עד עתה אינני מבין איך מוכרז המנצח בקרב ג’ודו. איפון, וזארי, 93 שניות, דקה, 52 שניות – וזהו. יש מנצח. ולא סתם מנצח – אלוף עולם, והוא שגיא מוקי שלנו. כשמו כן הוא – שגיא. אז מה זה משנה שרובנו איננו מבינים דבר וחצי דבר בג’ודו, העיקר שיש לנו, סוף־סוף, אלוף עולם מתוצרת בית.
הבשורה הגיעה מטוקיו, שם התקיימה אליפות העולם בענף ספורט זה. מהדורות החדשות נפתחו בידיעה המרעישה שמוקי גבר בגמר על מתיאס קאסה הבלגי. הגדיל לעשות עיתון אחד, שלבד ממדור הספורט שלו, שחגג עם תמונות ופרשנויות, הציף גם את עמודי החדשות בידיעה המשמחת: העמוד הראשון, השני והשלישי כללו תמונות ענק ופוסטר ענקי הנפרש על שני עמודי אמצע. עמוד נוסף תרמה החברה התומכת, כמודעה בתשלום. וכך זה נמשך גם בעיתוני סוף השבוע.
כל ענייני היום הבוערים – בחירות בשער, מתיחות גוברת בגבולות, איומים בשביתת לימודים בבתי הספר – נדחקו הצדה. סוף־סוף יש סיבה לשמחה. מוקי גבר, מסתבר, גם על ליברמן ונתניהו, גם על נסראללה ורן ארז. האמת, אי אפשר היה שלא להתרגש, ולו רק מעצם העובדה שיש לנו אלוף עולם, ואין זה משנה באיזה ענף. אי אפשר היה שלא להיסחף למראה הדמעה שנזלה מעינו של אלוף הג’ודו כשהיד שלו מורה על דגל ישראל, ולמקרא מה שכתב: “גאה לייצג את מדינת ישראל והעם החזק שלנו”. גאווה לאומית.
אז באמת כל הכבוד לך, שגיא. זכית בצדק הן בזהב והן בכותרות. זה לקח כמה שניות, אבל מאחורי זה היו ימים רבים של השקעה ואימונים. הענקת לנו נחת בימים טרופים וחמים אלה, שבהם אין אנו יודעים מה צופן לנו העתיד הקרוב. אבל מסתבר שאינך האלוף היחיד. לאחרונה זכו עוד שלושה ישראלים במדליות זהב. אלמלא מודעה שפרסם על כך משרד החינוך, מי היה יודע? וגם לאחר הפרסום, את מי זה עניין במערכות החדשות?
מסתבר שיש לישראל נבחרות במדעים, שלקחו חלק במהלך השנה באולימפיאדות למתמטיקה, לפיזיקה, לכימיה ולמדעי המחשב. מדעני העתיד הללו הנחילו לנו לא פחות מ־91 מדליות, מהן שלוש זהב: עידו קרשון מאוניברסיטת תל אביב זכה במדליית זהב במתמטיקה, אביב טילינגר ואייל וולך מאוניברסיטת בן גוריון בנגב זכו במדליות זהב בפיזיקה.
נכון, בתחומים אלה אין צורך בעוצמה גופנית, אבל בהחלט יש להפעיל את אותו איבר בגוף שנקרא המוח. ונראה שרבים מצעירינו ניחנו בו. הם מפעילים את הראש, מפגינים את כישוריהם המדעיים ומביאים הישגים מדהימים. אגב, גם בג’ודו, כך אני מבין, צריך להפעיל את הראש.
שלא יובן לא נכון: אין הבדל בין מוקי לצעירים הללו בגודל ההישג ובהערכה שאנו מקנים להם. כל אחד מצטיין בתחומו. “יהדות השרירים” הייתה פעם חלומם של אבות הציונות. והנה הוא מתגשם, כשם שהקמת המדינה התגשמה – גם שרירי הגוף, ידיים, רגליים, בטן וכתפיים, וגם כמובן שרירי הראש, שבהם התבלטנו עוד בשנות גלותנו הארוכות. גם בספורט, גם במדעים. השאלה היא, מדוע התקשורת מתעלמת מהישגי המוח של הסטודנטים שלנו, לעומת הישגי ספורטאינו?
עם כל הגאווה על המדליסטים שלנו, אין ספק שישראל יכלה לייצר עוד ועוד אלופי עולם, במיוחד בתחום הספורט התחרותי, אילו ההשקעה בהם הייתה יותר גדולה וממוקדת. אבל תשומת הלב הציבורית צריכה להינתן לא רק לזירת הג’ודו, לבריכת השחייה, למגרשי הכדורגל והכדורסל, אלא גם לתחומי המדעים, הרפואה, ההייטק וכיוצא בזה, ששמים את ישראל על מפת המדינות המובילות בחדשנות, ביצירתיות, בקדמה.
אין הסברה ישראלית טובה יותר מאשר הבולטות של נציגינו, המתחרים בזירות הבינלאומיות, מול עשרות מדינות אחרות גדולות ועשירות מאיתנו. דווקא במאבקים שאנו מנהלים נגד שונאינו, שונאי העם היהודי ושונאי מדינת ישראל, לא רק בסביבה הקרובה לנו, העוטפת אותנו, אלא גם מעבר לים – חשוב שנוכל להבליט את יכולותינו המיוחדות בתחומים שבהם יש לנו יתרון יחסי, או שביכולתנו לייצר את אותו יתרון יחסי שמניב תהילה ומדליות. כך בספורט, וכך במדעים.
הישגינו עד כה והישגינו לעתיד אכן יכולים לעורר גם קנאה בקרב אומות העולם, ואולי להגביר את העוינות והאנטישמיות, אבל להתעלם מהמעמד המיוחד של מדינת העם היהודי, תרומתה לאנושות כולה – מכך לא יוכלו שונאים כידידים להתעלם. מי ייתן וירבו בישראל מצטיינים ומדליסטים כאלה. בידינו הדבר.