הטלת אחריות למרחקים: נבחרי הציבור דוהרים לשומקום ברשתות, והאזרחים מתוסכלים

מדי יום נשברים שיאים לא רק בעוצמת ההפגנות, אלא גם ברמת הציניות של התגובות להפגנות. מצד אחד של המפה הפוליטית מצדיקים כל פעולה אלימה בשם ההומניות לכאורה, ומהצד השני - ההתייחסות האוטומטית של כל נבחר ציבור היא נפנוף וסיבה לעוד קצת תעמולה. 
 

המשחק הפוליטי הפך למשחק של הטלת אחריות למרחקים. קחו את משה כחלון לדוגמה - האיש נעלם. מדי פעם הוא מצייץ משהו לאקוני, אבל יותר מכל נדמה שהוא רוצה שנשכח שהוא שר האוצר. לא נשמעה ממנו מילה על הפיקוח הדרוש במעונות היום, על תוכנית רצינית לטיפול במצוקות יוצאי אתיופיה, או על המקורות התקציביים להתמודדויות עם הבעיות שעל סדר היום. הגירעון מבחינתו אינו קיים ואינו דורש הבהרה - הוא משוריין בליכוד, וכרגע מה שנכון לו הוא לשמור על דממה. בחודש האחרון, הדין וחשבון שלו מול הציבור הסתכם בסרטון שבו התפאר עם נתניהו שמצא באורח פלא מקור תקציבי לצהרונים, ובציוץ שבו הביע התנגדות ל״בחירות מיותרות״, שרק לפני רגע הצביע בעד קיומן.

 

כחלון הוא רק דוגמה להלך רוח ציבורי. הוא ממש לא היחיד, ובוודאי שאינו הגרוע מבין נציגי הציבור הדוהרים לשומקום ברשתות החברתיות. בקואליציה אף אחד אינו אשם בדבר לעולם, ובאופוזיציה אין שום אחריות על כך שנכשלים שוב ושוב בבחירות. עברנו שנה מעייפת של תעמולה מטונפת במיוחד, ועכשיו אנחנו בעיצומו של סיבוב נוסף, אכן מיותר, אבל מי אחראי לכך? נבחרי הציבור התרגלו לנוהל ״רגיל״ שלפיו הם מתפארים ללא הרף בהישגים, בין אם אמיתיים או מדומים, ומתנערים מכל אשמה על בעיה כלשהי. מה שחשוב מבחינתם הוא לא לפתור את הבעיה, חלילה, אלא רק שאף אחד לא יחשוב שהיא נוצרה בגללם.
 

את נבחרי הציבור מעודד עדר לא קטן של תועמלני עיתונות, שגם הם משום מה רואים את תפקידם ההיסטורי בהפניית אצבע מאשימה לכיוון אחר, תוך ניקוי המועמד החביב עליהם מכל אשמה. אבל אם יש שיעור שכולנו אמורים ללמוד במערכת הבחירות הנוכחית, הוא שהפוליטיקה הקטנה והפופוליסטית יוצרת בעיות ולא פתרונות. הנושאים הקשים אינם נידונים ברצינות, אלא מנוצלים לצורך תעמולה ריקה של בעד ונגד, וכך נבחרי הציבור פוטרים את עצמם מביקורת אמיתית או מהצורך לתקן משהו. 
 

בשבוע החולף גם הסוגיות הבוערות (תרתי משמע) התגלגלו לוויכוח סביב השאלה אם לגיטימי לנקוט אלימות כתגובה לעוולה אזרחית או שלא. מה פשר הוויכוח הזה? ברור שאין לגיטימיות לאלימות, השאלה היא מהי הסיבה להתפרצות הזו. אזרחים חשים שאף אחד אינו שומע אותם, ובצדק. נדמה להם שאם יקימו רעש גדול ואלים - ישמעו אותם ואז יהיה פתרון, אבל המסקנה של כולנו צריכה להיות שונה: להתחיל לדרוש מנבחרי הציבור שעבורם הצבענו לקחת אחריות גם לכישלונותיהם. הנוהל הרגיל של הטלת האחריות חייב להשתנות.