פעולות ישראליות צבאיות בעיראק מלמדות על שובה של החזית המזרחית

התקיפות המסתוריות על בסיסים של מיליציות שיעיות פרו־איראניות בעיראק מעוררות חרושת שמועות ברחבי המזרח התיכון ומחוצה לו, כאילו ישראל עומדת מאחוריהן. אך בניגוד למקרים אחרים בעבר, שנגעו לתקיפות נגד בסיסים ומצבורי נשק של איראן וחיזבאללה בסוריה, הפעם דוברים רשמיים של ישראל שומרים על שתיקה ולא מתייחסים לשמועות, אפילו לא ברמז, בחצי חיוך או בקריצת עין. שפתי קצינים בכירים בצה"ל ובקהילת המודיעין חתומות, ואפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו חורג ממנהגו ומשתדל להתאפק, אם כי לא כל הזמן. 

גם ממשלת עיראק שותקת ואינה מפנה אצבעה מאשימה לגורם כלשהו. בהודעה רשמית שפרסמה הממשלה בבגדד השבוע נמסר רק כי אירע פיצוץ במחסן תחמושת. גם איראן אינה יכולה להרשות לעצמה להגיב רשמית, משום שפעילותה הצבאית הישירה בעיראק, או העקיפה באמצעות מיליציות הסרות למרותה, אינה חוקית ומפירה את הריבונות העיראקית. כלי תקשורת באיראן רק מצטטים את הדיווחים שמקורם בעיראק ובמדינות נוספות.

בחודשיים האחרונים דווח על שלוש תקיפות לפחות נגד בסיסים לא הרחק מבגדד ונגד בסיס נוסף, הנמצא במרחק של 80 ק"מ מהגבול האיראני. אחד הבסיסים הותקף פעמיים. לפני כמה חודשים דווח כי הופצצו מהאוויר בסיס ומחסני נשק בסוריה באזור דיר א־זור, לא הרחק מהגבול העיראקי.  

מהדיווחים, שחלקם הם בגדר הערכות וחלקם שמועות מהולות בעובדות, קשה להבין מה בדיוק הותקף וכיצד. בחלקם נמסר כי היעדים היו טילים שמועברים מאיראן לעיראק, כדי שימשיכו בדרכם לסוריה וללבנון. בדיווחים אחרים נמסר כי האתרים שהותקפו שימשו למפעלי ייצור או הרכבה של טילים של חיזבאללה.

בשל הדיווחים הסותרים לא ניתן להבין, בוודאי שלא לקבוע מסמרות, אם התקיפות או הפיצוצים היו מן האוויר, באמצעות כלי טיס - מטוסים, מל"טים, רחפנים - בירי של פגזי מרגמה או מהחדרה של מטעני נפץ לאתרים.

במצב כזה, שבו רב הנסתר על הגלוי ובהיעדר מידע אמין (לפחות לי אין אותו), כל מה שניתן הוא להעריך על סמך אינטרסים, הצהרת כוונות ויכולות. ראשית, אין לשלול את האפשרות שכל שלושת המקרים הם הצבר של מקריות ונגרמו כתוצאה מתאונות: טיפול לקוי בחומרי נפץ, שריפה או תקלות דומות להן. עם זאת, קשה לקבל הסבר כי רצף של שלושה אירועים בסמיכות זמנים הוא רק פרי המקריות. אף שכאמור זה לא בלתי אפשרי.

אם לא היו תקלות או תאונות מקריות, אפשר להניח כי לפחות מבחינת ארבעת המשתנים - האינטרס, הצהרות עבר, כוונות ויכולות - בהחלט סביר שישראל עומדת מאחורי התקיפות.

• האינטרס. לישראל יש עניין מובהק לפגוע במעבר של משלוחי הנשק מאיראן לחיזבאללה בלבנון, נשק שזכה בעבר לכינוי "שובר שוויון". מדובר בעיקר בטילים ארוכי טווח ביבשה ובים, בטילים נגד מטוסים, ובמערכות לשיפור דיוק הטילים. ישראל עושה זאת בשיטתיות וביסודיות זה חמש שנים, מאז התקיפה הראשונה של חיל האוויר בסוריה באפריל 2014.

על מיעוטן של תקיפות אלה קיבלה ישראל אחריות, לרוב בלית ברירה, כמו בעת הפלת המטוס הרוסי לפני כשנה בידי טיל סורי, אם בעקבות חדירת מל"טים סוריים או איראניים, או כתוצאה מרצון של ראש הממשלה ושריו להשמיע משיקולים פוליטיים איומים ודברי רהב, כמו שהתבטא לאחרונה השר צחי הנגבי, כשאמר שישראל היא המדינה היחידה שהורגת איראנים. רובן של התקיפות היו ללא קבלת אחריות. הרמטכ"ל הקודם גדי איזנקוט דיבר לפני כשנה על מאות תקיפות. 

