הכל התחיל כאשר שלחתי את התמונות מ"הקצבִיה" לטליה, זאת מהעמוד שלימיני, והיא הגיבה ב: "מממ... פורנו!". צא ולמד עד כמה טיפש אני: אחרי כל השנים שבהן השקעתי בלבבות משוקולד או בתריסר ורדים - מי היה מאמין שהדרך למרכז הליבידו הנשי עוברת דרך הפריים ריב?
 
"אז מה, שניסע ביחד?", שאלתי - ועוד לפני שהספקתי להגיד "מדיום־ריר" היא צפרה לי מלמטה, בדרך למרכז הקניות בביתן אהרון.
 
קוראים אדוקים של המדור הזה יודעים שבשנים האחרונות פיתחתי מערכת יחסים מורכבת עם תאוות הבשרים שלי: בעיקרון אני נמנע מאכילת בשר, כמעט כצמחוני, אבל כשאני כבר אוכל, איני מסתפק בפחות מהטוב ביותר. שכן אולי קשה להתנזר מבשר, אבל זה עדיין לא נורא בעיני כמו לאכול סטייק בינוני.
 

הבעיה היא שקשה למצוא בישראל בשר טוב, ולכן כיף לי לפגוש את נעמה וליאור קרייצר, בעלי האטליז המשובח הזה: מי שאינם חוסכים ומשלמים לבוקרים כדי שיחזיקו את הבקר בחיים ובמרעה עד לגיל שנתיים־שלוש (ולא ימהרו לשחוט ברגע שהעגלים מגיעים למשקל טוב, עוד לפני שמלאה להם שנה) ואחר כך מיישנים אותו היטב במשך כמה שבועות נוספים - ראויים לתקציב הבשרים שלי, שהתרחב בשקלים ככל שהצטמצם בקילוגרמים. 
 
למרות חיבתי לבשר משובח, אני זקוק להדחקה המסוימת שפותרת את הקונפליקט בין אהבת בעלי חיים לתאוות הבשרים. לכן קשה לי עם שיח מפורש על בשר. הפיכתו של זה מאובייקט מופשט לבעל חיים עם עיניים וזנב כמעט שהפכה אותי לצמחוני. ובכל מקרה, גרמה לי להיות צרכן מודע יותר, כזה שאוכל "מעט אבל טוב יותר".
אין לי מושג איך התרשמה טליה מנעמה וליאור, אני מצדי התאהבתי ממבט ראשון. תוך כדי אכילת נתח קצבים מטורף שכמוהו לא אכלתי מעולם, אנחנו מנהלים שיחה על זוגיות ועל הפרקים א' ו־ב', ונותנים בהם סימנים: בפרק א' אנחנו פוצחים כשהידע שלנו על זוגיות הוא תיאורטי. אנחנו מתאהבים ומניחים שאת הדברים הפחות טובים אצל בת או בן הזוג נוכל לשנות או לפחות "לעגל". לעומת זאת בפרק ב' ההתנגדויות מקדימות את האהבה: אנו רואים תחילה את מגרעותיו של האחר, וכשאנחנו סוף־סוף מתאהבים, זה בדרך כלל "למרות" ולא "בגלל" - וההבדל עצום.
 
נדמה לי שאת הדברים האלה אמרתי לליאור ונעמה כשעברנו מנתח הקצבים לאנטרקוט - או שאולי היה זה ההמבורגר? קשה לדעת, כי בשלב הזה הייתי כבר קצת מטושטש מרוב חלבון מן החי. וככל הנראה תרמה לכך העובדה שניצלתי את נכונותה של טליה לנהוג והחלפתי את הבירה בבקבוק של "שנסון אדום", היין הישראלי האהוב עלי ביותר.
 
מאחר שבסוף כל שיחה בעברית נמצאת מדינת אויב המכונה "ישראל", הרי שבין ביס ללגימה אנחנו מנהלים שיחה עגומה על מצבו של ה"קראפט" הישראלי, כמעט בכל תחום. 
 
מדינת המונופולים מעדיפה גופים גדולים: נסה להיות יצרן בוטיק של מזון או משקה ותגלה שאתה עבריין. בשנים האחרונות חיסלה הרגולציה את הנוהג של קצביות להציע ללקוחותיהן מעדני בשר מעובד מתוצרתן: נהגתם לקנות קבב או המבורגר אצל הקצב? דעו כי היום הוא חייב להעביר את הייצור לגורם חיצוני בעל רישיון יצרן, ואז לקנות ממנו. למשרד הבריאות קל יותר לפקח על התהליך, והיצרנים הגדולים מרוויחים. היחיד שמפסיד הוא הצרכן הקרניבור, שנאלץ לשלם מחיר גבוה על בשר בינוני. 
 
ליאור, שאם לא הבנתם עד כאן, הוא סוג של פרפקציוניסט, השקיע ברישיון יצרן רק כדי שיוכל למכור נקניקיות והמבורגרים (נפלאים, לא פחות) מתוצרתו. את המלחמה המייאשת בבירוקרטיה הישראלית אני מכיר היטב מהווייתי כעצמאי שסובל מעת לעת מהתנכלות הלבלרים, אבל בעיקר מקשיי הפרנסה שעמם מתמודדים חברים שבחרו להפוך ליצרנים קטנים של גבינות, בשר או יין. בכל מקום בעולם המוצרים האלה הם דגל של תוצרת מקומית: תבנית נוף אזור הגידול שלהם והאנשים שייצרו אותם באהבה, אבל ב"מדינת הפסטרמה הודו" רוצים שכולנו נקנה את אותו הדבר בסופרמרקט.
 
לא דיברנו עוד על אהבה. ובכן: "אהבה ממבט ראשון אינה אהבה, היא דעה קדומה", כתב פעם סופר איטלקי. הוסיפו לכך את העובדה שאני בגיל שבו כבר כמעט לא קונים חברים חדשים, ותבינו למה הדבר שהדהים אותי יותר מהבשר המשובח היה האהבה ממבט ראשון שנרקמה ביני לבין נעמה וליאור, שהפכו מיד לאנשים שגם אם אראה מעתה רק פעם בשנה, אדבר עליהם כעל חברים (ביטוי שלא בא לי בקלות), כלומר לא רק כעל "משוגעים לבשר" אלא גם, ואולי בעיקר, כעל אנשים טובים באמצע הדרך לחיפה. 
 
עכשיו, עם כל הכבוד לרומנטיקה, ולמען ביטחונכם האישי: אנא, אל תעמדו ביני, טורף־העל, לבין מנה נוספת של נתח קצבים!