יש נושאים שאינני יודע כיצד לכתוב עליהם ועדיין חובה עלי לנסות. העובדות, כמקובל בסיפורים בנאליים ושכיחים, פשוטות: חברי ראודור מנשס מת לפני שבועיים. מוות מיותר, לא מחויב המציאות, נגוע ברשלנות רפואית שאין טעם לבוא איתה חשבון. אנשים מתים כך כל הזמן. אי–שם במרחק הבטוח לכאורה בין התערבות כירורגית אלקטיבית, שאמורה לתת להם איכות חיים טובה יותר, להבנה הבלתי נמנעת שכולה ייאוש, ספיקת כפיים וחוסר אונים; אנשים מתים ממעידות קטנות של הרפואה. מסיבוכים הנגזרים ממצבם הפיזי. מהעובדה שרפואה איננה מדע מדויק.
בשנים האחרונות היה ראודור במעקב לאיתור בזמן של סוג נדיר של סרטן הדם שלכאורה נגזר עליו. זה היה חלק בלתי נפרד מהתשתית הראייתית לקשר הרציף בינינו. לפעמים היפוכונדרים הם אנשים חולים. שנינו, מטעמים שיתבררו בהמשך, לא היינו בחשש גדול. ראודור היה איש גדול וכבד גוף, אבל החלק העיקרי במשקלו היה נשמתו. מסיבות שהייתי רוצה להתמקח איתן וגם התמקחתי, הוא נאלץ לעבור ניתוח לקיצור קיבה. באחת השיחות בינינו תיאר לי ראודור את הפגישה עם המנתח, שאליה זומנו הוא ורעייתו יעל, שבה עלתה האפשרות שאפילו ניתוח פשוט לכאורה עלול להסתבך. ראודור קרא לזה כסת"ח. לי היה נדמה ששמעתי בקולו יותר מזה.
יכול אדם, כך מסתבר, לחזור הביתה מניתוח לקיצור קיבה ולהתמוטט למחרת ללא לחץ דם בעקבות דימום מסיבי בבטן. הוא יכול להיות שלושה שבועות ביחידה לטיפול נמרץ, לעבור ניתוחים שבים וחוזרים, להיות מורדם ומונשם ולהידרדר אל מותו. דיברנו על כל זה בימים שלפני הניתוח. אבל אפילו הגברים הקשוחים ביותר המדברים במה שנדמה כקלות דעת על מותם, לא באמת מתכוונים לזה. קל וחומר שלא השלימו עם גורלם.
ראודור היה מחברי הטובים ביותר ואחד האחרונים שבהם. בחישוב גס, נותרו לי שלושה בלעדיו. נפגשנו בכיתה א' בבית הספר יהל"ם ברמת גן והתראינו לאחרונה באוקטובר שעבר בשלכת במיין. ספק אם הייתי שורד את השנה האחרונה בלעדיו.
הוא היה רחב לב, נדיב בצורה קיצונית, בן שיח לדיבור האינטימי הפרטני ביותר, וגם ברגעי השפל הירודים ביותר צחקנו יחד לניידים הרותחים על אוזנינו עד שנחרנו ונחנקנו ותהינו יחד מה כה מצחיק שכה רע לנו. הוא נקם ונטר, ולא היית בוחר בו לאויב. הוא זכר את הפגיעות הקטנות ביותר מטעמו של הזולת. לא רק את שפגע בו, אלא גם את מי שפגע בי. הוא היה נזכר וגוער בי על בחירתי למחול על כבודי ולעבור לסדר היום ומפליג בתיאור מזגי הנוח והמפויס, שהיה כמובן הדבר השגוי ביותר לומר עלי.
בחודשים האחרונים דיברנו כל יום. הוא לא הלך לישון לפני שתיים–שלוש לפנות בוקר. התקשרתי אליו בשעת אחר צהריים שלי. על פי תיאורו מצאתי אותו לרוב שרוע פרקדן מול הטלוויזיה. בוהה בה בסגנון הצפייה הישראלי, שהוא מין ריקוד קטלני של מיצי קיבה, לב הולם בפראות, אגרופים קפוצים וחרון קדוש נוכח האיוולת והעוולות. מעולם לא דיברנו פוליטיקה נטו. הוא ידע איפה אני עומד ואני ניחשתי אותו.