העיקרון, ההיגיון והנחישות המנחים את המדיניות הישראלית באים לידי ביטוי שוב ושוב בהכרזותיהם של ראש הממשלה ושרי הביטחון יעלון וליברמן, של הרמטכ"לים איזנקוט וכוכבי ושל אלופי צה"ל: ישראל לא תאפשר התבססות של איראן, של המיליציות השיעיות ושל חיזבאללה בסוריה, בוודאי שלא בקרבת הגבול ברמת הגולן, ולא תאפשר העברת נשק לחיזבאללה בלבנון. על כן, כל אלה יכולים להיות תקפים גם לגבי עיראק. 

במילים אחרות, אם העיקשות הישראלית באמצעות תקיפות חיל האוויר - לצד המצוקה הכלכלית של איראן בגלל הסנקציות האמריקאיות ויחסה הדו־פרצופי של רוסיה כלפיה - גרמה לאיראן לצמצם את נוכחותה בסוריה אך לא לוותר על תוכניתה האסטרטגית לבסס גשר יבשתי ואספקה צבאית לחיזבאללה, הרי שעיראק מציעה לה חלופה לא רעה בכלל. אם כך הם פני הדברים, הרי אך טבעי הוא שאיראן מקימה בעיראק את מה שהיא מתקשה להשיג בסוריה: מחסנים לאחסון טילים ומפעלי ייצור, ואתרים לשיגור טילים לעבר ישראל.

• ההצהרות. בשנה האחרונה דיבר ראש הממשלה במפורש על עיראק ועל המעורבות האיראנית בה. שר החוץ ישראל כץ דיבר בחודש שעבר בראיון לרדיו קול חי על "זרועות התמנון שאיראן שולחת לעבר עיראק, סוריה, לבנון והאגן המזרחי של הים התיכון". לשיאן הגיעו ההכרזות בסרטון שפרסם הליכוד בחודש שעבר, שבו אמר ראש הממשלה באנגלית: "נפעל נגדכם בעיראק, נפעל נגדכם בכל זמן ובכל מקום כדי להגן על מדינתנו וכדי להגן על עמנו".

• כוונות. הצהרות בנוסח זה, שמשתלבות עם הדיבורים התקיפים שישראל לא תשלים עם מאמצי איראן להתבסס בגבולותיה, ובכך להקים למעשה עמה גבול משותף בלבנון ובסוריה ולצייד את חיזבאללה בנשק מתקדם, בצד הפעולות בסוריה, מעידות כאלף עדים על כוונותיה של ישראל בעיראק. 

• יכולות. מיותר לדבר על יכולותיה הצבאיות של ישראל, שאותן היא מוכיחה שוב ושוב. עיראק, ששלחה כוחות צבא למלחמות נגד ישראל ב־1948, ב־1967 וב־1973, הייתה תמיד מוקד להתעניינות של ישראל, הן מבחינה מודיעינית והן מבחינה צבאית. ב־67' תקפו מטוסי הפצצה מדגם "ווטור" של חיל האוויר את 3H, בסיס חיל האוויר המערבי ביותר של עיראק. בין 1965 ל־1975 סייעה ישראל לכורדים במלחמתם לאוטונומיה נגד השלטון המרכזי בבגדד. היא שלחה להם יועצים צבאיים, אנשי מוסד וציוד רפואי. ב־1981 תקף חיל האוויר והשמיד את הכור הגרעיני שבנה סדאם חוסיין ליד בגדד. כעבור עשור, במלחמת המפרץ ב־1991, תכנן צה"ל להנחית כוחות גדולים במערב עיראק כדי להשמיד את המשגרים ששיגרו טילי סקאד לגוש דן ולחיפה. ברגע האחרון בוטל המבצע, בשל מחלוקות בצה"ל ובדרג המדיני, והחשש מפני תגובת ארה"ב.

במסגרת ההכנות ואיסוף המודיעין שקדמו להפצצת הכור הגרעיני בדיר א־זור בסוריה ב־2007, על פי ה"ניו יורקר" הצליחו כוחות מיוחדים של צה"ל להגיע עד לקרבת הגבול עם עיראק. כך שאפשר להסיק מסקנה הגיונית וסבירה - אם הכוחות הגיעו אז למדבר הסורי, לא צריכה להיות כל מניעה ליחידות ישראליות גם לחצות את הגבול לעיראק. מה עוד שמאז נפילת סדאם חוסיין ב־2007 ישראל מקיימת קשרים הדוקים עם הממשל האוטונומי הכורדי בצפון עיראק. 

אפשר גם להעריך כי אם טייסי חיל האוויר הצליחו לטוס למשימת הפצצת הכור בעיראק דרך סעודיה לפני 38 שנים, אין מי שימנע מהם לעשות זאת כעת, כאשר לפי הדיווחים הרבים בכלי תקשורת זרים, למערכת המודיעין והביטחון של ישראל יש כיום קשרים הדוקים מאוד עם בית המלוכה הסעודי. 

