אמא שלי גרה 46 שנים פחות חודשיים בדירתה. הבניין כולל שש דירות. רק שלוש מהן מאוכלסות בדיירים שקיבלו את הדירות מהקבלן אחרי מלחמת יום הכיפורים. כל עוד היה אבי בחיים, הכל היה בסדר. גם דיירים חדשים שהגיעו לבניין השתלבו באווירה השקטה. הייתה גינה מדורגת, היא טופלה בידי גנן, הניקיון נשמר על ידי כל הדיירים. סבבה אגוזים.
לפני יותר משני עשורים הגיע לבניין אדם בשם מר ל' (השם המלא שמור במערכת) והחל לנהל את הבניין כאילו כולו הוא אחוזתו הפרטית. בשנים אלה הוא בנה תוספת דיור על הגג, הקים מחסן לצורכי עבודתו מתחת לבניין, ולצורך השיפוצים בביתו, שגדל, השמיד את הגינה - אבל אמא פחדה להתלונן.
אמא בקומה הראשונה, מר ל' בשלישית־פלוס־גג, אז הוא בנה מעלית ודרש מכל הדיירים להשתתף במימון.
אמא מעולם לא השתמשה במעלית, גם לא ילדיה. כאשר החליטה לעבור לדיור מוגן הודיע מר ל' שהוא מעוניין ברכישת דירתה. הודעתי לה שאין מצב שהיא מוכרת לו, גם אם תמכור אותה בחצי מחיר ליחיא סנוואר ו/או תעניק לו אותה חינם.
אבל השכן מלמעלה לא ויתר. למתווכת שהביאה רוכשים פוטנציאליים הוא אמר שלא יאפשר למכור את הדירה לשום אדם מלבדו. הוא אף הדביק שלטים בכניסה לבניין, כדי להפחיד את אותם רוכשים.
כרגיל אצל אמא שלי, היא אפעס חוששת מהתגובות שלי לאיומים על בני משפחתי וכיו"ב (יש לה זיכרון טוב, והיא מגבה אותו בכרוניקה מתועדת של משטרותים וכאלה). אז היא הסתירה ממני את המציאות המקברית: אישה בשנתה ה־88 מאוימת על ידי צעיר ממנה, שמתחפש לגנגסטר צעצוע בכל פעם שבא לו.
אבל זה נודע לי, כי תמיד כשמסתירים ממני משהו, אני מגלה. "יאללה, אמא, תתארגני על עצמך, אני בא לקחת אותך להגיש תלונה במשטרה", הכרזתי.
היא לא נכנעה בקלות: "רוני, בשביל מה אני צריכה את זה? אני פוחדת ממנו".
התגובה הזו לגמרי הטריפה אותי, כי בכל זאת אמא שלי כאן מ־1932, ולא ברור לי המצב שבגילה היא פוחדת. אלה הרגעים שאני מתגעגע לאבא. הוא תמיד ידע איך להסתדר עם טיפוסים כאלה, שרק ש־ק־ל־ו לאיים על אשתו ו/או על ילדיו. אבל הוא לא כאן, אז הג'וב הזה הוא שלי, מה לעשות? אז השתמשתי באפקטים קוליים כמו של אבא: "עכשיווווו הולכיםםםםם למשטרההה!!!".
היא, כרגיל, רצה לסגור את כל החלונות בדירה, שלא ישמעו השכנים, ואמרה בפעם ה־13 אלף בחיי, לפחות: "רוני, אתה באמת לא נורמלי".
# # #
פרט־חקירה־מוכמן שסיפרתי לאמא בדרך לתחנת המשטרה ברחוב ויצמן: "תקשיבי לי ותקשיבי טוב. מר ל' מתנדב במשטרה בעיר שלנו. קל זה לא יהיה, הכחולים מגינים זה על זה, את מבינה? את, כשתמסרי עדות, תפרטי את הכל ותודיעי לחוקר/ת שהבן שלך פונה במקביל למח"ש, למ"מ מפכ"ל משטרת ישראל, לראש אגף משאבי אנוש במשטרה, לממ"ז תל אביב ולממ"ר דן. עד כאן את זוכרת? אני אעיד אחרייך, ככל הנראה, ואמסור להם את רשימת העדים: שכנים, המתווכת ועורך הדין שלך. עד כאן, רות? רק תעני 'היישר' ונתקדם".
