כלב אשמורת

ג'ואן דידיון ישבה לצד הבריכה בבברלי הילס ב–9 באוגוסט 1969 כאשר הטלפון צלצל. מעברו השני של הקו היה חבר ששמע על רצח שהתרחש בבית ששכר רומן פולנסקי בסיילו דרייב. הדיווחים הראשוניים היו "נמהרים, מזעזעים, מפורטים ושגויים". ב"האלבום הלבן", הספר שבו תיארה את התקופה, כתבה דידיון: "אני זוכרת בבהירות את המידע השגוי של אותו יום; אני גם זוכרת, והייתי מעדיפה שלא, שאף אחד לא היה מופתע". 

מקובל לחשוב שדידיון היטיבה לאתר ולפענח את התחושה שמשהו היה רקוב מהגבעות של הוליווד ועד הייט–אשברי, ש"הקיץ של האהבה החמיץ והידרדר לפרנויה וחידלון". דידיון כתבה ספר חשוב שחובבי הסיקסטיז שבים אליו בניסיון סיזיפי להבין מה קרה להם. אבל מהטווח הקצר שממנו כתבה, נכשלה דידיון ברצונה להבין את הרגע החמקמק ונפלה למלכודות של פופ–פסיכולוגיה ותרמה למיתוס המופרך של צ'רלס מנסון תוך שהיא מסתייגת ממנו, כמו רבים מבני זמנה, אך לא בתקיפות הדרושה. 

"צ'רלי מנסון ניצב כנבל הגדול של זמננו, סמל של חייתיות ורשע", כתבו דיוויד פנטון ודיוויד דלטון ביוני 1970 ב"רולינג סטון". "אני רק מראה", אמר להם מנסון, "כל מה שאתם רואים בי - זה אתם". "המקרה של מנסון עורר מבוכה רבה בחוגי ה–hip", כתב רוברט קריסטגו ב"ניו יורק טיימס". "מיעוט מושפל ומדוכא סירב לקבל את העובדה שטרובדור ארוך שיער יכול להיות גזען, מאמין בעליונות גברית ולהשתמש בסמים, באורגזמות ובדרגות שונות של אהבה כדי לקדם את הסדיזם הרצחני שלו". "כתרבות קולקטיבית", כתב התיאולוג דיוויד וויליאמס, "הבטנו בעיניו של מנסון וראינו בהן את המערות האפלות שאנו חוששים שפעורות בנו, את צללי היער החשוך, את המפלצת האורבת בטרה אינקוגניטה מעבר לקצה המפה".

כאשר התחלתי לכתוב כאן על 1969 במלאת לה 50 שנה, חששתי מהרגע שאגיע למנסון. אף ש–1968 היא במובנים רבים "אם כל השנים" באמריקה, עם ההתנקשויות ברוברט קנדי ומרטין לותר קינג, האלימות ברחובות, הוועידה הדמוקרטית בשיקגו, ההסלמה בווייטנאם, בחירת ניקסון ועוד, דווקא 1969, בעיקר הקיץ, היא שמהדהדת בתודעה העכשווית ובתרבות הפופולרית. 

כתבתי על מנסון בעבר, והרשע שהפיץ סביבו אינו חדש לי. אך ככל שחולף הזמן ותובנות שפעם היו מעבר להישג ידי חובטות בי, אני מבין את הגול העצמי, את העוול המיותר ואת הסטייה הנפשית שבאו לידי ביטוי באופן שבו תייגה אמריקה את מנסון ומשפחתו כחיות אדם אך המשיכה לחגוג אותם ללא לאות. מנסון היה גזר גמדי מרושע, ברוטלי, נוכל, סרסור, גנב מכוניות ומנהיג רוחני בעיני עצמו וכמה נשמות אבודות. בניגוד למיתוסים רווחים, הוא לא השתתף בהריגות הפולחניות בעצמו. הוא כפה עצמו על "ילדיו" המטורללים, והם הוציאו לפועל את זממו. מההיבט החוקי, הוא היה אשם כמו אלה שבשני לילות עוקבים שחטו שמונה אנשים בדקירות סכין. 
 

מנסון היה קבור כל שנותיו המעצבות עמוק במערכת הענישה. כאשר השתחרר מהכלא ב–1967, היה זה אחרי 17 מתוך 32 שנותיו. בקיץ 2019, בגל הגואה של הגזענות הנהנה מרוח גבית מהבית הלבן, מתחברים חלקים מהמסר של מנסון להוויה האמריקאית העכשווית. דידיון קראה לספרה "האלבום הלבן", קריצה לתיאוריה שקידם וינסנט בוליוזי, התובע במשפט מנסון, איש בעל תאוות פרסום דקדנטית, בדבר ההשפעה שהייתה לשיר "הלטר סקלטר" שכתב פול מקרטני לאלבום הלבן של הביטלס. זה שם, אך שולי עד כדי אי־רלוונטיות. 
 

