האימה היא יותר מהמילה האחרונה שאומר קולונל וולטר קורץ (מרלון ברנדו) הגוסס אחרי שבנג'מין ווילרד (מרטין שין) טובח אותו בחבטות מצ'טה ב"אפוקליפסה עכשיו". האימה היא מראה פרנסיס קופולה בן ה–80 מדדה את דרכו אל הכורסה שהוצבה עבורו על הבמה בפסטיבל טרייבקה, שממנה הוא עונה על שאלותיו של סטיבן סודרברג; האימה היא הנעליים החצאיות הנוחות והגרביים המקושקשים על רגליו המציצות ממכנסיו הקצרים מדי; האימה היא גרסתו הצנומה של קופולה, אחרי שנים רבות של השמנת יתר; פניו השדופים שאותם מכסה זקן לבן גזום קצר וממסגר את שפתו התחתונה השמנה, שבגינה הוענק לו בילדותו הכינוי Lippy.
האימה היא ש"אפוקליפסה עכשיו", אולי הסרט האייקוני והמדובר ביותר בתולדות הקולנוע האמריקאי, בן 40, וגילו המצטבר מהדהד את גילי ואת העובדה שאני חי בעוצמות שונות, אך נוכחות, את סיפורו על המסך ומאחוריו עד הפרטים הקטנים והשוליים ביותר: כמו המזכרים הזועמים המטורללים ששיגר קופולה הנצור בפיליפינים אל העורף הביתי בסן פרנסיסקו ובהם קצף על גביעי הקריסטל השגויים שנשלחו בעלות אסטרונומית לצילומי סצינת "המטע הצרפתי", כי "יין לבן מגישים קר ויין אדום בטמפרטורה של 58 מעלות (פרנהייט - ר"מ)".
לפעמים נדמה לי שמשימת חיי היא לחתור לעבר קופולה במעלה נהר אפל ומכוסה ערפילים כדי לסיים באמצעים קיצוניים את שלטון העריצות שלו על התרבות הפופולרית באמריקה. אבל הוא סיים אותה בעצמו כאשר עבר לעסקי יין ומלונאות. אין תלונה חלילה, הוא פרנסיס הקדוש. קחו מאיתנו את הסנדקים ואפוקליפסה - ותפיסתנו את החיים תשתנה מהותית ומשפטי מפתח אוניברסליים מהשיח היומי שלנו יימחקו באכזריות.
מרוב שהוא מתאמץ לחלק קרדיטים לאנשים שעזרו לו להעמיד את הגרסאות השונות של "אפוקליפסה עכשיו", והוא עושה כן בחריצות של שליחות קדושה, יהירותו, גאוותנותו ותחושת העליונות שלו מבצבצות מבעד לתפרים. אינני מאמין שנותר בו כוח לתת לנו יצירת מופת נוספת. ניאלץ להסתפק ביין הלא מופתי שלו, שחלקו נושא תוויות עם שמות סרטיו בגרסת הבמאי.
בשבוע שעבר הגיעה אלי "אפוקליפסה עכשיו: הקאט הסופי" משוכללת ומשויפת, שהתמונה שלה מגולחת להפליא והסאונד ארוז מחדש בטכניקה שנקראתMeyer Sensual surround והכל מתוקתק במיטב הפרפקציוניזם הקופולאי: הגרסה המקורית מ–1979; "Apocalypse Redux" מ–2001; והגרסה החדשה בעלת השם המחייב "הקאט הסופי", שיש בה משום עדות פסקנית לעובדה שאפילו קופולה, האוהב לחטט בקרבי סרטיו במאמץ בלתי נלאה לחלץ מהם אמירה משוכללת יותר, מתחייב שזו התחנה האחרונה.
בקופסה האטרקטיבית והמושקעת בפורמטים K4 ובלו–ריי, יש שישה דיסקים. בנוסף לגרסאות השונות, לא נפקד מקומו של "לבבות באפלה", התיעוד האינטימי של אלינור קופולה את טירופו של המלך פרנסיס ואת שקיעתו לתהומות ייאוש, שעה שארבעה חודשי צילום מתוכננים בפיליפינים התארכו לשנה וחצי; כולל ההחלטה הברוטלית והמתבקשת לפטר את הארווי קייטל שגילם את ווילרד ולהחליף אותו במרטין שין בן ה–36; סירוב משרד ההגנה האמריקאי לשתף פעולה והתלות הבלתי נסבלת בפרדיננד מרקוס ובנכונות הקפריזית שלו להעמיד לשירות קופולה את צי המסוקים שלו; עונת הטייפונים שמחקו את התפאורה ושקופולה התעקש לצלם כאשר השתוללו; התקף הלב הכמעט קטלני של שין אחרי שקופולה הניח לו להגיע לחיטוט הרסני באישיותו ולהתמוטטות עצבים בסופה של סצינת הפתיחה בחדר מלון בסייגון כאשר ווילארד השיכור נאבק עם השתקפותו במראה לצלילי The End של ג'ים מוריסון והדלתות; והגעתו למתחם הסהרורי במעלה הנהר בקמבודיה של מרלון ברנדו, לקול תנועת מזומנים מכיסו האישי של הבמאי לברנדו בקצב של מיליון דולר לשבוע. כמובן שאף אחד לא יודע שדון קורליאונה הפך לגורילה קירח ששקל 200 ק"ג בעל מזג לוחמני, קנטרני, פלגמטי וממורמר.
