חסרות רשימות בעולם שמוכיחות לי את זה. מנגד, הייתה לי רשימה של לפחות עשרה מקומות ששינו לי את החיים ולא אשכח אותם לעולם. פלאי תבל, הר געש או גרנד קניון לא ילכו איתי כזיכרון אחרון בחיים האלה כמו סנדוויץ' החביתה עם העגבנייה הבלתי נשכח שאמא שלי הכינה לכולם לנסיעה ברכבת לנהריה - ובדיוק מישהו שכתב על הרעב שתוקף אותו בטיסות הזכיר לי את זה, או החלק הזה בחלון של האוטובוס שממנו ראיתי בפעם הראשונה בחיים את הכנרת. 
 

תוך כדי מחשבות על המקומות שטרם ביקרתי בהם ועל שבוע הספר שכל כך אהבתי ואיבד מחשיבותו חשבתי על הספר הראשון שלי שעדיין לא יצא. ואם ייצא, האם בכלל מישהו יקרא אותו ולא רק יעשה לי לייק, ויגיב ב"וואו" וימשיך בחייו כאילו כלום? אני תוהה אם בכלל כדאי לעזוב את הרומנים והסיפורים הקצרים ולעבוד על "1,000 אנקדוטות קטנות מהחיים שחייבים להעריך לפני שנמות", שאף אחד לא יקנה אבל יתגלגל לו לאיזה קפה שכונתי על מדף, ומישהי תמצא אותו ובטח תגיד לעצמה: וואו, סנדוויץ' חביתה? איך אנשים אכלו פעם ביצים?