גורם מדיני בכיר, שאת שמו כולנו מכירים, אמר השבוע כי ישראל מוכנה לממן היסעים (שאטלים) לתושבי עזה שירצו לצאת ממנה. "אני מוכן לפתוח את המעברים", אמר אותו גורם לפמליית העיתונאים שנלוותה לראש הממשלה במסעו לאוקראינה. "אם תמצאו לי מדינות שמוכנות לקבל פלסטינים, אעמיד שאטלים מעזה לשדה התעופה בישראל כדי שהם ייסעו לשם".
מדובר בהצעה ישנה שהעלתה ישראל לפני כשנתיים בפני המצרים, ונדחתה. ישראל דרשה שכל מי שייצא יחתום על התחייבות לא לחזור לרצועה במשך חמש שנים. מסלול היציאה לא עבר בנתב"ג. ממחסום ארז, כך לפי התוכנית, יילקחו היוצאים בהסעות לשדה התעופה באילת. משם יטוסו למצרים או לירדן, ומהן למדינה שתקבל אותם, או יישארו שם. ההצעה הועברה לחמאס ונענתה בשלילה. ישראל ביקשה לעצמה שליטה מוחלטת על התהליך, ובחמאס לא ראו זאת בעין יפה. הם דרשו הסרה של הסגר ולא פתרונות קטנים. 
"האוכלוסייה מוחזקת שם כבת ערובה", הוסיף השבוע אותו בכיר ישראלי. הוא התכוון לומר כי חמאס מחזיקים את התושבים בכוח, מה שאינו נכון. הוא שכח שאת הסגר מטילה ישראל ולא חמאס. הסגר מוטל על שני מיליון תושבי הרצועה ולא רק על ההנהגה שלהם. "אם היו יכולים לצאת, הם היו יוצאים", הוא אמר, וטעה שנית. 

כאז כן עתה, עזתים שרצו להגר לארץ זרה אינם זקוקים לנדיבות לבה של ישראל. מי שרצה לצאת, מצא לאחר מאמץ מסוים את המנהרה שתפלוט אותו החוצה. היום אין קל מזה. מעבר רפיח נפתח לפני שנה, ומי שרוצה מוזמן לצאת לשטח מצרים וממנה להמשיך כפי יכולתו. בעייתם של תושבי הרצועה איננה היציאה ולא הנסיעה אלא החיפוש אחר ארץ מבטחים והקיום היומיומי בה.

מעבר רפיח, ארכיון. צילום: AFP

 
בפגישתו עם העיתונאים הודה אותו בכיר כי בזמנו נבחנה התוכנית עם מדינות ידידות, חלקן בירות מזרח־תיכוניות, אבל הן סירבו לקבל פליטים מעזה. אני יכול לנחש מה חשבו לעצמם אותם מקבלי החלטות במדינות הללו. מי רוצה פליטים מעזה בתיאום עם ישראל. בוודאי גם חייכו מתחת לשפמם בלי שבן שיחם הישראלי יבחין. חייכו מתוך שמחה לאיד. אני מנחש שגם המצרים חייכו, ומחייכים עד היום, בחושבם כיצד השכיל נשיאם אנואר סאדאת לקבור את עזה בידי היהודים ולחסוך אותה מעצמו.
 
תוכנית אלון כמשל
אין זו הפעם הראשונה שבה ישראל הוגה תוכנית, תולה בה תקוות, ועד מהרה מגלה שבצד השני אין עם מי לדבר. לאורך השנים קמו ונפלו בירושלים תוכניות קטנות וגדולות, שייצגו שיח ישראלי פנימי המדמה פתרון אידיאלי. כל תוכנית לפתרון מדיני, גדולה כקטנה, צריכה להיראות לצד השני כשוחרת צדק כדי שתתקבל. אם מרכיב הצדק והפשרה ייעדר ממנה כבר בשלב הראשון, אין לה תוחלת. הגרנדיוזית מכולן הייתה תוכנית אלון לסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני. במשך שנים, עד היום, יש הרואים בה נוסחה לפתרון. אבל מאז הונחה לראשונה על השולחן, לאחר מלחמת ששת הימים, היא נדחתה על ידי הארמון הירדני וההנהגה הפלסטינית. בלשון הדיפלומטית זה נקרא non-starter.