בנוסף לכל אלה, דיסק הבונוסים לבדו הוא עדות לתחכום ולראיית הנולד של קופולה, שהקפיד להקצות צוותים שתיעדו כל אודישן, כל שיהוק מאחורי הקלעים, כל סיעור מוחות רווי תסכולים, ראיונות חדשים ובזמן אמת עם אנשי המפתח בסרט ומעקב פרטני מדוקדק אחרי כל התקנת הגרסאות השונות, הצגת הסרט הלא גמור בפסטיבל קאן 1978 ומיני חיינדלך מפרכסים והדדיים בין קופולה, השחקנים, התסריטאים ובני זמנו והקאדר שלו, שהם פינג פונג מפרגן של מחמאות הדדיות.
חלק מהחומרים הללו הונחו לפתחנו בעבר, בעיקר בגרסת הבלו–ריי של Redux ב–2011. אבל השיחה בין קופולה ושין היא אינפורמטיבית, מרתקת, מחממת לב ובעיקר משעשעת. כמו גם השיחה הדידקטית יותר בין קופולה והתסריטאי המקורי ג'ון מיליוס. בפעם הקודמת חלף אזכורו של מיליוס את אריק שרון כאחת ההשראות לוולטר קורץ באופן אגבי בלבד, אולי משום ששרון היה בתרדמת. אבל בצפייה חוזרת זה מרתק. מיליוס מפליג במעשייה תלושת הקשר על מלחמת ששת הימים, שבמהלכה הגיע גנרל שרון עם טור השריון שלו לעקבה. תנועת הכוחות בדרום הייתה בכיבוש סיני, ונדמה לי שמיליוס החליף בין עקבה לשארם א–שייח', שזה כמעט בסדר.
אבל הפואנטה שלו היא ששרון, שהיה ידוע באהבתו לצלילה בעירום (?) קפץ למים ודג בצלצל כמה דגים שאותם הכין לקרון הפיקוד שלו. הפואנטה, על פי מיליוס, היא שבמהלך הארוחה אמר שרון "אנחנו אוכלים את הדגים שלהם", כלומר של האויב שהובס. שזו בעצם האלגוריה לאמריקה בווייטנאם. "צ'רלי לא גולש", אומר קולונל קילגור (רוברט דובאל) לאנשיו כשהוא מכריח אותם לגלוש על הגלים במהלך תקיפה אווירית.
***
הקאט הסופי הוא הכלאה מאופקת יחסית בין הגרסה המקורית שנכפתה על קופולה בידי המפיצים וקטמה את הסרט ל–147 דקות מתסכלות, ובין ה–Redux שנמשך 202 דקות ושהתוספות העיקריות בו היו סצינת "המטע הצרפתי" והמפגש השני עם נערות האמצע של "פלייבוי" בסצינה גשומה שבה הן מתמסרות לשף (פרדריק פורסט) ולאנס (סם בוטומס) בתמורה לחילוצן. הקאט הסופי עומד על 182 דקות, והחלטת העריכה הבולטת בו היא להותיר את הצרפתים על כנם ולחתוך את המפגש השני עם "פלייבוי".
הקאט הסופי בהחלט קצר ב–20 דקות מ–Redux, שנסחף על גלי מגלומניה לא מחויבי מציאות. קופולה מסביר את שיקולי העריכה הענייניים שלו, אבל נעדרת מהם ההכרה כי קשה ומיותר להגן ב–2019, בעידן #Me Too, על שיקולים נצלניים למדי על רקע הקשר בין קולנוע וסקס; בגיל 80 קופולה הוא נותן שירותים מובהק ובעל אימפריית מלונאות ויין ואינו זקוק לעימות עם מנהיגות התנועה שישמחו למרוט את זיפי זקנו.
לפני כחודש התפתח בטוויטר קצה–קצהו של דיון תרבותי קטוע בעקבות הצהרה מפי סופרת ועיתונאית כי "צייד הצבאים" של מייקל צ'ימינו נחשב בעיניה לסרט הטוב ביותר על וייטנאם, או משהו דומה. כלומר טוב מ"אפוקליפסה עכשיו". הספקתי להביע התנגדות נזעמת ואז נחתך הדיון, לא לפני שהבטחתי לעיתונאית "הארץ" לשעבר אורית שוחט הסבר להתנגדותי ל"צייד הצבאים".
