שלמה (מומו) פילבר הוא לא עוד מקורב. הוא לא עוזר מזדמן או יועץ מתקמבן או שוליית הקוסם. פילבר הוא אחד האנשים הכי קרובים, נאמנים, מסורים ומעריצים שהיו לנתניהו אי פעם. הוא מה שאביגדור ליברמן היה בתחילת הדרך, רק בלי האמביציה האישית. פילבר הוא כל־כולו ביבי.
כמי שעוקב אחרי נתניהו יותר משני עשורים, אני יכול להעיד שפילבר תמיד היה שם. תמיד. בלי תנאים, דרישות או טענות. הוא היה שם בקמפיין 96' ובקמפיין 99' (האיש למשימות מיוחדות, תחקירים חשאיים ואיסוף חומרים), הוא היה שם אחרי ההדחה, הוא היה שם כשנתניהו ישב לניחום אבלים אצל גאולה הרשקוביץ ב־2001 ודיבר בלי צנזורה וללא מצלמות (כך הוא חשב, בכל אופן). בפאתי החדר, מוצנע, רואים את פילבר. גם ערב בחירות 2015, כשנתניהו אסף בבלפור את הקמב"צים של יש"ע והסביר להם שלא רק הוא נלחם על הבית, גם הם יגורשו אם יפסיד, פילבר הפיק את האירוע.
לכן עדותו של פילבר, כפי שהובאה אתמול על ידי גיא פלג בערוץ 12, היא יותר ממסמך דרמטי. הוא מאירה בזרקור חד, בהיר וממוקד את הר השחיתות. לא לחינם קורא היועמ"ש מנדלבליט לתיק 4000 "הקטר שמושך את רכבת השחיתות".
הקטר הזה מגיח מבעד לערפל במילותיו של פילבר, המנכ"ל הטרי של משרד התקשורת, שממונה לתפקידו אחרי שהמנכ"ל המכהן מודח בשיחת טלפון ומדיניותו, שגובשה לטובת ציבור הצרכנים, נקברת קבורת חמור. נתניהו הוא הקברן. פילבר הוא איש החברה קדישא שחופר את הקבר.
עכשיו הכל בחוץ. 2 מיליארד שקל העביר נתניהו מהכיס שלנו, על חשבוננו, לשאול אלוביץ', תמורת העמדת ערוץ וואלה לשירות משפחתו. "שתיים וחצי ידיעות בוואלה", גיחך נתניהו. אם היה מביט במה שנאסף בעניין הזה במשטרה ובפרקליטות, היה מבין את גודל הגיחוך. וואלה גויס כל־כולו באותם ימים לטובת המשפחה המלכותית.
ביום הבחירות, כשנתניהו הפיץ את הבדיה, שלפיה הערבים נעים בכמויות לקלפיות ומוסעים באוטובוסים של ארגוני השמאל, אתר אחד הגדיל לעשות ו"שתל" את הפייק הזה בעמוד השער שלו כמעט 24 שעות. לאורך כל ההצבעה. כן, וואלה, ניחשתם נכון.
כמעט נוגעת ללב גרסתו של פילבר עצמו למה שקרה לו, מה הניע אותו לבגוד ככה באמון הציבור, בציבור הצרכנים, בשירות הציבורי. אפשר להגיד על פילבר הרבה דברים, שקרן הוא אף פעם לא היה.
בתחילת החקירה של תיק 4000, עוד לפני מעורבות נתניהו, שברו החוקרים לעצמם את הראש: איך יכול להיות שפילבר לא לקח שקל אחד לכיס תמורת השירות השווה מיליארדים שהעניק לאלוביץ'. כשחתם על הסכם עד המדינה, הם הבינו.
אחרי שגמר לספר להם, אמר: "היה לי בלק אאוט וליקוי מאורות. רצון להתעלם. בן אדם אחר אולי היה נדלק ומתחיל לחשוב... הייתי צריך לחתוך בין היותי איש אמון ואיש הסוד של נתניהו, לבין היותי איש ציבור".
פילבר חתך לטובת נתניהו. כל חייו היה עוזר, יועץ, מקורב. פתאום הפך למנכ"ל משרד ממשלתי חשוב. הוא רצה לנוח על זרי הדפנה. להוכיח את עצמו. הוא סיפר לעצמו סיפור ושכנע את עצמו שהכל בסדר. לזכותו ייאמר שבסוף הבין ששום דבר לא בסדר.
עבר עליו מה שעובר ועבר ועוד יעבור על רבים וטובים: הוא הופנט. "בועת הטרלול", כך מכנים את סביבתם של שלושת בני נתניהו (האם, האב ורוח הפרצים). כל מי שמציץ נפגע. מאבד את שיקול הדעת, את כושר השיפוט, את יכולת המחשבה העצמית, את עמוד השדרה. הביטו רגע על המפה הפוליטית ותבינו לבד.
ובקיצור: נתניהו קרא לפילבר שבועיים אחרי הניצחון הרה־האסון (מבחינתו) ב־2015 - אחרי שהדיח את המנכ"ל המקצועי והישר של משרד התקשורת אבי ברגר (מינוי של גלעד ארדן), ואחרי שמינה את עצמו לתיק התקשורת - והורה לו ללכת לקראת אלוביץ'. לעשות ככה שירידת המחירים בעקבות הרפורמה בקווי הטלפון הנייח לא תהיה חריפה, אלא מתונה. וגם להסיר את כל המגבלות שהטיל ברגר על האיחוד ("האסוני", בלשונו של פילבר) של חברות בזק ויס, שני הצעצועים של אלוביץ'.
שני המהלכים האלה ביחד שווים לטייקון הקורס 2 מיליארד שקל. עכשיו, אני מניח, הוא היה שם 2 מיליארד כדי לקבל את חפותו וחייו בחזרה. אבל עכשיו זה מאוחר מדי.