לא הביטלס עיצבו את מנסון. הוא אסר על מאמיניו להאזין לג'ימי הנדריקס ו"למוזיקת העבדים השחורה" שלו. הוא שנא נשים, הוא שנא שחורים ויהודים ואהב רובים. החזון הארי של מנסון הוא מדריך הפעלה לשוליים הגזעניים ולקבוצות ניאו–נאציות. הוא היה מזוהם מכף רגל ועד מצחו ועליו קעקוע של צלב קרס. כאשר הניח השב"ס הקליפורני גישה לתקשורת אליו, עלה הזרם על גדותיו; צ'רלי רוז ב–1988. פני דניאלס והרלדו ריוורה. מנסון נתן הצגה. הוא התגרה, זז כל הזמן, שיחק בזקנו, ניתר בכיסאו. החגיגה נגמרה אחרי ראיון עם דיאן סוייר ב–1994, שבמהלכו גהר לעברה ואמר: "אני גנגסטר, אישה, אני לוקח כסף!". קליפורניה חסמה את הגישה אליו.

צ'רלס מנסון מת בנובמבר 2017 בגיל 83, אחרי שהעביר 48 שנה בכלא. השלטונות השאירו אותו על הקרח במכון פתולוגי, עד שנמצא מישהו שיתבע את הגופה ומתוך רצון להסתיר את מקום קבורתו כדי שלא יהפוך לאתר עלייה לרגל. במקור נגזר על מנסון וארבעה מחסידיו עונש מוות; בין גזר הדין לביצועו, ביטלה קליפורניה את עונש המוות. משך שנים רבות מדי, עד שהגיל וההכרה המתאחרת שימות בין כותלי הכלא התאחדו, היה מנסון גורו, אידיאולוג, פילוסוף באגורה, גזען שונא מיעוטים ודמות מכוננת ומעצבת מאחורי הסורגים. 
 

השתיקה לא הפריעה לו לתחזק אתר אינטרנט על שמו, שבו שימר בעזרת התוכנה של העולם החדש את האידיאולוגיה השטנית של העולם הישן. כמו צ'ה גווארה במהופך, מנסון הוא אייקון בשל חזותו כאדם צעיר. דיוקנו של פסיכופת כרוצח סדרתי. בשערו הארוך, עיניו הבוערות השקועות בארובותיהן, תמיד לבוש בג'ינס המטולאים באהבה שרקמו נשותיו. המפלצת שהתכרבלה בתוך מנסון ונברה את דרכה החוצה חצתה את כל הקווים האנושיים האדומים. בתום הטבח הראשון, עיניהם בוערות בלילה הקליפורני, שבה משפחת מנסון לחוות הפחונים שלה כדי לשטוף את הדם, לתדלק בבירה, אסיד וסמים קשים אחרים, ויצאה למחרת לטבח השני. 

השבוע, בעיתוי לא תמים, בחר קוונטין טרנטינו לצרף את קולו לשורת המקהלה עם סרטו החדש "היו זמנים בהוליווד". טרנטינו מוכה נוסטלגיה ללוס אנג'לס שבה גדל; זה ההיבט הלגיטימי. הוא מביא לקיץ 69' את זן ההומור המסוים שלו ואת ההיסטוריה הרוויזיוניסטית החביבה עליו. הפעם הוא דווקא שמור ומדויק יותר. מלא כוכבים להתפקע וביניהם בראד פיט, ליאונרדו דיקפריו ומרגו רובי כשרון טייט, היה הסרט הסנסציה של פסטיבל קאן האחרון. הצרפתים אוהבים אלימות אמריקאית. היא מעניקה להם יתרון מוסרי. 

זהו סרטו התשיעי של מי שהבטיח שיפרוש אחרי העשירי. טרנטינו לא התאפק ובתוך הסיפור הפיקטיבי על תעשיית הקולנוע, הוא מגיע למנסון ולמשפחתו הרצחנית. שם הוא מסתבך לטעמי, והוא לא הראשון. הרשימה המציגה את מפעל ההנצחה התרבותי למנסון זקוקה לשני עמודים נוספים כאן כדי לעשות איתה צדק. 