"רוני, מספיק עם השטויות שלך", הגיבה אמא בעצבים. "כל דבר אצלך מלחמה. אני אדבר עם אשתך, אתה יורד מהפסים, בחיי. ואתה עוד אומר לי שאתה פוחד מהיום שאהיה סקלרוטית".
הגענו לתחנה. אמא סיפרה לחוקרת על התעמרות מתמשכת: שבירת דוד השמש שלה ושני הקולטים; מניעה מאנשי מקצוע לעלות לגג ולתקן את הנזק; האיומים עליה ועל אנשים שרצו לראות את הדירה - והשוס האמיתי: דרישה לפיצוי מעל 20 אלף שקל כמס מעלית ודמי ועד בית.
תקנון האגודה לתרבות הדיור, המטפלת בוועדי בתים מאורגנים, מחייב פתיחת חשבון בנק לוועד הבית, ספר קבלות על כל תשלום של כל אחד מהדיירים לקופת הוועד וכמובן ועד יציג שנבחר בידי הדיירים.
השוטרת רשמה הכל וגבתה עדות גם ממני. סגן מפקד התחנה, קצין בדרגת רפ"ק, פנה אלי בחצר התחנה ואמר לי: "המקרה יטופל בתחנה אחרת, מאחר שמר ל' הוא שוטר־מתנדב ומוכר לכל השוטרים כאן. מפקד התחנה ואני נפקח שיהיה הליך תקין".
הודיתי לקצין ונפרדנו בלחיצת יד.
# # #
חלפו שלושה חודשים. המשטרה עסוקה, לא שמענו כלום לגבי התלונה. מכתבים שלי לכל הגורמים במשטרת ישראל נשלחו, תשובות טרם הגיעו. אני מניח שהקודקודים עסוקים עכשיו בפרשה של סדרת הדוקו־דרמה "מחוז ירושלים" (כאן 11), בעקבות הפרסום על שתילת רוס"ר מסוג 16־M בביתה של משפחת סלימאן בעיסאוויה; כי איך אפשר להפיק דרמת משטרה בלי בידוי ראיות?
אז אני מחכה.
אבל אמא רצתה למסור את הדירה לרוכשים לפני תקופת בין המצרים, ולכן החישה את התהליך. אף שידעתי על הדרישה לחוואה במזומן של מר ל' בסך 22 אלף שקל, התריתי בה לבל תיענה לדרישה, ואף שוחחתי עם עורך דינה שניהל את המו"מ עם פרקליטו של השכן - זה קרה.
לפני שבועיים נמסרו למר ל' ארבע המחאות לפירעון מיידי בסך 5,500 שקל. אחת עבורו, אחת עבור בת משפחתו והשאר לשני בעלי דירות בבניין. למה שלושה ולא חמישה, הרי יש שש דירות? "כך החליט מר ל'", ענה לי עורך הדין, "זה הסיכום איתו".
בירור שלי העלה כי משפחת דוד, דיירים מאז בניית הבניין, לא שותפה בחוואה (אולי כי הם יוצאי עיראק, והחיתוך היה רק של אשכנזים) ודייר נוסף מכר את ביתו לפני כמה חודשים, אז לא הודיעו לו בכלל.
בתמורה לחוואה נמסר פתק חתום על ידי מר ל' ואחת השכנות לעורך הדין, לפיו אין חובות כלפי הוועד.
שאלתי שוב את עורך הדין של אמא איך הגיעו לסכום של 22 אלף שקל. "הם החליטו שכל דירה משלמת 100 שקל בחודש דמי שימוש ותחזוקת המעלית, חישבו בערך 20 שנה, והאלפיים הנוספים הם דמי ועד שוטפים", הוא השיב.
"באמת, יופי. זה גדול, זה אשכרה סטארט־אפ. הם הציגו קבלות שהם שילמו על הוצאות המעלית? הציגו קבלות על גינון שמעולם לא היה? משהו על ניקיון? בכל זאת, 22 אלף שקל זו חוואה שצריכה כיסוי, אחרת בשביל כל אחד מהזכיינים זו הכנסה שמחייבת חשבונית מס ותשלום מס בהתאם. מה נסגר איתכם?".
אז העורכדין ניסה להרגיע אותי שאומנם בוצעו כאן כמה עבירות, אבל מה שעמד לנגד עיניו זה לעזור לאמא.
"רוני, תבין, מר ל' לחץ. לא הייתה ברירה. אמא לחצה לעזוב ולא לראות את הבית הזה יותר. אז היא ואחותך נתנו לי אור ירוק לסגור. אין קבלות רשמיות על הוצאות, אתה צודק, אבל זה מה שיש. הוא רצה ארבעה צ'קים, אז הוא קיבל. אתה שואל אותי למה הוא קיבל כפול? אין לי תשובה מתאימה. אל תכעס".
בסדררר, לא כועס, אני מכיר את אמא שלי כשהיא נעולה על משהו. אבל אני גם מוקף בפינגווינים שהם חברי, ולכן הנחיתי אחד מהם לפנות בהקדם האפשרי לרשויות המס, לדווח על העסקה, לצרף את העתקי דף החשבון והצ'קים שנפרעו כדי שתתקיים חקירה רשמית איך העבירו סיבוב־דאווין על אמא שלי רק כי מנעה ממני להתערב בעניין.
שולם כסף לשלושה אנשים. אין קבלה, אין חותמת של הוועד, אין חשבון בנק לוועד. יש רק שורה בפתק: "הרינו לאשר בזאת כי שילמת לוועד הבית את מלוא חובותייך עד ליום 31.7.2019, לרבות חובות כלליים ושוטפים בגין המעלית".
זהו, אין סכום חס וחלילה, כי מר ל' ושותפיו לגבייה סירבו לציין סכום בפתק. הם רק ציינו: "השימוש במעלית יותר לך ולכל דייר/בעלים חלופי שייכנס במקומך".
וואו, יש היתר לשימוש במעלית. אז אם לא היה היתר עד 31 ביולי, על מה בדיוק גביתם כסף? זה כנראה יתברר רק בעדות בבית משפט. כפי שכבר נאמר בעבר: "טחנות הצדק טוחנות לאט". אני לא אוותר עד מיצוי סופי של ההליכים הקבועים בחוק, לגבייה מסודרת של מסים.
כ־ו־ל־י רק תקווה שבדרך לא ימצאו אצלי באמצעות חיפוש בדירה אמצעי חבלה, סמים אסורים, נשק כולל רוגטקות, או דנ"א באיזו זירת פשע. במשטרה לא אוהבים שמתלוננים על אחד משלהם, ועוד מתנדב.
עד לשעת סגירת הגיליון לא התקבלה תגובתו של מר ל' לדברים.
פרקליטו של מר ל', עו"ד חנן עמית, ביקש להבהיר: "איני מעורה בכל הפרטים במקרה הזה. אני מייצג את מרשי בענייניו העסקיים, כאן בסך הכל נתתי שירות ללקוח שלי, ומטעם הדברים מאחר שהיה מדובר באישור טכני, לא ירדתי לעומקם של הנתונים. לעניין עצמו, לא ראיתי אישור על רישום ועד הבית באגודה לתרבות הדיור, האמת היא שגם לא דרשתי לראות, אבל זה לא אומר שאין רישום של הוועד באגודה זו.