הגידוף החביב עליו והקיצוני ביותר שלו היה "שרץ", ובשנה האחרונה רבים בפוליטיקה הישראלית היו שרצים בעיניו. נערים היינו ואחר כך לא, ופוליטיקה הייתה נושא משני ופעוט ערך בדיבור בינינו. היה ברור לנו שבגילנו ובמצב הבריאותי שלנו, כל איש והתיק הרפואי שלו, לא נזכה לראות בשינוי לטובה. כך נהגנו לסכם את ההיבט הפוליטי בקשר בינינו, וראודור נאנח מעומק החזה. אנחה אחת בלבד, אבל משמעותית והרת גורל. היה צריך להכיר אותו כדי להבין שזאת הייתה אנחה שלקחה על גבה את יקיריו, חבריו הרבים, משא הדורות ואת הישראליות המזוקקת והמדויקת ביותר.
לא ידעתי הרבה על הרקע שלו. מהיכן בא, מי היו הוריו. היו לו יותר חברים מכל מי שאני מכיר, ועדיין שמר סודות כמו היה גנזך המדינה. ראודור היה בעיני נושא טנקים גדול עם צמיגים רבים, הפלטפורמה הארוכה שעליה מעבירים חטיבות שריון מחזית אחת לשנייה. זו הייתה התכונה הבולטת שלו; הושטת עזרה אינסטינקטיבית, כמעט פבלובית. האופן שבו העמיס על כתפיו את הנטל המעיק שהוא הזולת ונשא אותו אל חוף מבטחים כשהוא בולע מים, נחנק ומשתעל.
נדמה לי שלישראלים רבים יש חבר אחד כזה. שיודע כיצד מתגנבים עם מעטפה בין השיניים לחצר של הרב פירר, כי צריך למצוא תרופה לחבר חולה. שיודע להשיג מיד את ד"ר רפי קרסו אף על פי שהקליניקה שלו מלאה במטופלים. שפרופ' מני נהג להיכנס אליו, לשבת ולפטפט איתו על הימים הטובים ההם באיראן.
הוא היה איש של ג'סטות גדולות וקטנות. אחד הדברים האחרונים שעשה לפני שנכנס לניתוח, היה להעביר לי 300 דולר לאמריקה. זה לא כסף, אבל לפני כמה חודשים היה רגע שלא היה לי כסף לקנות אוכל. יש דברים כאלה. ראודור יצא מדעתו מכך שזה לא היה פתיר במונחים אמריקאיים ושאין עם מי לדבר. נשארו לו 300 דולר מהביקור ההוא במיין, לא היו לו אחרים, והוא לקח אותם פיזית, נכנס למכונית ונהג חצי שעה כדי לתת אותם למישהו שעשה העברה בנקאית.
בשנים האחרונות היו הפיגומים של הדיבור בינינו ברורים ומוסכמים; על מפתן הכניסה למעמד של אזרחים ותיקים, היה עיקר חיינו מאחורינו. לכאורה לא באופן סופני, אבל במראה האחורית. קודם הייתה לראודור קריירה של אחד ממשווקי ומתקיני מערכות הסטריאו הגדולים בתל אביב. לתומי חשבתי שהוא היה מבין גדול בתחום. אבל העמידו אותי על טעותי. הוא הבין בלחבר דברים. היו ימים שבהם אנשים קנו מרכיבים של מערכות כדי לחסוך כסף ולהרכיב בעצמם וקראו לראודור ולאנשיו. כך זה התחיל.
מתישהו קניתי מראודור טלוויזיה JVC עם מסך פלסטי ענק ומחורץ. זה היה פוטל שחור ומעיק בגודל של המונוליט מ"2001: אודיסאה בחלל", עם איכות תמונה שבעידן הפלזמה אנשים יורקים עליה בבוז. ראודור היה איש של שירות מלא, כולל הובלה והתקנה, והמונוליט שאמור היה להיות הפתעה לבני ביתי הגיע לדלת של הבית והסתיר את המתקינים שעמדו מאחוריו. כשחזרתי הביתה ישבו בני המשפחה מול הפוטל, והאישונים שלהם מלאים בתמונה. סופו של סיפור שדנקנר ראה את הטלוויזיה אצלי לפני המונדיאל. במשך שבועיים שלח ראודור מכשירים לדנקנר, לטומי לפיד וליוסי גנוסר.