מנסון אסף את חבורתו, בעיקר נשים שמצאו שהוא נחשק וכריזמטי, והתמקם בשוליים של טופנגה, לורל ובנדיקט קניון, השכונות של הבוהמה. על פי הגדרתו את עצמו, הוא היה שליח אלוהים וזמר. מנסון חיבר שירים שאותם שר, מלווה עצמו בגיטרה, בקול שקט ושקול, כמעט נוגה, בסגנון הטרובדורים שהיה נפוץ באותם ימים. את הביץ' בויז ושלושת האחים ווילסון הרשים מספיק כדי שיקליטו שיר שלו. הלהקה הכניסה אותו הביתה ולא הייתה ערה לעובדה שהוא כאחד הרוצחים החמושים בלהב חד, המסתובבים בלילות על מדרגות חורקות שעה שבני הבית נמלטים על נפשם. 

דניס ווילסון, עם בעיות נפשיות משלו, אירח את "המשפחה" בביתו. מנסון היווה עבורו סרסור לנערות ללא גיל, לסמים ולחיים ללא גבולות. זה החזיק מעמד עד ש"המשפחה" נטשה גינוני נימוס והחלה מפרקת את ביתו ואת חייו של ווילסון. ווילסון גירש אותם ונתווסף מיידית לרשימת החיסול של מנסון, שבה הופיעו גם אליזבת טיילור וסטיב מקווין. הוא ניצל, הרוויח כמה שנים, עד שטבע ומת. 

מלאכי החבלה של מנסון הגיעו לבית ששכר פולנסקי, שנמצא אותה עת בלונדון, בליל 9 באוגוסט. בשעות המוקדמות של הבוקר היו דיירי הבית שפוכים מלילה של יותר מדי מהכל. הייתה מקריות רבה בשאלה מי היה בבית באותו לילה נורא. לכאורה ביקש מנסון להיפרע מטרי מלצ'ר - מפיק מוזיקלי ובנה היחיד של דוריס דיי, שסירב להפיק לו אלבום - שהבית היה שייך לו. היו שם ג'יי סברינג, הספר שהמציא את עיצוב השיער לגברים ושדמותו הגיעה לסרט "שמפו" בכיכוב וורן בייטי, ושרון טייט, שחקנית יפהפייה בחודש השמיני להריונה. 

נערות מנסון ירו בשניים, דקרו אותם עשרות פעמים, חרטו מילים על גופם ומרחו בדמם ססמאות על הקירות; ווייצ'ק פירקאוסקי, חברו של פולנסקי, נרצח באופן דומה; את אביגיל פולג'ר, יורשת אימפריית הקפה פולג'ר, מצאה המשטרה על הדשא, כרוכה בכותונת הלילה שלה ומרוטשת בברוטליות; סטיבן פיירנט, ילדון בן 18 שנשכר לשמור על הבית, נמצא במכוניתו, כנראה במהלך ניסיון בריחה. הוא נורה חמש פעמים. 

כאשר שמע פולנסקי את החדשות הנוראות, התמוטט. חברים גררו אותו לשדה התעופה והעלו אותו על טיסה ללוס אנג'לס. הילד שאיבד בשואה את אמו ואחותו ובעידן אקווריוס את אשתו ובנו לעתיד, לא שב לעצמו. כאשר אומדים את המשפט שבו הורשע וגורש מאמריקה לצמיתות בשל קיום יחסים עם קטינה שהוגשה לו על מגש בידי אמה, שמאשרת את הפרטים, קשה להבין את שיקול דעתה של מערכת המשפט בקליפורניה. לא רק שפשעו לא היה מידתי לחומרת העונש. האם מישהו האמין שפולנסקי נותר אוחז בחלקים הגדולים והשפויים של אישיותו? 

הנערה גדלה וסלחה לו, אבל מערכת המשפט האמריקאית גזרה עליו למות בגלות. הוא זקן וזמנו קצוב. הרוצח זכה לחיים ארוכים, שהיו כנראה החיים היחידים שהתאימו לו ושאותם מיצה עד תום; הבעל שאיבד את עולמו, נותר נעול מחוץ לחלום האמריקאי שלו. למחרת שחטה המשפחה את לנו ורוזמרי לה ביאנקה, זוג אמיד ללא כל סממנים בוהמייניים, ואת גארי הינמן, נגן חמת חלילים ומורה למוזיקה. 

שנה קודם לכן יצא האלבום הלבן של הביטלס. אלבום מעט קודר יותר מקודמיו הפופיים, אבל ודאי לא "סימפתיה לשטן" של הרולינג סטונס. מנסון למד את האלבום הלבן עד אחרון השריטות בו. הוא ידע את כל המילים. הקים תלי תלים של פרשנות על הכוונות הנסתרות. הצליח לשמוע בין הרצועות פניות ישירות אליו. הכפייתיות הזאת היא שהכתיבה את שכתבה המשפחה על הקירות בדם הקורבנות. מה זה לעזעזאל הלטר סקלטר, תהה ג'ון לנון אחרי הרצח? מה הוא חשב ששמע שם? החזירונים לופתי הסכינים והמזלגות של הריסון באו לביטוי במזלגות שבהם שיספו הרוצחים את הקורבנות. נהוג לדבר בהגזמה במזדנבות ובמעריצים שלא הרפו מהערצתם למנסון גם אחרי שנעצר ונשפט. כאילו שהמניאק הקטן והרצחני, נטול חינוך מינימלי, חצה את קו האנושיות והשפיות ועבר על החוק בשם דור שלם שנותר מובס, מרוסק ודורך ברגליים יחפות על שברי החלום.