עתה אומץ הרעיון בידי הבית הלבן. השבוע הכריז נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כי הצעת השלום בערוץ הפלסטיני, שאותה כינה "עסקת המאה", תוגש לצדדים אחרי הבחירות בישראל. לטובת טראמפ מוטב שאיש לא יעקוב אחר מספר הפעמים שבהן הבטיחו הוא ואנשיו להציג את תוכנית השלום שלהם ולא הציגו. גם הצעתם היא שיח פנימי בין האמריקאים לישראלים, שיח שדוחה את עמדות הפתיחה של הפלסטינים ובאותה נשימה מצפה מהם להירתם לשיחות. והרי איך אפשר להשמיץ בעקביות את אחד הצדדים ולצפות שירחוש לך הערכה ויבוא בחפץ לב למו"מ. האמריקאים טרם בחרו אם ברצותם לחבוט בפלסטינים או לתווך בינם לבין ישראל. יחד אי אפשר. 
ראשים שהגיע זמנם
תמיד רע להיזכר, גם אם באיחור. לפני חודש מלאו 40 שנה לאחד ממחזות השטנה הידועים בהיסטוריה הערבית: אירוע המכונה "טבח אולם הנצח", על שמו של האודיטוריום שבו קרה, קַאעָה אַל־ח'וּלד בבגדד. הנשיא הטרי סדאם חוסיין כינס את ההנהגה הארצית של הבעת', ובעומדו על הבמה הפתיע אותם באומרו כי נחשף גיס חמישי בתוך המפלגה. הוא פצח בהקראת שמות 68 "מרגלים", לטענתו, מיושבי האולם. מי ששמו הוקרא, הוצא להפתעתו בידי מאבטחים, נלקח למעצר ונשפט. 22 הוצאו להורג אחר כך. 
העילה הייתה קשירת קשר עם חאפז אל־אסד, נשיא סוריה ומנהיג הבעת' הסורית, להשתלט על הבעת' של עיראק. האשמה המופרכת הייתה תוצאת סכסוך בין הנהגת המפלגה בבגדד להנהגתה בדמשק, אחרי מאמצי איחוד שהתרסקו. סדאם לא הסתפק בנידונים למוות מיושבי האולם, ובשבועות שלאחר מכן הוציא להורג עוד מאות מחברי מפלגתו.
כך החל הרודן מבגדד את דרכו כנשיא עיראק, אחרי עשור של סגנות, שבו כבר לימד את הציבור מיהו ומהו. ההתרחשות מקפיאת הדם באולם צולמה בידי הטלוויזיה העיראקית והונצחה לדיראון עולם. האנושות רשמה שם את אחד משיאי השפל שלה, אבל חזתה בלידתו של מנהיג. מסופר כי לאחר שנגזר דינו של אחד הנידונים למוות, הגיע סדאם לזירת ההוצאה להורג עם בכורו עודיי. הוא שלף אקדח והורה לבנו, שהיה אז בן 15, לירות במסכן. "אם לא תהרוג אותם, הם יהרגו אותך", אמר סדאם. כאן למעשה גלומה תמצית העריצות מימי קדם ועד היום. הרודן פוחד ולכן אנוס להטיל את אימתו על העם. אם לא יטילה, לא ישרוד.

ההיסטוריה ידעה כמה מעמדות מעין אלה, שבהם קיבץ מנהיג קהל מאנשיו והוציאם להורג. כזה היה, למשל, "ליל הסכינים הארוכות" ב־1934, שבו טיהר היטלר את האס־אה, המיליציה הכוחנית של המפלגה הנאצית, וסלל את הדרך עבור האס־אס לתפוס מקום מרכזי. יש להניח כי סדאם הכיר את מעשהו של היטלר ושאב ממנו ערכים. סביר כי בראשו עבר באותם ימים גם סיפורו של הח'ליף אל־חג'אג' בן יוסף אל־ת'קפי, מושל עיראק במאה השביעית מטעם בית אוּמַייה. אל־חג'אג' נכנס להיסטוריה כמנהיג מרושע וצמא דם. אחד מתחביביו היה רצח של פוסקים וחכמים, שלימים נתקדשו על ידי השיעה. סדאם ראה בו מודל לחיקוי והרבה לאמץ את מנהגיו. למשל, לשחות במי הנהר. 
יש להניח כי נאום הבכורה של אל־חג'אג' במסגד בעיר אל־כופה שימש השראה לסדאם. זה היה נאום מלא משטמה כלפי העם. "הוי שוחרי הפילוג (שקאק), אנשי הצביעות (נפאק), נעדרי המוסר (אח'לאק)", חרז אל־חג'אג' באוזניהם. הנאום ההוא ייזכר בזכות שורות הפתיחה שלו. "אני עדיין רואה", אמר לנוכחים, "ראשים שהבשיל זמנם להיקטף".
בשנים האחרונות התפלאו כולם כיצד מעז ארגון דאע"ש לגייס ילדים לשורותיו ומפקיד בידיהם אף משימות של הוצאה להורג. ובכן, היה להם ממי ללמוד. לא רק מסדאם, אלא גם מעמיתיו באזור. אטימות הלב, הסחטנות, השימוש המניפולטיבי בדת, ההוצאות להורג ללא משפט, שנאת הזר - כולם היו שם הרבה לפני דאע"ש. הארגון הזה הוא הילד המוצלח ביותר של המשטרים הערביים. זו הדוגמה האישית שהעניקו לעמיהם, וזה מה שיצא.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל