לנוכח זרם המידע ההולך וגובר על מעורבות ישראל במלחמות בזירות רחוקות, אין מנוס מלשאול כמה שאלות שאמורות להבהיר מה לכל השדים והרוחות איבדנו במצרי הורמוז (ובשאר אזורים ומדינות, שכנות ורחוקות יותר). כאילו אין לנו בעיות ביטחון בוערות ממש כאן ועכשיו. 
 
בלשון ביטחוניסטית אלו הן "המערכות החשאיות שצה"ל מנהל ברדיוסים שונים". ונחשו איזה פוליטיקאי עולה על הגל הזה? לא נכון. בנימין נתניהו עסוק בהישרדות בחירות, ולזירה הגיח שר החוץ ישראל כץ, שהוריד 20 קילו והוסיף 20 טונות יומרה מדינית־צבאית־גלובלית, שיושבת עליו בערך כמו חליפה שהוא מתעקש להדק סביבו. 
כץ מגיע לוועדת חוץ וביטחון ו"מעדכן" אותה על המערכות החשאיות שצה"ל מנהל ברדיוסים שונים לאחר שערך ביקורים חשאיים בסביבת אבו דאבי והאמירויות. לא ברור עד כמה הסיור שלו תרם לביטחון ישראל. ממילא המטרה שלו היא לקושש פירורי נראות של מנהיגות בינלאומית לקראת הקרב על ירושת נתניהו. "ישראל משתתפת בקואליציה האמריקאית לאבטחת השיט במפרץ הפרסי", אמר כץ בוועדה, "אנחנו שותפים לשיח שמתקיים בארה"ב ובאזור ומשתתפים בהיבטי המודיעין ובתחומים נוספים", אמר. על השאלה המתבקשת מה אנחנו בכלל עושים שם, מסביר כץ: "זהו אינטרס ישראלי מובהק במסגרת האסטרטגיה לבלימת איראן". 

אגב, בעוד כץ משבח את כץ על ביקורו המוצלח באמירויות, נפגש מפקד משמר החופים של האמירויות עם מפקד משמר החופים של איראן ודן עמו על הסדרי שיט, ותוך כדי כך הם מסיגים את כוחותיהם מתימן; שר הדתות הסעודי יצא לטהרן כדי לדון עם שר הדתות האיראני על הסדרי החג' במכה, ובראשית השבוע נפגש מנהיג האמירויות עם המלך סלמאן, וקרא למו"מ עם החות'ים; והנורא מכל: מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו הודיע שהוא מוכן לנסוע לטהרן והסנאטור הרפובליקני רנד פול, המקורב לדונלד טראמפ, הציע לקיים שיחות עם שר החוץ האיראני, מוחמד זריף. זריף דחה את ההצעה. ככה?! טראמפ הטיל על זריף סנקציות אישיות. האייתוללה והמנהיג הרוחני עלי חמנאי הגיב על הסנקציות של טראמפ באבחנה שמדובר ב"תגובה ילדותית". צודק. 
הכל תוהים מה יעולל טראמפ, מה שמחייב את ממשלת ישראל לא להיקלע לגחמה מיליטנטית סעודית־אמריקאית שתסבך אותנו. זה ככל הנראה מה שקרה לנו ב"רדיוס" הסורי, כאשר דווח כי צה"ל השקיע במרד שכשל נגד בשאר אסד. בעוד הסעודים הסתלקו מסוריה והאמריקאים מנהלים קרבות מאסף דרדלה על גורל אידליב, אנחנו נשארנו תקועים עם איראנים בסוריה ועם חיזבאללה שצבר ניסיון קרבי. 
 