"לעניין חשבון הבנק הנדרש לוועד בית, מסר לי מרשי כי הייתה כבר לפני שנים כוונה לפתוח חשבון כזה, אך לא נמצאו דיירים שהסכימו לחתום בבנק כחתימה שנייה - לכן התמסמס העניין. לשאלתך, איני יודע מי הם הדיירים שהתבקשו לחתום כחתימה שנייה וסירבו. מאחר שאני מייצג אך ורק את מרשי, אין לי מושג איך התבצעה חלוקת הכספים ומדוע נבחרו שני הדיירים האחרים לחלוק בכסף. הגב' קופמן נתנה את הצ'קים לפי סיכום בין עורכי הדין, הצ'קים נפרעו, מבחינתי העניין סגור.
"לשאלתך מדוע לא צוין הסכום בהסכם, שוב, לא זכרתי שלא צוין, אך זה עניין פעוט שניתן לתקנו באמצעות מכתב חדש, עם הסכום שנקבע".
זהו, עד כאן העונה הראשונה בסאגה, המשך יבוא, והוא יבוא, בעזרת השם־השוטר־והשופט.
# # #
אמא כועסת שאני מתערב בענייניה, אבל יעבור לה. אחותי בטירוף על הסיפור, אבל היא באמת ילדה טובה שעושה מה שאמא אומרת לה לעשות. אם אבא היה בחיים, אורלי אפילו לא הייתה יודעת שמשהו כזה קורה. גם אמא לא. הוא נהג לטפל באירועים כאלה לבד, איו־סולו־מיו.
אז כדי להירגע מהסאגה נסענו לחברים שלי במטולה, אפילו לקחנו איתנו את שרי הכלבה, שהגיע זמנה לתור את הארץ. התרעתי בפני כיפוש וגיאצ'ו שאם היא מקיאה באוטו, אני עוצר להם בתחנת אוטובוס של אגד, שימשיכו לבד. כי יש גבול למה שאני יכול לסבול. הם אפילו לא הגיבו, כי מי אני בכלל, רק הנהג. הקטע המעניין היה שכיפוש הציעה להחליף אותי בנהיגה, כדי שאוכל לנוח אחרי יום עבודה בשמש.
"כיפוש, כפרע, זו נסיעה ארוכה יחסית, ואת מחוץ לאזור הנוחות שלך. את יודעת, כביש מהיר וכל השטויות האלה. את בעיר מפעילה ווייז, אז אני לא יכול לסמוך על מישהי שלא מכירה את הציר. אל תיקחי את זה אישית".
"בסדררר", היא אמרה, "אני נוהגת יותר טוב ממך. אתה עולה לכביש כמו למלחמה. אני נוהגת רגוע".
"יופי", השבתי, "אז תמשיכי להיות רגועה במושב שליד הנהג, ותשאירי לי את ההגה".
במושבה הכל כרגיל. לא כולם משתגעים על ביבי, אבל לא מסוגלים להימנע מלהצביע לליכוד. וגם אם פשע קצת, לכאורה כמובן, כי הוגש נגדו כתב אישום כפוף לשימוע, אז בסדר. אם זה המחיר שצריך לשלם, אז משלמים. לא הכל מושלם.
ראש המועצה דוד אזולאי ממשיך להילחם בכפייה הדתית של המשרד לשירותי דת. רב המועצה נפטר לפני תשעה חודשים. אבל המועצה הדתית מחייבת את המועצה המקומית במטולה להמשיך לשלם 40% מעלות שכרו הכוללת, העומדת על 800 אלף שקל לשנה. אזולאי נדרש להפקיד כספים עבור שכרו של רב שכבר איננו, גם אין לו מחליף. המשרד לשירותי דת מאיים עליו שאם לא ישלם, הוא ידאג שתקציב המועצה לא יאושר ומשרד הפנים יפתח בהליכים.
אבל אזולאי לא פראייר. "90% מתקציב המועצה הדתית ביישוב מיועד לשכר. רב, יו"ר מועצה, הוצאות עובדי המועצה. אני רק מזכיר לך שעד לפני כמה שנים, יו"ר מועצה דתית אצלנו היה תפקיד התנדבותי".
