המחברת

ביום ההוא בשבוע הספר, למזלי, התפקסתי מהר. כשראיתי שידיו חפות מכל ספר הרמתי ראשי שוב, אל פניו, וכשהוא הבין והתחיל להזכיר לי "אני יוסי..." - הקדמתי אותו בטירוף של ילדה נלהבת לקראת קבלת פרס: "סוכרי!", כמעט צעקתי, "אתה יוסי סוכרי, נכון?", שאלתי, מפחדת לטעות. "נכון, כיף לראות אותך מעבר למסך", ענה, ואני כבר הייתי שבויה. לא פעם קראתי את הגיגיו ברשת החברתית ומחוצה לה, פעם אף רציתי להזמין אותו לתוכנית הרדיו שלי, כדי שידבר על אלו שכמעט אינם נזכרים בכל הקשור למלחמת העולם השנייה. שיספר קצת על מחנות העבודה, על הטריפוליטאים והתוניסאים שם בברגן בלזן. הוא אף הסכים, אבל מרפי, כמו מרפי, החליט שדווקא יום השואה הזה לא ייפול על תוכניתי.
 

לפני כמה ימים, כשחזרתי מאיזו הרצאה בצפון, שלח לי הודעה לעת ערב: "מרסל, שמעי סיפור", כתב, "יש לי תלמידה שהייתה המורה שלך אז, בחולון. היא אומרת שיש לה מחברת שלמה שלך מהתקופה ההיא. הייתכן?". הייתי צריכה לקרוא עוד שלוש פעמים את ההודעה כדי להכיר בעובדה שזה לא דמיוני הקודח שמהתל בי בפעם המי יודע כמה. כשהבנתי שבמציאות עסקינן ולא בבדיה, כתבתי לו מיד, לפני שאפספס את ההזדמנות ההיא שלה חיכיתי יותר מ–18 שנה. "יוסי!", כתבתי לו, "אני לא מאמינה, חשבתי שלעולם לא אמצא את המחברת הזו, עשית לי את השבוע ואת החיים, איך אני מגיעה אליה?". יוסי בירך אותי בכמה שפות, צחק קצת והבטיח שתוך כמה דקות ישיג לי את הטלפון שלה. 

כשהייתי בת 8 ועוד כתבתי באותיות דפוס מעורבבות באותיות כתב, קנתה לי אמי מחברת יפה, עם כריכה קשיחה ועליה עיטורי מלאכים לבנים. "פה תכתבי את כל שירתך, ובתקווה שבבוא העת תכתבי גם לי שיר, אוהבת אותך - אמא", כך כתבה לי על הדף הראשון. מאז, המחברת הזו הפכה להיות נחלת ילדותי, שמחותי, זיכרונותי וסודותי. אני זוכרת שכתבתי בה על צבי, השכן שהיה חוזר מבתי ההבראה בגרמניה ובלשונו הגרמנית משבח את כל הפינוקים שם, ובלשונו הישראלית מקלל את האויב האכזר. כתבתי על הזוג מפינת הרחוב שהיה עתיד להינשא אך בכל פעם דחה עוד קצת את הנישואים. כי איך היא תתחתן ועיניה נפוחות מדמעות וממכות? (לימים הבנתי שלא נישאו, הכירה אחר וברחה לו). כתבתי על אבא שלי, על העת שבה עבד לילה במונית ועל האנשים שהסיע. וגם על אהבה כתבתי, טרם ידעתי מה היא בכלל. באשר לאמי, בכל יום הולדת שחגגה, היא קיבלה את השיר היפה ביותר, גדוש במילים שמצאתי באבן שושן המתפורר שהיה לנו בבית. 
 

בכיתה ז' לא מצאתי את עצמי. בוקר אחד לעגה לי נערה אחת על ז'קט הג'ינס שלבשתי דרך קבע. שאלה בפרהסיה, אל מול כולם, אם גנבו לי את כל הבגדים מהארון והז'קט הזה הוא היחיד שנשאר לי. כשהם צחקו, הסרתי את הז'קט מעלי, ליפפתי אותו סביב זרועי והתקדמתי אליה. טרם הבינה מה קרה חבטתי בה עם הז'קט ומאפה ירד דם. "משוגעת, חכי אחרי בית ספר", היא הבטיחה, "כל חולון תהיה עלייך!". לא פחדתי, בימים ההם גם לא היה לי הרבה מה להפסיד. עד תום ההפסקה כבר היינו שתינו בחדר המנהלת. משום שזו נעדרה, הכניסו אל החדר את היועצת הצעירה, בת 26, אולי קצת יותר, והיא נראתה נחמדה, רכה ומעט מבולבלת. "אני נירית, נעים מאוד, בנות, תרצו לשתות משהו?", שאלה. ואנחנו לא הבנו, מי מהסגל מציע לתלמיד פשוט לשתות? יריבתי קפצה על המציאה "אני אשתה נס", אמרה וצחקתי, גם נירית היועצת צחקה. "את לא צעירה מדי בשביל קפה? הנה מים", הניחה על השולחן קנקן עם מים צוננים ושתי כוסות. הזזתי את בושתי הצדה ולגמתי ברציפות שתי כוסות מים, בתוך זיעת בית הספר והנעורים, אלו היו מים חיים של ממש. "ספרו לי, מה קרה?", הנמיכה את קולה ומזגה לי עוד כוס מים. גוללנו בפניה את אשר קרה, ציפיתי כבר להשעיה המיוחלת או לפחות לאיזו נזיפה ביומן האישי. אבל להפתעתי דווקא זו שעלבה בי, בבגדַי ובמראי החיצוני קיבלה אזהרה ואפילו עלון עם עצות איך לשלוט בכעסנו ולא לפגוע באחר. 
 

