והסנה בוער: יישובי העוטף, שדותיהם, חורשותיהם והגדר שבינם לרצועה הם האזור הבוער, המבהיל והבהול ביותר בארץ כיום, והמוקד הרלוונטי והמאפיין ביותר למצב האומה, קובע שליחנו לדבר בעירות, בערוּת, העברות ועבירות פוליטיות־ביטחוניות. דווקא משום שלאיש ממנהיגינו לא בוער כלום בעניין הדרום ואנשיו, נשיו וילדיו הנשרפים בטראומות של אש, עשן והתפוצצויות, וכולם מסתפקים בתירוץ "המצב הקיים", הסטטוס קוו, שכפה רה"מ על האזור ועל החשיבה הממלכתית והביטחונית.

נתניהו ביטל בבוז את ה"עצות" שנתנו יריביו בנושא וטען בפעם האלף שרק "ביטחון ישראל" מנחה אותו, אבל כפירומן פוליטי הוא מתעלם מגובה הלהבות ונמנע מלמנוע אותן. כולם מתעקמים לפי סרגלו: הן כחולבן, המתנהלים בניחותא 77 יום לפני הבחירות, והן ברק הטרוד בבניית גוש מקביל - לא מוטרדים מדי מהמצב ולא דורשים בתוקף אסטרטגיית הרתעה אפקטיבית יותר. מקסימום משחררים כמה מילים לא מחייבות (לפיד, אשכנזי, ליברמן), או מבקרים לשעה באזור להזדהות עם אנשיו (גנץ ויעלון, שתדעו שבניגוד לביבי, הם אכפתיים ובאים).
 
הלו, מנהיגים. מה קורה לכם? השתכנעתם משורת התירוצים המתחלפת, שקודם נסיים את בניית המכשול, ושההרתעה תחזור כשנחשוף את כל המנהרות, ושלא מסלימים ומסכנים את חיי חיילינו בגלל כמה בלונים (מזכיר לכם את הטענה שלא פותחים תיק בגלל כמה סיגרים וחמגשיות?); ושבסוף (יהיה סוף?), אחרי מאות רקטות, טילים ופצ"מרים, כמעט אין נפגעים בעוטף ועדיין רב הביקוש להתיישב שם מההיצע וממספר העוזבים (ומה עם החרדות, הטראומות, הרעמים, העשן המחניק וכל מה שהסיוט, כבר שנה וחודשיים, גורם לנפשות התושבים וילדיהם?); ויש לנו משימות ביטחוניות חשובות יותר בגבול הצפון, כמו זו של אתמול, לפי מקורות זרים (ומה עם הטענה שצה"ל מסוגל להכות ולנצח במקביל בכל החזיתות?), ושהמצרים מאיימים על חמאס, שיירגע או ש־, ושהנה הגענו לעוד הסדר ואפשר למהר ולהעביר לחמאס עוד מיליונים מקטאר, עוד דלק לחשמל, עוד מרחב לדייגים ועוד הליום לבלונים, אף שאלה ממשיכים לפרוח, להבעיר ולשאת מטעני נפץ, כמו הציוצים של הג'וניור. 
 
והתירוץ העיקרי, עכשיו, בגמגומים כאילו לא רשמיים, שבעצם אין מה לעשות בנדון וצריך להמשיך ולהכיל, כדי להימנע מעימות מלחמתי ולהימנע מהתלקחות כוללת. תגידו, מי מוכן לקנות מכם טיעון אומלל וכוזב כזה? רה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל מודים בכך שאינם מסוגלים לעצור טרור ולפגוע קשות במחולליו העיקריים, הג'יהאד, שליחי איראן, כמו שאנו עושים בסוריה, ושעלינו להכיל את הבלונים, הדליקות והמטענים - ובכל זאת להתיר העברת דולרים ודלקים לחמאס? שאין במגירות הצבא תוכניות חירום להבסה נקודתית יעילה ומרתיעה של הטרור, שבגלל ההכלה הנתניהותית נעשה חצוף, סחטן ונועז? הייתכן שאין לנו יעד מוגדר ברצועה? שהכלה או מלחמה הן שתי האופציות היחידות האפשריות שם? הרי לא תודו שאסטרטגיית המים העומדים ברצועה, שהגה נתניהו, נועדה להרחיק כל התערבות של אבו מאזן והרשות הפלסטינית, שלא יהיו לא בעיה ולא פתרון במכלול ושחלילה לא ניאלץ להיגרר לדו־שיח איתם – ושכל זה בכלל אינו קשור לתיקי נתניהו וזיגזג הבחירות. על מי אתם עובדים?

ולכן, שוב נגזר עלינו להמתין למה שלא יהיה – או כמו שנוהג טראמפ לסכם את הצלחותיו הגלובליות: We’ll see what happens.