טראומה, קולנוע ואנחנו: איך קורה שסרטים המיוצרים בישראל מצליחים לרמוז רמזים עבים כרגל של קרנף שאנחנו חבורת גזענים שעושים ג'נוסייד לכפריים אותנטיים? רוצים ללמוד קולנוע? זה אפשרי בכל האוניברסיטאות המשובחות שלנו, ובהן גם האוניברסיטה הפתוחה. לימודים הם דבר מבורך, אבל מה לעשות נגד הטפטוף הבלתי פוסק הנוטע בישראלים רגשי אשמה אנטי־ציוניים הבאים יחד עם התואר כמעט בכל התחומים? הטפטוף הזה מתיז עלינו גם מהתקשורת ומכל תחומי התרבות, ומייצר מוחות של "מזהי תהליכים" שבהם אנחנו, להזיית המזהים, הופכים להיות גרמניה הנאצית.
דוגמה קטנה היא קורס אקדמי לקולנוע ששמו "זיכרון, טראומה ופנטזיה בקולנוע האמריקאי" באוניברסיטה הפתוחה. המרצה, ד"ר בני בן דוד, מרכז הוראת קולנוע באוניברסיטה הפתוחה, מעביר שיעור לסטודנטים שלו. ההרצאה מבוססת על הספר בשם זה בהוצאת האוניברסיטה הפתוחה. מהספרים המצוינים של האוניברסיטה הפתוחה אפשר ללמוד הרבה. אני עצמי למדתי מתוכם, גם קולנוע.
בהרצאה שהוקלטה בחודש מרץ השנה, ומועברת בווידיאו לסטודנטים, יש גם מצגת מתוך הספר. כך כתוב בה: "קולקטיב מתקשה להודות בעוול שהוא אחראי לו (ג'נוסייד, למשל, הוא אקט המנוגד לאופן שבו מדינות מסוימות תופסות את עצמן - כנאורות, ליברליות ודמוקרטיות)". הקורס הוא על הקולנוע האמריקאי, כאמור, וחשבתי שזה יוביל לסרטים על טראומות מימי השמדת האינדיאנים, ימי העבדים או כיבוש טקסס מידי מקסיקו. הייתי תמים. כדי להמחיש את התיאוריה שטראומה מובילה בני אדם לחזור למצב של הטראומה באופן כפייתי, אבל הפעם בתפקיד המתעלל, במצגת כתוב במפורש איך: "בביטוי בפעולה (פעולה כפייתית שמבטאת מצב דומה לטראומה או מעשה כפייתי שמטרתו להימנע ממצב של טראומה) בכך שהוא עצמו יהפוך למתעלל באחרים".
המרצה לקולנוע ממשיך על רקע המצגת: "החברה הישראלית עדיין מגלה סימפטומים של טראומת השואה, חרף הזמן הרב יחסית שחלף. הישראלים ממשיכים לראות עצמם כקורבנות המצויים תחת איום קיומי, תחת סכנת השמדה, והם מבצעים באופן כפייתי פעולות שמחזירות אותם, את הקולקטיב, למצב הדומה לטראומה. למשל", והמרצה מפנה אל המצגת שבה כתוב כך: "האלימות שישראל מפעילה כלפי הפלסטינים (ביהודה ושומרון, בשטחים הכבושים), היא סוג של ביטוי בפעולה כתגובה לטראומת הרדיפה של היהודים בגולה. קורבן התעללות שאינו מעבד את החוויה הטראומטית ואינו הופך אותה לזיכרון (וכאן המרצה מוסיף: "שזה הוא תנאי הכרחי לתרפיה, לריפוי") - עשוי במקום זאת להגיב בכפיית חזרה, שיבה 'ליטרלית' אל העבר. לכן סדאם חוסיין יכול להיתפס על ידי הקולקטיב היהודי הישראלי כנאצי, ולכן המופתי יכול להיות סוג של נאצי".
מה? המופתי מוגדר כנאצי כי אנחנו כפייתיים? המופתי הפלסטיני חאג' אמין אל־חוסייני הוא נאצי ממש. הוא היה בברלין ליד היטלר במשך ארבע שנות מלחמת העולם השנייה בראש ארגון פלסטיני ומוסלמי נאצי מחריד. אם יש לנו עיוות נפשי, הוא ניכר בכך שאנחנו לא רוצים לשמוע ולדעת על זה דבר, ובנינו מנגנון הכחשה והשתקה יעיל נגד העובדה הזו.
הממבו־ג'מבו האקדמי מטפטף למוחות הסטודנטים שהישראלים שואפים להתעלל בפלסטינים כמו שהנאצים התעללו ביהודים, והיהודים עושים זאת, כי הם בטראומה מן השואה ורוצים לשחזר את מצב השואה, אבל הפעם – כאשר היהודים בתפקיד המתעללים. כאמור הדברים מופיעים במצגת. ד"ר בני בן דוד הגיב כך כאשר אמרתי לו שאני עומד לפרסם זאת: "הצגתי טענה זו במסגרת קורס שמאזיניו הם אך ורק הסטודנטים הרשומים לקורס זה. כלומר, דברי לא נאמרו במסגרת ציבורית/פומבית. ולכן הרעיון לצטט אותי בעייתי, לפחות מבחינה אתית, אם לא מבחינות אחרות. שנית, גרעין הטענה לא נוסח על ידי אלא על ידי מחברי הספר שעליו מבוסס הקורס. מחברי הספר הם ד"ר בועז חגין ותומס אלססר, ושם הספר הוא: 'זיכרון, טראומה ופנטזיה בקולנוע האמריקאי' (הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2012)".
ד"ר בן דוד טען עוד: "בעניין המופתי, עד כמה שאני זוכר, אמרתי שהמופתי הוא לא סתם נאצי, אלא היטלר (ובעצם, יותר היטלר מהיטלר). הדברים נאמרו, אם אני לא טועה, בהקשר של דברי השטות של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שגימד את אחריותה של גרמניה הנאצית לשואת יהודי אירופה או שהציג אותה כמי שפעלה לממש או להגשים את תוכניותיו של המופתי". דבריו מוקלטים אחרת. כמו שאני ציטטתי.