היינו שש, וגם אם בסוף נשארנו רק חמש מסיבות כאלה ואחרות, אף אחד לא ייקח מאיתנו את הרפרנס הנפלא לשיר של שלמה ארצי על חברויות. אנחנו לא חברות מהצבא, לא מהלימודים, אנחנו לא בנות אותו שנתון, לא באותו מקצוע ולא מאותו מקום בחיים. אנחנו לא דומות בשום דבר, אולי רק בחיבה ליינות, לבטן־גב בים ולכדורגל, שבאופן מפתיע מתגלה כגורם שמאחד גם בנות. אה, וגם שיחות על גברים וסקס, גם כשיש וגם כשאין אותם, אבל זה כבר מובן מאליו. 
למען האמת, כולנו גרות באותו הבלוק, אבל הכרנו בקפה השכונתי ממש במקרה, כשהתחלנו לשמור כיסאות זו לזו באותו השולחן בימי שישי העמוסים. אף אחת לא העלתה בדעתה שייצא משהו מקבוצת הוואטסאפ הזמנית שהתכנסה בשנה שעברה כדי לצפות יחד במשחקי המונדיאל. אף אחת בוודאי לא האמינה שגם אחרי שיסגרו את מקום המפגש הקבוע שלנו בסופי שבוע, לא רק שנמשיך במסורת המפגשים אלא שנרחיב אותם ונוציא אותם מחוץ לשכונה ונהפוך, כמו שכתוב בספרים ורואים בסרטים, לחברות הכי טובות הארד קור 24/7, וזו לא קלישאה. 
ביום ראשון האחרון הצלע השלישית שלנו מתוך השש עשתה רילוקיישן לניו יורק, וזאת אחרי ששתיים מהן חזרו לחיפה בחודשים האחרונים. אבל לחיפה, כמו שאתם יודעים, יש רכבת, גם אם היא מקרטעת. ידענו שזה עומד לקרות ואוטוטו זה יקרה שוב עם צלע נוספת, שגם כן עושה דרכה לתפוח הגדול, אבל הקשר בינינו כבר חזק מספיק מכדי לדאוג. אולי זה היתרון בגילי "עוטף ארבעים": כרטיס טיסה ספונטני הוא לא עסק מורכב מדי לאף אחת מאיתנו. ובין לבין גם לא תפעול וירטואלי של שיחות וידאו במסך מפוצל. 

כאמור, "היינו שישה" כתב שלמה ארצי, אז אנחנו היינו שש וצריך לציין את זה, גם אם בסוף נשארנו בנסיבות כאלה ואחרות רק חמש. ושלא יובן אחרת, הטקסט הזה לא נכתב בלשון עבר, מכיוון שעברנו מספיק קילומטרז' בשנה וקצת האחרונות כדי להבין שהחיבור בינינו שלא היה יכול להתאפשר בשום קונסטלציה אחרת, הוא קוסמי. אחרת אי אפשר להסביר את זה.
***
אולי קודם כל כדאי לפתוח בהתנצלות כלפי החברים שלי, שאני אוהבת כל אחד ואחת מהם אבל בגלל נסיבות לוגיסטיות של משפחה וילדים, עבודה, לימודים ואירועים ומחויבויות אנחנו לא מצליחים ממש לשמור על קשר. זאת אומרת מצליחים, אבל לא ברמה יומיומית, לא על בסיס שעתי. אין לזה כל קשר לרומן שלי עם "הבנות מהקפה", שהשם הזה כבר ממש עושה עוול למה שקורה במבחן המציאות. במחשבה שנייה, אולי דווקא יש לו קשר, כי הן יודעות מה קורה לי בכל זמן נתון, בפרט כשהמשפט "בואי לדרינק היה לי יום גרוע" לא מובן מאליו בגילים הללו. 
למען האמת, אולי מי שבאמת חייבים לכולנו התנצלות הם אותם נביאי הזעם שהפיצו משחר ההיסטוריה הארצישראלית את האגדה האורבנית שאחרי גיל 28 פוחת הסיכוי למצוא חברים טובים, בוודאי בעידן הווירטואלי ובטח בתל אביב, "מעוז הניכור והבדידות". אז זהו שלא, ותוציאו לעצמכם את השטויות מהראש. 
אני מניחה שהשיעור הגדול ביותר לחיים שלמדתי מכך הוא להפסיק לחפש את הדומה, את המוכר, את מה שתמיד היה הכי נגיש ונוח. למדתי שדווקא כשפותחים את הראש למשהו שלא מכירים וזורמים איתו עד הסוף, לא רק שההצלחות הרבה יותר גדולות, אלא גם הכיף.
תוך כדי כתיבת שורות אלה אני תוהה למי להקדיש את הטקסט ולנטוע בו תקווה. האם לכל הרווקות והרווקים הישנים או לאלה החדשים שעזבו בית, משפחה וגם חברים שתפסו צד ומרגישים לבד. או לכל אותם אנשים שסבורים שאם עד גיל 30 הם לא הצליחו לשמור על קשר עם החברים שלהם מהצבא או מהלימודים הם נידונו לחיי בדידות, ואולי לאנשים שפתאום מצאו את עצמם עוזבים הכל ומתחילים מחדש, כשהחברים הטובים שלהם כבר לא במרחק נסיעה והספונטניות נעלמה, כי ילדים ועבודה ולחץ ודברים לטפל בהם.
תמיד שאלו אותי מתי אכתוב עליהן טור, אבל דברים טובים באמת אי אפשר לחלוק כל כך בקלות. את הטקסט הזה אני כותבת ומוחקת כבר יותר משעתיים, מכיוון שכבר יש לנו שפה פנימית שזר מבחוץ לא יבין ואין לי מספיק מקום להסביר. חוץ מזה, כל חבורות הבנות (ואולי גם בנים?) שקוראות את זה עכשיו יודעות שלא מספיק עמוד אחד כדי לתאר חברויות נפש. אולי ספר או סדרה, גם אם כבר עשו כזאת שכולנו מכירים. 
אף על פי שמסיבת הרווקות שלנו יכולה להיכנס בקלות לספר השיאים של גינס כמסיבה הארוכה ביותר בהיסטוריה, היא עדיין לא הסתיימה אלא רק שינתה השבוע פאזה ולוקיישן, וחשבתי שזו הזדמנות פז לסיכום ביניים קצר ולו רק כדי שאוכל להעביר את המסר הבא בפרהסיה, כדי שלא יהיו טעויות מצערות: רותם, ליאת, מירי וגל, מי שמגיעה ראשונה לסטארבקס שתשמור כיסא!