מנסון היה הצגה של איש אחד. נדמה היה שהסורגים הם רק תפאורה שמסיבותיו שלו הוא מעדיף לא לצאת מאחוריהם. לאות הזדהות עם מעריצותיו הרבות שחרטו צלב קרס על מצחם, הצטרף מנסון לרייך הרביעי עם צלב קרס משלו. הוא היה גזען מאוס, אבל בתום הרצאה של שעתיים נגד הפנתרים השחורים, שאל מיהו יואי ניוטון, שזה בערך כמו להשמיץ את ישראל ולשאול מי היה דוד בן־גוריון. 

אף אחד מהניסיונות להבין את סוג הטירוף של מנסון, ויש מאות, כולל עשרות ספרים, אינו משכנע. האם אנחנו אמורים לקבל את ההשערה המלומדת שמי שאינו מצליח להגשים את חלומו כזמר רוק נחשב, מידרדר למנכ"ל האידיאולוגי של חבורת רוצחים פסיכוטית? מה שמעיד על מנסון יותר מכל הוא העובדה שבכל מעשי הרצח שבהם היה נוכח השאיר את העבודה השחורה לחניכיו. הוא יזם את האכזריות הפראית אך לא ברור איזה חלק נטל בה.

הכריזמה שלו לא הרפתה מאנשיו. סקוויקי פרום, אולי הבולטת בנערותיו שזכתה בשחרור מוקדם, ניסתה להתנקש בחייו של הנשיא ג'רלד פורד, ושבה לכלא. 

היה למנסון חלק משמעותי בסדיקת הגרוב ההישגי והנינוח של קיץ 69'. כמו שנכתב בידי מחזאי בטריפ, הוא תקוע ומדמם בין הנחיתה מרוממת הנפש על הירח ובין שלושת ימי המוזיקה והאהבה באמצע אוגוסט בוודסטוק. בסוף הכל הידרדר לקונצרט החופשי של הרולינג סטונס באלטמונט, שגם הוא נגמר באורגיה סכינאית, בידי מלאכי הגיהינום שמהם נמלט מנסון ב–1967, אחרי שהבין שלא יוכל להתנאות באלימות משלו בסן פרנסיסקו, העיר שבה שלטו המלאכים ללא מצרים. 

זה פאזל מוזר שחלקיו אינם מתחברים בקלות אך הוא משקף את האופן שבו השילה אמריקה את הסיקסטיז מעליה. עם ניקסון בבית הלבן, לא נותר אלא להיערך לבאות: מאבק על הדחת נשיא מכהן וסיום מלחמה שעלתה ב–58 אלף חללים אמריקאים. צעירים הפסיקו לנסוע בטרמפים. פרנק סינטרה ירד למחתרת. מיה פארו הייתה משוכנעת שהיא הבאה ברשימת החיסול. חנויות נשק בלוס אנג'לס דיווחו על עלייה במאות אחוזים ברכישת אקדחים. 

לא פחות נבזיים היו רוקרים מודרניים שאימצו את מנסון. הנרי רולינס, טרנט רנזור, מרלין מנסון וכמובן אקסל רוז ורובים ושושנים. ב"תקרית הספגטי?", 1993, 30 שניות אחרי השיר ה–12 והאחרון, מופיע באלבום שיר מאת מנסון ובביצועו. אפילו המתירנים ביותר בעולם המוזיקה התקשו להצדיק את התעלול הנלוז הזה. דיוויד גפן, מי שהיה אז בעל החברה שהוציאה את התקליט, אמר "כי העובדה שצ'רלי מנסון ייהנה מתמלוגים בשל המוניטין שיצאו לו בגלל אחד ממעשי הרצח המזוויעים במאה ה–20, מחליאה אותי". 
 

כאשר נשאל רוז מה עבר במוחו כאשר צירף לתקליט את שירו של מנסון, ענה שאחיו גילה לו את תקליטו של מנסון, והוא, אקסל, חשב שאנשים רבים ישמחו לשמוע אותו. "אינני מומחה למנסון", אמר רוז, "אינני מאמין בדברים שעשה. הוא אדם חולה".