השיח סביב פרשת קפריסין מוכיח שוב את חשיבות המאבק הפמיניסטי

"ילדה צריכה להיות עדינה, שקטה”, היה נוהג אבא שלי ללטף לי את הראש כשהייתי קטנה, תוך ניסיון ליישר את הקצוות הסוררים של השיער הקופצני שלי. כי מה לעשות שהילדה הבכורה שלו יצאה הכל פרט לשקטה ועדינה. אז ניסיתי. בחיי שניסיתי. אני אפילו זוכרת איזה יומיים שהתאמנתי בהם על דיבור בפיאנו, או אולי פיאניסימו, עד שהפורטה עלה לי לראש והחלטתי שזה לא בשבילי. 
 

“כרמיתי”, הייתה אמא שלי נוהגת לומר כשקצת בגרתי. “כשאת מכירה מישהו שמוצא חן בעינייך, לא כדאי לומר כבר הכל בהתחלה. לאט־לאט, שיכיר אותך בהדרגה”. ואז היא הייתה מצטטת את יהודה עמיחי, עם השורה הנהדרת: “לא כברוש, לא בבת אחת, לא כולי”. אבל אני הייתי כברוש, ואולי אפילו כברוש בסערה, כל כולי. אני הייתי “עכשיו ברעש” של יהודה עמיחי, שכתב: “הרשות המבצעת והאוהבת והשופטת בגוף אחד”. התזה שלי כבר כילדה הייתה פשוטה ודטרמיניסטית: מה שלא טוב בי בהתחלה בעיני אנשים מסוימים, לא יהיה טוב בעיניהם בהמשך. ואני ממילא לא רוצה בקרבתי כאלה שרואים בי אתר לבנייה או לשיפוצים. 
 

אני זוכרת את ערבי החג בבית של סבתי. היינו מגיעים לשם והגברים היו הולכים לבית הכנסת. כשהיו מתקרבים במעלה הרחוב, סבתי ז”ל הייתה אומרת: “מהר! הגברים מגיעים! הם רעבים!”. עכשיו, “הגברים” היו אבא שלי ודודים שאהבתי ובני דודים שאהבתי מאוד, אבל מכאן ועד להתחיל לשעוט מקצה אחד של הבית לקצה השני שמא הם יגיעו והשולחן לא יהיה ערוך לכבוד קיבות הברזל עטורות הדרגות שלהם? 
 

הנשים, כלומר אמא שלי, הדודות ובנות הדודות, נראו לי כמו מה שבספרות העברית של תחילת המאה ה־20 היה מתואר כ”עמלניות”, וזה לא מצא חן בעיני כלל. את הצלחות של הגברים סבתא שלי תמיד הייתה ממלאת במטעמים שלה. כמויות אדירות. אני זוכרת לא פעם איך עמדה וגירדה את סירי הענק כדי לארגן לעצמה מנה ממה שנשאר. שום דבר בסיפור הזה לא נראה לי הגיוני.  
 

כשכל הבנות היו בשיעורי מלאכה ותפרו “מחזיק לגרביים או לחמניות” (אני נשבעת שכך זה הוגדר. גרביים או לחמניות), אני נשאתי עיניים בוערות מקנאה לבנים, שעסקו בעבודות נגרות. כשכל הבנות עשו במסגרת הבגרות בהתעמלות תרגיל עם כל מיני אמצעים אמנותיים כמו סרט סאטן משולב בצעדים רבי חן, אני עשיתי תרגיל שהורכב בעיקר מגלגולים קדימה, שבהם הייתה לי התמחות יוצאת מן הכלל. לא הבנתי למה בנות צריכות לעשות תרגילים בהתעמלות אמנותית ובנים לא. ועם יד על הלב – למה בכלל צריך את זה.  

***
 

מה שאני רוצה לומר זה שמבלי להבין בכלל, צמחה אצלי תודעה פמיניסטית. אני קוראת את הטוקבקים שמתייחסים לפרשה המבישה בקפריסין, אותה פרשה שבגינה מיטב בנינו, חברי המשלחת היוקרתית, התקבלו בתשואות כשחזרו לארץ. המילה החוזרת בטוקבקים, חוץ מהדיפולט המשעמם מכולם (“שמאלן!” “עוכר ישראל!”) היא “פמינאציות”. אז בואו נעשה סדר: אני פמיניסטית. לא זועמת, לא רדיקלית, אבל פמיניסטית. כזו עם שני שמות משפחה. כשהילד שלנו היה בן 6, הוא הסביר את זה נהדר: “יש לאמא שני שמות משפחה, כי אבא התחתן איתה אבל הוא לא גידל אותה”. אני פמיניסטית שלא קוראת לאיש שהתחתנתי איתו “בעלי” כי הוא לא הבעלים שלי. הרי במקרא כתוב “אִישָׁהּ”, כלומר “האיש שלה”. וכמו שאמר הנביא הושע: “תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי”. 
 

דוד בן־גוריון, אגב, אימץ את ההצעה להנהיג את השימוש במילה בטפסים רשמיים של המדינה, אבל אלה שמפחדים מ”פמינאציות” (איזו מילה דוחה, אלוהים) דאגו להעלימה. הילדים שלי פמיניסטים, גם אם הם עדיין לא יודעים שכך קוראים לזה. הם יודעים להבחין בין טוב לרע ובין אסור למותר, ולעת עתה זה מספיק. החברות והחברים שלי פמיניסטים. אמא שלי פמיניסטית. סבתא שלי, המרוקאית, היא פמיניסטית. עם אקדח לרקה לא היו מכניסים אותה למטבח, כלומר למקום המסורתי של האישה גם בתרבות שממנה היא באה. זה היה המרד הקטן שלה, שהצליח לה. אפילו אבא שלי, שהיה אומר לי “ילדה צריכה להיות עדינה”, הופך עם השנים לפמיניסט. ואולי זה לא פמיניזם, ההבנה שכל בנות ובני האדם שווים, אלא פשוט היגיון בריא ובסיסי.