***
בכיתה ג' עברתי מרמת גן לרמת חן ואז נפרדו דרכינו. במהלך חצי שנה שבה גרנו כבר ברמת חן התעקש אבי שאסיים את שנת הלימודים ברמת גן. לראודור הייתה סבתא ברמת חן ואחרי הלימודים נתן לו אבי טרמפ אליה בוויליס של המאפייה. מתישהו בשישית או שביעית נסגר תיכון דביר ברמת גן, ותלמידיו עברו לבליך. ראודור הגיע איתם. הוא נהג להזכיר לי שהיינו חברים במערכת עיתון בית ספר, אבל בליך מטושטש אצלי. אחרי הסטריאו עבר ראודור לציוד משרדי. הוא שכר חנות בבניין להשכרה שבנינו באזור התעשייה בגבעתיים אחרי מות אבי. אחר כך עבר ראודור לחלל גדול יותר עם רמפות להטענה. שם התחדש הקשר בינינו.
נהגתי לבקר אותו במשרד הקטן שלו בעסק שנקרא "משרד ומלואו". חוש ההומור שלו הכיל את העובדה שקראתי לו מלואו. הוא ישב מאחורי מכתבה גדולה מכוסה בחשבונות, תעודות משלוח והזמנות וניסה להשתלט על הפיגור בניירת. לא היה שמח ממנו לעשות הפסקה ארוכה ולבקש מהמזכירה לא להעביר שיחות. הוא היה איש שיחה בעל יכולת קשב נדירה. היו לו בדיחות, רעות וטובות. לא היה גבול לאנשים שהכיר והיו חלק מחייו. תמיד היה בדיאטה סיזיפית של פריכיות אורז ומים, מראית עין שלא עבדה על אף אחד.
מאחורי גבו היו מדפים עם אוצרות לגברים שיש להם הכל. עטים נובעים, לדרמן, מחשבונים, יין, אולרים. הוא נפרד מהם בקלות. לפעמים רשם אותם על פתק שאבד מיד. לפעמים היה צריך להזכיר לו. הוא היה בעיני טייקון של ציוד משרדי והיו לו מניירות של גביר. זה היה השיא שלנו. אני מכיר גברים רבים בני גילי ששיאם מאחוריהם. שקו האופק שלהם הוא מישור ארוך ומשמים לכל מלוא העין.
ראודור ואני היינו מייצגים של הדור האבוד הזה. המחשבים הרגו את השימוש בנייר בכל נגזרותיו ואת ענף הציוד המשרדי. בסוף לא הייתה לו ברירה, והוא נאלץ לסגור את העסק. את השיחות על כך קיימנו בטרנס–אטלנטי. אני גרסתי שהקללה הרובצת על הנכס בגבעתיים תהרוג אותנו. לכן ברחתי ומכרתי את חלקי. כולל לראודור. לא אזור תעשייה מכובד אלא שכונה בעזה אחרי הפצצה. העיק עליו הצורך לפטר עובדים רבים שהיו איתו שנים רבות. הוא היה ער בלילות. הוא לקח על עצמו למצוא לרבים מהם עבודה חלופית ורק אז סגר.
היה לו אח שוטר מבוגר ממנו. ראודור קנה לו דירה קטנה ברמת גן. בשנים האחרונות הידרדרה בריאותו של האח והוא הגיע למוסד סיעודי בתל השומר. בשנים הללו ביקר אותו ראודור מדי יום, גם כאשר האח כבר לא זיהה אותו. אני יודע זאת, משום שהפצרתי בו לבוא לבקר אותי במיין והוא הסביר לי שאינו יכול לעזוב את אחיו לנפשו. שאחיו מחכה לביקור היומי. הוא הגיע בסוף בסתיו שעבר אחרי שאחיו נפטר. את הוריו לא הזכיר, מה שתמיד היה מוזר בעיני אך לא נושא לחטט בו. מתישהו הזכיר כבדרך אגב את אביו ואת הטבח בכפר קאסם במשפט אחד. יותר מזה לא הצלחתי לחלץ ממנו.
ב–29 באוקטובר 1956, סמוך למבצע סיני, נרצחו 47 ערבים אזרחי ישראל בכפר קאסם. היה חשש שהם יסייעו לירדנים. המח"ט אל"ם ישכה שדמי הטיל עוצר. רס"ן שמואל מלינקי שאל מה ייעשה לאזרח ישראלי שלא יודע על העוצר. שדמי השיב לו: "אללה ירחמו". מלינקי הבין את הפקודה והורה לפקודיו לפתוח באש. סרן אריה מנשס, אביו של ראודור, שאל מה לעשות בנשים ובילדים. אללה ירחם גם עליהם, נאמר לו.
