מה הנושא המרכזי של מערכת הבחירות? יש מערכות בחירות שמתנהלות על נושא אחד. האם אתם בעד או נגד ההתנתקות (שכבר קרתה). האם בא הזמן להחליף את השלטון ארוך השנים של העבודה. האם אתם בעד או נגד הסכמי אוסלו. מי אשם באינפלציה. לא מעט מערכות בחירות מתמקדות בשאלה אישית – ביבי או ברק, ציפי או ביבי. מערכת הבחירות השנייה של 2019 עדיין מחפשת נושא מרכזי. תרשו לי הצעה: הנושא המרכזי של מערכת הבחירות השנייה הוא כיצד להימנע ממערכת בחירות שלישית. ואם זה לא הנושא – זה צריך להיות הנושא. זה צריך להיות שיקול מרכזי בהחלטתו של כל מצביע.
מערכת בחירות שלישית איננה תסריט מופרך. הסקרים של השבועיים האחרונים מעידים שלא הרבה השתנה מאז הסיבוב הקודם. ואם השתנה, השתנה לרעה. לא במובן האידיאולוגי, במובן הקואליציוני. קואליציית הימין־דתיים־חרדים לא מגיעה לסף המושבים הנדרש לקואליציה. המרכז־שמאל לבד אפילו לא מתקרב לסף המושבים הנדרש לקואליציה. נתניהו מתחייב ללכת עם הבייס. כחול לבן ממשיכים לדבר על קואליציה בלי ביבי. ליברמן מתחזק ואומר שידרוש ממשלת אחדות. דרישה מוצדקת, שמצד אחד לא ברור איך יכפה אותה בהיעדר הסכמה בין שתי המפלגות הגדולות, ומצד שני לא ברור למה צריך אותו אם יש הסכמה בין שתי המפלגות הגדולות.
ירון דקל כתב בשבוע שעבר שהבחירות "עשויות להיות שריקת הפתיחה לכאוס פוליטי, שלעומתו כל מה שהתרחש בארבעת החודשים מאז הבחירות בחודש אפריל ייראה כטיול ערב נעים". כאוס הוא תרחיש מעניין לפרשן, אבל רע לאזרח. כפי ששלי יחימוביץ' הפורשת הסבירה, הוא מאלץ את הפוליטיקאים להקדיש את מרב זמנם לפוליטיקה, ואת מיעוט זמנם לשלטון. הוא לא מאפשר תכנון ארוך טווח. הוא מביא לבזבוז של כספי ציבור על ריצוי של קבוצות לחץ אלקטורליות. כאוס פוליטי מבטיח מדיניות גרועה, מזגזגת, בכל נושא.
אפשר להתווכח על הצלחותיה וכישלונותיה של ממשלת נתניהו הקודמת. אי אפשר להתווכח על כך שהצליחה לספק לישראל ארבע שנים של יציבות יחסית. ארבע שנים בלי מערכת בחירות. יציבות היא עניין מתסכל לאופוזיציה. אבל גם אופוזיציה, אם נותרה בה צלילות דעת, צריכה לזהות שיציבות היא הישג בפני עצמו. יעד בפני עצמו. כמו העלאת גיל הפנסיה לנשים (לא קרה). כמו שיפור היחסים עם הודו (קרה). כמו הכרה בירושלים (קרה). כמו שוויון בנטל (לא קרה). על יציבות מגיע קרדיט: זה הישג.
יציבות היא עניין למנהיג. היא מחייבת אותו לפשרות ולגמישות אידיאולוגית ופוליטית. יציבות היא עניין גם לבוחר. היא מחייבת אותו להרחיב את סל שיקולי הבחירה שלו. אל תשאלו רק עמדת מי נכונה יותר בשאלת ההתנחלויות, על מי אני סומכת בעניין יוקר המחייה, מי יילחם טוב יותר בטרור, מי ישפר את איכות החינוך. שאלו גם מי יכול להחזיק במוסדות השלטון לתקופה סבירה של כמה שנים. ובנוסח מעשי: האם הצבעה לבנט, לליברמן, להורוביץ, לגנץ ולפיד או לנתניהו משפרת או מקלקלת את הסיכוי ליציבות שלטונית.
לא קל לעשות את התחשיב הזה, משום שלא תמיד ברור מראש איך יתנהלו השחקנים ביום שאחרי הבחירות. האם ברק יחבור לממשלת ביבי, האם לפיד יוותר על רוטציה, האם בכירי הליכוד ידיחו את נתניהו. וברור גם שמצביע מרצ לא יבחר בליכוד רק משום שנדמה לו שהליכוד הוא המפתח ליציבות פוליטית. ומצד שני – כמעט תמיד יש צד שני – אפשר בכל זאת לנסות. במסגרת מה שאפשרי, במסגרת המתחם האידיאולוגי הסביר, במסגרת טווח השיקולים הרחב, החליטו שיציבות חשובה לכם לפחות כמו מחירי הדיור – ותראו לאן זה מוביל אתכם.