כשיצאה הילדה ההיא מהחדר, עדיין סימנה לי באצבעותיה "חכי חכי", ובכל זאת חייכתי אליה. לאחר ששמעתי אותה מתבטאת הבנתי שהיא בת טובים (ספק חנונית), והמרחק בינה לבין כנופיית רחוב שתחכה לי בשער בית הספר רחוק מאוד. גם לי נתנה היועצת את עלון השליטה בכעסים. הכנסתי אותו אל תוך מחברת השירה שקנתה לי אמי שנים לפני כן ומאז התמלאה עד כי איחדתי אותה עם עוד כמה מחברות, ונעמדתי כדי לצאת מהחדר. "מה זו המחברת הזו?", שאלה היועצת הסקרנית. סיפרתי לה. "תקריאי לי משהו?", שאלה. "בטח", קפצתי על ההזדמנות להחמיץ עוד קצת משיעור מתמטיקה בטענה שהפצתי שירתי ברבים. הקראתי לה שיר קצר על ילדה ששואלת את אביה למה יש מלחמות בעולם והוא אינו יודע. "זה נפלא!", קראה, "יש שם עוד כאלו?". 

"קחי", הגשתי לה את האוצר היחיד בחיי, "קחי, תקראי ותחזירי לי מחר". הרגשתי שיש מבוגר שמתעניין בי, שמבין אותי, והעובדה שזו יועצת חטיבת הביניים הכפילה את השמחה פי כמה וכמה. אבל האכזבה מיהרה להגיע, למחרת לא פגשתי אותה בבית הספר, גם לא בשבוע שאחרי, וכשחלף גם הוא ושבנו מחופשת הפורים, אזרתי אומץ, ניגשתי אל המזכירות ושאלתי "איפה נירית היועצת החדשה?". 
 

"היא הייתה זמנית פה", אמרה לי המזכירה הג'ינג'ית, זו שתמיד החזיקה דפים ביד. "היא לא תחזור?", שאלתי. "תחזרי לכיתה, בבקשה, מי המורה שלך?", שאלה המזכירה. יצאתי בלי לענות לה. בפינת החצר ליד המחששה, שם ישבו הילדים שהתייאשו מהחיים טרם עת, התיישבתי ובכיתי את חיי. הלכה לי המחברת, פיסת הילדות המוארת שלי. ייאמר לזכות אמי, שלא רדתה בי כשסיפרתי לה, אלא התקשרה לבית הספר, לכל המורות ואפילו ניסתה להגיע אל נירית כמה פעמים, אך מספרי הטלפון שקיבלה לא היו פעילים. מאז, בכל פעם שסיפרתי על אותה המחברת באחת מהרצאותַי, טעם מר עלה בפי וכאב החמצה קשה מנשוא. 

לפני שבוע, בעודי לובשת כותונת קיץ ואיפור ההרצאה עוד על פנַי, התקשרתי אל נירית בידיים רועדות. היא זכרה כמעט את אותו הסיפור שזכרתי אני, אף אמרה שלא חשבה לרגע להשליך את המחברת הזו, כי ידעה שיבוא היום, וזו, הנערה הרגישה, תקבל אותה בחזרה.
 

קבענו שניפגש בהמשך השבוע, נאכל צהריים יחד והיא תחזיר לי את מחברתי, אהובתי. עד אז, צילמה לי כמה דפים ממנה ובבת אחת הטיסה אותי 18 שנה אחורה. בשיר הראשון, מכיתה ב', נכתב: "והלב לאהבה מאוד רעב, אבל לפעמים, בלי שנשים לב, יש גם את הצד הכואב, כי גלגל החיים ממשיך להסתובב". קראתי, צחקתי צחוק גדול, וכשניתקנו את הטלפון עד הפגישה המיוחלת, התיישבתי בפינת ביתי ושוב בכיתי, אבל הפעם היו אלו דמעות של אושר מזוקק, בכיתי כמו שרק מי שאין לו צורך להתגעגע בייסורים יותר, יכול לבכות.