אבל בישראל כבר שכחו את חרפת סוריה, כי בכל יום ויום יש מלחמות נוספות ורדיוסים נוספים לנצח בהם. למשל השת"פ הישראלי־סעודי־אמריקאי בקצה הדרומי של חצי האי ערב. 
היינו שם
על פי רון בן ישי (Ynet), "התרומה החשובה שלנו נוגעת לביטחון השיט במצרי באב אל־מנדב - שם מאיימים החות'ים על המכליות של מדינות הנפט הערביות... ויש נוכחות של ספינות הטילים שלנו באזור מצרי באב אל־מנדב, שמוצבות באזור כביכול נגד פיראטים - אבל היעד הוא אבטחת השיט האזרחי מפני החות'ים שפועלים בחוף המערבי של תימן ופגעו במכלית סעודית וגם ירו על משחתות אמריקאיות. הנוכחות שלנו שם אינה קבועה אבל מרתיעה". 
השאלה המתבקשת היא אם הפעילות החות'ית מאיימת על ישראל. התשובה היא לא. כשמדובר באיומים מוכחים, בפצצות מתקתקות, אין ספק שצריך לפעול ולמנוע, אפילו בקוטב. הבעיה היא ההגדרות של מלחמת מנע חשאית ומהי פצצה מתקתקת. ההגדרות חשובות בעיקר כאשר צה"ל מצטייר כאילו הוא שכיר חרב במלחמה של ארה"ב וסעודיה בתימן. 
אני לא מכיר סיבה טובה אחת להיות שם, אם זה אכן קורה, אלא אם כן יש ראיית זהב מודיעינית שרק שיגור חיילים וכלים לטיז אל־נאבי יממש אותה. חשש מאויב אכזר והתרעה מודיעינית אינם סיבה לשגר כלים ל"רדיוס חשאי". ורק אל תספרו לנו על סודות מודיעיניים כמוסים ושת"פים מסעירים עם ערבים חובבי ציון. כבר היינו במקומות האלה, הן בסודות והן בספינים היצירתיים שהצדיקו אותם. בסך הכל זוהי יומרה מדינית אימפריאלית ופוליטיקה נטו וצהלה צבאית ילדותית בנוסח "יא אללה, תראו כמה רחוק הגענו". 
פעילות צבאית מודיעינית היא די דומה לצעד תימני: שמאל שתיים־שלוש בעיטה, ימין שתיים־שלוש בעיטה. את הריקוד הזה אנחנו רוקדים לצלילי החליל הסעודי, וככה הגענו עד תימן. זה שנים מתחוללת שם מלחמת שבטים בין השיעים החות'ים בתמיכת איראן וקואליציית שבטים ששלטה בגיבוי סעודי. הסעודים ניסו לחסל את המרד אבל כשלו חרף הפער הענק ביחסי הכוחות. ב־2015 כבשו החות'ים את צנעה הבירה והעיפו את ראש הממשלה הפרו־סעודי. האמריקאים נכנסו לפעולה והחלו מפציצים ללא הבחנה בני אדם ותשתיות. החות'ים הגיבו בעקיצות משלהם. 
 
הצלב האדום דיווח כי בתימן מתרחש "אסון הומניטרי מהגרועים והקשים ביותר שמתרחשים כיום בעולם". כמיליון ילדים בסכנה מיידית למוות מרעב, ואלפים רבים מתו. מדובר בילדים מתחת לגיל 5 שסובלים מתת־תזונה וחיים באזורים נגועים במגיפת כולירה. האו"ם כבר הזהיר ש־17 מיליון בני אדם בתימן - כשני שלישים מאוכלוסיית המדינה - נמצאים בסכנה מיידית של רעב. בתקשורת האמריקאית ובבתי הנבחרים יש קולות שחוזרים ותובעים להפסיק את המלחמה בתימן חרף התוצאה שעשויה להיות הצלחה איראנית להיאחז במדינה נוספת. 
ומי הגיע לזירה כדי לעזור לחברים לדפוק את האיראנים ולחסל את החות'ים? נכון.
אז מה בדיוק אנחנו עושים שם? אולי מגהצים את הגלים כדי להוכיח נוכחות, אולי משהו מודיעיני נועז. האמת היא ששום פעולה חשאית או גלויה שלנו לא תשנה שם את המצב, אבל בהחלט תערב אותנו בצד הרע של טבח עם. בשבוע האחרון דווח שאחיו של מנהיג המרד החות'י חוסל בצנעה. חס וחלילה מלהאשים את ישראל בחיסול, אבל עצם הנוכחות באזור, השותפות הגלויה עם ארה"ב וסעודיה ורקורד חיסולים מפואר גרמו לחות'ים לפרסם כי "הידיים הבוגדניות המזוהות עם התוקפנות האמריקאית־ישראלית חיסלו את איברהים בדר א־דין אל־חות'י". המציאות המטורללת של מלחמת ספינים היא שכבר לא חשוב מי חיסל אלא מי מעורב, וכפי שהשר כץ אמר, אנחנו כנראה בעניין.