אז מדוע זה השתנה, דוד?
"היו אז בחירות, והיה סיכום בין ראש המועצה באותן שנים לדתיים, ואז שונה התפקיד לתפקיד בשכר. תכלס, אין לו עבודה בג'וב הזה, שמחזיקה מסגרת של משרה. אנחנו גם לא צריכים מועצה דתית, כי אנחנו יכולים לקבל את כל שירותי הדת מקריית שמונה. הנה עכשיו אין לנו רב, ואת הטקסים הדתיים מנהל הרב של הקריה".
"היו אז בחירות, והיה סיכום בין ראש המועצה באותן שנים לדתיים, ואז שונה התפקיד לתפקיד בשכר. תכלס, אין לו עבודה בג'וב הזה, שמחזיקה מסגרת של משרה. אנחנו גם לא צריכים מועצה דתית, כי אנחנו יכולים לקבל את כל שירותי הדת מקריית שמונה. הנה עכשיו אין לנו רב, ואת הטקסים הדתיים מנהל הרב של הקריה".
מתברר שבמטולה יש 12 פטירות בשנה בממוצע, 60 טבילות בשנה (לא 60 נשים, 60 טבילות) במקווה של נשים, ובנוסף מממנים עובדים לבית העלמין המקומי, כמו קברן וגנן ועוד ג'ובים.
"אתה מדבר כאן על מאות אלפי שקלים בשנה כהוצאות שכר. אני חוזר ואומר שאת כל העבודות האלה אני יכול לקבל מקריית שמונה, וגם אם תהיינה עלויות נקודתיות כמו לוויה, למשל, הן יהיו 5% מהכסף שדורשים ממני. זה לא כסף שלי, זה כסף ציבורי של התושבים, אני לא מוכן לשלם את זה".
שאלתי אם הכסף לעלות שכר הרב עובר לאלמנה, ודוד תיקן אותי מהר. "מה פתאום? האלמנה מקבלת 40% מהפנסיה שלו, כפי שקובע החוק. זה ממש לא קשור", אמר.
שאלתי אם הכסף לעלות שכר הרב עובר לאלמנה, ודוד תיקן אותי מהר. "מה פתאום? האלמנה מקבלת 40% מהפנסיה שלו, כפי שקובע החוק. זה ממש לא קשור", אמר.
אף שחלפה כמעט שנה, המשרד לשירותי דת לא ממהר למנות רב מחליף. "אנחנו בשנת בחירות", מסביר ראש המועצה, "כנראה בתחילת השנה הבאה ימנו כאן רב. אבל אתה לא מבין את העניין המרכזי. 5% מתקציב המועצה המקומית במטולה הולך למימון המועצה הדתית. עכשיו אנחנו תקציב קטן, חיים פה כאלפיים תושבים. תאר לך מה קורה בערים גדולות יותר. זו שערורייה".
אכן, שערורייה. וכך יוצרים גירעון של מיליארדי שקלים. הוא מתחיל כמובן מהשקל הראשון. אנחנו בדרך הנכונה למנות מועצה דתית לכל שכונה בארץ. יהיו אולי גם משגיחים שיבדקו כל ילד, אם הקרטיב שלו כשר לפי מצוות הרבנות הראשית.
אז אמרתי לדוד שאני לא הייתי מהמר מי ינצח בקרב על הכסף הציבורי: הוא, או המשרד לשירותי דת. אבל הוא מאמין בעצמו, אז נסתפק בזה.
חזרנו הביתה, פתחתי מחשב לעבור קצת על דוא"ל. מרשות המסים הודיעו לי שתלונתי התקבלה, בנושא גביית מסי ועד הבית. הם יודיעוני על המשך הטיפול.
יש רגעים קטנים של סיפוק בחיים. לא הרבה, מסתבר, אבל יש.