במשפט שנערך לאחר מכן, כפי שקראתי באסופת מאמרים שערך רוביק רוזנטל, נשאל מנשס מדוע לא התעקש ולא המשיך לשאול שאלות אף על פי שהיה לו ברור מה עתיד להתרחש. מנשס אמר שהתבייש, כי הנוכחים הביטו בו בלעג. מאחר שלא היה שלם עם הפקודה להרוג את כל מי שמפר את העוצר, דחה מנשס את העוצר בחצי שעה על דעת עצמו ואסר על חייליו לפתוח באש. את הוראת הפתיחה באש העביר לאנשיו, אבל אסר עליהם לירות בלי לקבל ממנו פקודה ישירה. מנשס ירה באוויר כדי שייראה כאילו ציית לפקודה, אך לא הרג איש. זה המשפט שבו הורשעו שני קצינים ובו נאמר שהפקודה הייתה בלתי חוקית בעליל ושהתנוסס מעליה דגל שחור.
***
זה היה אביו של ראודור. לפעמים זה כל מה שעליך לדעת על מישהו. מהיכן הוא בא. איפה גדל. מה שמע בבית. רק השבוע הבנתי מחומרים שקראתי שלא רק שראודור לא חלק איתי את הסיפור במלואו, הוא גם לא אמר לי שאביו התאבד בירייה. אני יכול להבין כיצד במציאות ישראלית עכשווית לא ראה ראודור טעם לדבר על אביו. אנשי מוסר וטוהר נשק אינם נחשקים יותר כאלאור אזריה. הם אינם מייצגים מובהקים של ישראל החדשה.
אינני יודע איזו מהתחושות הסותרות, שוודאי סערו באריה מנשס, גרמו לו לשלוח יד בנפשו. אני מבין בדיעבד שחברי ראודור חי בטווח הקצר מדי שבין מות אביו למות אחיו. שהאבידות בנפש הללו, גם הן עיצבו אותו. הן עוזרות לי להבין את המשיכה הגדולה שהייתה לי אליו כחבר, כאיש שאפשר לחלוק איתו את הכל, שהצליח להכיל אותי והשתוקק לגונן עלי ולעזור לי.
בשנת 2009 ביקרתי בפעם האחרונה בישראל. באתי לצלם סרט. עונת בחירות. ההפקה קיבלה הנחה גדולה בכפר המכביה ובו התגוררנו, עמנואל בני ואני. משום מה חשבנו שנסתדר ללא מכונית שכורה. בכל פעם שרצינו לאכול או לצאת לעיר, היה ראודור בא לקחת אותנו. זה היה כה תדיר, שהיה לי לא נעים. הוא היה איש שספג הרבה אך גם לא סלח למי שנדמה היו לו שחטאו לו. היו מי שלא הספיקו לעשות איתו סולחה. אבל בעיני היה סופגנייה. ביום הבחירות חיפשנו מקום לאכול בין השיפודיות באור יהודה. לא הייתה חניה, והמסעדות היו מפוצצות. בטרם הרמנו ידיים נופף מישהו לראודור משולחן. עשו לנו מקום ואכלנו.
בלילה הוא ירד עם כלבת המשפחה פיפקה לפרלמנט מתחת לבית. פיפקה הייתה משוש חייו וכאשר חלתה והיה צריך להרדים אותה, נדמה לי שראודור בכה בטלפון. כמה שראודור היה גדול, הייתה פיפקה זעירה. ראינו אותה בביקור ההוא, כאשר היו מוזמנים אליו לחמין האחרון שאכלתי. באותם ימים ממש חלה ויטו, החתול שלנו, והיה עלינו להרדים אותו או להניח לו לסבול כמנהג אגואיסטים.
אלו אינן אמירות מדויקות והמחשבות מתרוצצות. אבל אני חושב על חברי ראודור שוכב מורדם ומונשם, כמי שלקח פנייה לא נכונה בצומת וכל עולמו נמוג איתו ובתוכו. ואני ניזון מהוואטסאפים הנשלחים אלי לעדכן אותי ויודע, יותר באינסטינקט מאשר פרוגנוזה, שיותר לא אהיה מסוגל, כמנהגי מדי יום, לחלוק עם ראודור את הקורות אותי. והוא את הקורות אותו. ומה זה אם לא האופן המרושע שבו אנו דועכים אל סופנו.