ישראל יכולה לרשום את ועידת בחריין ואת הפסגה המשולשת כהישגים מרשימים

היו מספרים פעם על שמעון פרס המנוח, בשנים שהיה יו"ר מפלגת העבודה, שנכנס לחייט בתל אביב לקנות חליפה. החייט מציג לו דגמים וכולם במידה Small. "למה אתה מראה לי חליפות קטנות?", שואל אותו פרס, "המידה שלי היא Large". "לא", משיב לו החייט, "בחו"ל אתה Large, בארץ אתה Small". 
 

נזכרתי בבדיחה הישנה הזו השבוע אל מול הפער הבלתי נתפס שבין המדינאי בנימין נתניהו שמשדרג את מעמדה של ישראל, לבין הפוליטיקאי הקטן ביבי שאינו בוחל בשום תרגיל נכלולי כדי להבטיח את שרידותו במשרה. כשהתעלול עלוב במיוחד, הוא נוהג להשתמש באחת המטליות מהאוסף השימושי שלו, שתספוג במקומו את הלכלוך. היה מצער לגלות שלאוסף הצטרף גם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, שעד כה נהנה מתדמית של בעל עמוד שדרה ישר.
 

ברקע לתרגיל המסריח האחרון נרשמו השבוע שני הישגים מרשימים לישראל. ועידת בחריין שסימנה כי העולם הסוני בשל להתקדם ביחסיו עם ישראל. גם אם לא יצאו משם החלטות או צ'קים, הרי שהפלסטינים קיבלו מסר ברור שהרכבת מתחילה לזוז, ואם לא יתעוררו - היא תצא בלעדיהם. במקביל, בירושלים התקיימה פסגה משולשת חסרת תקדים עם נציגי ארה"ב ורוסיה על עתידה של סוריה. גם ממנה לא יצאו החלטות או הצהרות משמעותיות, אבל עצם קיומה, דווקא כאן, הוא הישג עצום.

 

בתום המפגש בין שלושת היועצים לביטחון לאומי היה פער משמעותי בין ההצהרות הרוסיות לבין הישראליות, ועדיין מסכמים כאן את הפסגה הזאת בסיפוק. התחושה בדיונים הייתה שהרוסים מבינים היטב שלא תהיה יציבות בסוריה עד שייצאו ממנה האיראנים. היום הזה עדיין רחוק, אבל הרוסים הסכימו שבשלב ראשון צריך למנוע החרפה של הבעיה. הם התחייבו לצמצם העברות נשק דרך סוריה ללבנון ולהגביר את הפיקוח במעברי הגבול לסוריה. 
 

הרוסים לא הסתירו את חוסר הנחת שלהם מהתקיפות שמבצעת ישראל בסוריה, אבל הם מבינים שישראל נחושה למנוע התבססות איראנית ולא תחדל. הם מקפידים שלא להפעיל את סוללות ההגנה האווירית שלהם כנגד מטוסי חיל האוויר ומסתפקים באמצעים רכים יותר, כמו שיבוש אות ה־GPS שהם מפעילים כבר כמה שבועות באזור. 
 

כל הצדדים הסכימו שהסדרה בסוריה תושג רק בהסכמה רוסית־אמריקאית. הייתה לרוסים שורה של בקשות מהאמריקאים שאינן קשורות לסוריה, בנושאים כמו הסנקציות שמוטלות עליהם מאז הפלישה לאוקראינה. בשלב הזה פרשו הנציגים הישראלים מהדיון ואפשרו לשני הצדדים להידבר לבדם ולהכין את המצע לפגישת הנשיאים דונלד טראמפ וולדימיר פוטין שצפויה היום.
 

טראמפ מגיע לפסגה הזאת אחרי שהפגין איפוק בהפעלת כוח צבאי מול איראן וכמי שכבר אפשר לרשום על שמו דוקטרינה אמריקאית חדשה של הפעלת כוח. אם פעם הייתה רק המלחמה "המשכה של המדיניות באמצעים אחרים", כמאמר קלאוזביץ, הרי שאצל טראמפ התעצם מאוד הרכיב הכלכלי שבין דיפלומטיה למלחמה. הוא מגובה לא רק בצבא החזק ביותר בעולם, אלא בצבא אימתני הרבה יותר ממנו: 330 מיליון צרכנים אמריקאים. כשהם מחליטים להחרים מישהו - אין לו סיכוי לשרוד.
 

הוא מיישם את התפיסה הזאת מול איראן במלוא העוצמה, ולא משאיר לאיראנים שום אלטרנטיבה אלא לחזור למשא ומתן ולהגיע להסכם. הוא מפעיל אותה מול סין ומול קוריאה, מול מקסיקו, שפתאום שולחת את צבאה לעצור את שטף המהגרים לארה"ב, ומול קנדה, שתאלץ להצטרף להסכם הסחר החדש שלו. בכל מקום שבו הדיפלומטיה לא עובדת הוא מפעיל את המקלות הכלכליים שלו ומנופף גם בגזר. 
 

כך עשה גם מול הפלסטינים בוועידת בחריין. אם יקדמו האמריקאים ברצינות את התוכנית, יהיה קשה מאוד להנהגה הפלסטינית להסביר לאזרחיה מדוע היא מונעת מהם השקעות של מיליארדים בתשתיות, בפיתוח ובחינוך. זה יהיה קשה שבעתיים אם בינתיים יתחילו הפלסטינים בירדן ובלבנון ליהנות מתוכנית "שלום לשגשוג". 
 

מבחינת ישראל, פרסום החלק הכלכלי של "עסקת המאה" דורש החלטה מהירה על מדיניות מול עזה. רעיון ה"מעבר הבטוח" שהעלה טראמפ בין עזה לגדה נוגד את האינטרס הישראלי. הדרך לסכל אותו היא מהלכים כלכליים מול עזה שיבהירו שמדובר בטריטוריה עצמאית ונפרדת מהרשות הפלסטינית של הגדה. אין לישראל שום עניין בכביש או במסילה שיחברו בין הרצועה ליהודה ושומרון.
 

המרחב הטבעי של טראמפ הוא המרחב העסקי ולא הצבאי. הוא לא מסתיר את הרתיעה שלו משימוש בכוח צבאי, ואומר במפורש, גם אל מול איראן, שהוא אינו מעוניין במלחמה. במקום לשלוח את צבאו להשמיד שלוש סוללות הגנה אווירית איראניות, פעולה כמעט חסרת משמעות שהייתה מביאה לתגובה צבאית איראנית, טראמפ בחר להתאפק, ותקף בסייבר ובסנקציות מעליבות אישית. 
 

המהלך הזה העביר את הדילמה לצד האיראנים: האם להמשיך בפעולות המתגרות ולהסתכן במכה אמריקאית קשה או לעצור כאן. נכון לעכשיו, הם עדיין מתלבטים. מי שנחשב לשולף הכי מהיר במערב מתגלה גם כמי שיורה אחרון.