יתר על כן, לרשות חיל האוויר עומדים כיום גם מטוסי החמקן F־35, שלפי פרסומים שונים כבר טסו במשימות איסוף מודיעין וניסוי לאיראן. הם גם יכולים לטוס לעיראק (דרך ירדן, שגם היא בת ברית, או דרך סעודיה או סוריה) בלי להתגלות. לפי פרסומים שונים, חיל האוויר מפעיל גם מטוסים ללא טייס (מל"טים) מסוג איתן, שמסוגלים לשהות 36 שעות באוויר ולטוס מאות רבות של קילומטרים. המל"טים האלה הם למטרות צילום ומודיעין, אך לפי פרסומים זרים הם גם מצוידים בטילים לתקיפה. המרחק הישיר מצפון ישראל (חיפה) לבגדד הוא כ־880 קילומטרים. 

בכל מקרה, אם אכן חיל האוויר תקף בעיראק, יש סיכוי גדול שבתוכנית הפעולה הובאה בחשבון האפשרות שרוסיה - שלה יש מכ"מים משוכללים בסוריה, ארה"ב - שלה נוכחות גם בעיראק, ואולי גם שותפותיה לקואליציה הפועלת נגד דאע"ש בסוריה - היו יכולות לגלות את המטוסים. אם הן גילו אותם, ספק רב אם היו משתפות במידע את ממשלת עיראק, קל וחומר את איראן.

לארגז הכלים של ישראל צריך גם להוסיף את העובדה שעל פי פרסומים זרים, בהקשרים של איראן ולבנון, המוסד נעזר בעבר בסוכנים מקומיים למבצעי חבלה והתנקשויות. אם זה אכן קרה באיראן, אין כל סיבה שלא ייעשה שימוש דומה, אם יהיה צורך, גם בסייענים בעיראק כדי לחבל ולפגוע במיליציות השיעיות. למרות השפעתה הרבה על המדינה, לאיראן יש די והותר אויבים בעיראק: כורדים, סונים ואחרים. לא מעט מהם לא יזילו דמעות - אולי רק דמעות תנין - וישתפו פעולה אם יש גורם שפוגע בהתבססות ובמעורבות העמוקה של איראן במדינתם.

# # #

מכל האמור לעיל, אין זה מן הנמנע שישראל במישרין או בעקיפין אחראית גם לתקיפות בעיראק. ואם זה אכן כך, אפשר להניח שתקיפות כאלה יימשכו גם בעתיד, אם וכאשר יהיה מודיעין טוב, עדכני וזמין ותהיה היתכנות מבצעית.

מצד שני, צריך גם להביא בחשבון שעם כל ההצלחות של ישראל במאמציה לצמצם את ההשפעה האיראנית ולמנוע ממנה להתבסס ולאיים על ישראל, איראן אינה מתכוונת לוותר בקלות על שאיפותיה האסטרטגיות. הנהגתה ידעה ויודעת לתעדף את סדר העדיפויות שלה. היא ידעה ויודעת לבצע נסיגות טקטיות, לעשות הפוגות, לצמצם את פעולותיה ולהוריד פרופיל אם צריך, בצוק העתים. אבל ראייתה היא ארוכת טווח. תפיסת הזמן שלה היא בהתאם, וסביר מאוד להניח שהיא לא ויתרה ולא תוותר על חזונה ליצור גשר יבשתי, שיוביל אותה מטהרן דרך עיראק וסוריה עד לחופי הים התיכון ולהציב כוחות ויכולות צבאיות, גם אם פה ושם היא סופגת מכות קשות יותר או קשות פחות.

אם אכן ישראל מבצעת פעולות צבאיות התקפיות ואלימות בעיראק, הדבר מלמד על שובה של החזית המזרחית. חזית זו הורכבה במשך עשרות בשנים מהצבאות הגדולים של עיראק וסוריה (וצבא ירדן הקטן אך היעיל). מאז הפכה ירדן לבת ברית של ישראל, צבא סוריה נחלש מאוד עד לבלי הכר בגלל מלחמת האזרחים - אף שבשנה האחרונה ניכרים מאמצים של דמשק לשקמו - ועיראק השסועה והמפולגת שלאחר סדאם חוסיין הייתה טרודה במאבק בדאע"ש. במידה רבה מצבה לא השתנה. אך הנוכחות הגוברת של המיליציות השיעיות העיראקיות, המתחמשות בעזרת איראן, מחזירות את עיראק כיעד להתעניינות הולכת וגוברת של ישראל.

מכל האמור לעיל, אפשר להסיק כי לישראל נוספה כעת עוד זירה שהיא צריכה לתת את דעתה עליה. אם עד השנה האחרונה ישראל פעלה או התעניינה ועקבה אחר הנעשה בשש זירות - סוריה, לבנון, עזה, סיני (לפי פרסומים זרים), הים האדום-סודן והאוקיינוס ההודי (גם כן לפי פרסומים זרים), וכמובן איראן והמפרץ הפרסי, הרי כעת נוספה זירה נוספת, שביעית במספר.