צ'ימינו הגיע למסכים עם הסרט המשמעותי הראשון על וייטנאם ב–1978, שנה לפני קופולה, אבל מי שמשווה בין "צייד הצבאים", התרגיל הנפוח בסלביות גותית ורולטה רוסית, עם יצירת המופת האלמותית שהיא "אפוקליפסה עכשיו" נמצא באיחור גדול לבדיקת CT ראש. ב–78' יצא גם "השיבה הביתה" של האל אשבי, סרט אנטי–מלחמתי מובהק עם ג'ון ווייט וג'יין פונדה, שבה הופך נכה מלחמה למי שיוצא נגדה. "צייד הצבאים" מכיל כמה מהסצינות היותר יפות ונוגעות ללב בקולנוע, בעיקר בחלקו הראשון המתרחש בלב חגורת הפלדה בפיטסברג, פנסילבניה, עם המהגרים מרוסיה, החתונה וציד הצבאים אחריה.
הזקן הצרפתי של רוברט דה נירו עורר צחוקים מיידיים, אבל אלה התאזנו עם משחקו של הגאון ג'ון קאזאל, שאת עיקר הקריירה שלו עשה אצל קופולה ומת צעיר מסרטן. כל הטעם הטוב והרגישות נוטשים את הסרט כאשר הוא מגיע לווייטנאם ומבהיר ללא עוררין כי צ'ימינו אינו מצליח להתנשא מעל היחס הדוגמטי, הפטרנליסטי והעוין לאויב והופך לפנטזיה פאשיסטית החוגגת את הקולוניאליזם האמריקאי הבלתי נסלח. הסרט רוכב על הגימיק הירוד של רולטה רוסית וצובע את העלילה בצבעים ריאקציוניים בניסיון דוחה להטיח אותנו על הישבן באלימות גורפת.
את תפנית העלילה היפה בעימות "צייד"–"אפוקליפסה" מספק קופולה באחד הראיונות הנספחים לקאט הסופי. קופולה נבחר להעניק את האוסקר לבמאי ב–1979, ואמרגן הרוק המיתולוגי ביל גרהאם המשחק ב"אפוקליפסה" ביקש להתלוות אליו. חנוטים בטוקסידו במושבי המכובדים, ישבו השניים ביחד והמתינו לתורו של קופולה לעלות לבמה. קופולה רואה שגרהאם אוכל עוגיות משקית שהביא איתו. קופולה אינו יכול לסרב לעוגייה, ואף שגרהאם מנסה לעצוד בעדו, הוא מצטרף לחגיגה. ואז מגיע תורו לעלות לבמה להגיש אוסקר לצ'ימינו, שזוכה בו עבור "צייד הצבאים". הוא קורא לו "פייזן" באיטלקית, שם חיבה לאחים למגף, ואז הוא פוצח בנאום אוטופי מקושקש על עתידו הדיגיטלי של הקולנוע. קופולה אינו יודע מה עובר עליו עד שהוא מבין שהעוגיות היו מלאות גראס; אנחנו בבית, מתייקים את הנאום הסהרורי כהוכחה סופית לכך שקופולה ירד מהפסים בפיליפינים. את פרס הסרט הטוב ביותר מקבל צ'ימינו מג'ון וויין הגוסס מסרטן, שזאת הופעתו האחרונה בפומבי. מאחורי הקלעים נתקל צ'ימינו בג'יין פונדה, שזכתה באוסקר עבור "השיבה הביתה". היא קוראת לו "גזען שביים את גרסת הפנטגון למלחמה", וצ'ימינו נראה המום מההתקפה החזיתית.
קופולה ביים את הגרסה האמיתית למלחמה. המלחמה שהתנהלה ללא עילה סבירה ועל שום דבר. שנתנה פורקן לצורך האמריקאי להקיז דם על בסיס עונתי. הבוז שלהם לחולשת ולנחיתות האויב, שניצח אותם בתנאי פתיחה בלתי אפשריים, הרג 58 אלף חיילים אמריקאים וגירש אותם מארצו במהלך עשר שנים. זאת תשובתי לאורית שוחט.
****
מוקדם יחסית במהלך הצילומים הבין קופולה שהדרך היחידה ליצור נרטיב הגיוני ובעל המשכיות היא לקשור את הסרט בקריינות בקולו ומזווית הראייה של ווילארד. התסריט של מיליוס הכיל את רוב שורות המחץ האייקוניות, אך השאיר את קופולה ללא סיום קוהרנטי. בהברקת הליהוק הגדולה ביותר שלו פנה קופולה לעיתונאי מייקל הר, שהיה בווייטנאם במהלך מתקפת טט ב־1968 ונשאר לחלק מ–1969. סדרת הכתבות שפרסם הר ב"אסקווייר" נחשבת לאחת המבריקות, האמיצות וההישגיות בעיתונות.
ב–1977 פרסם הר ספר בשם "שדרים", שתיעד את מה שראה בווייטנאם ולקח לעצמו לא מעט חירות ספרותית נוסח ז'אנר הגונזו של הנטר תומפסון. "שדרים" הוא אחד מספרי המלחמה המהממים של כל הזמנים וללא ספק המגדיר העיקרי של וייטנאם כמלחמת הרוק'נרול, הסמים והפסיכדליה הראשונה. הר חזר הביתה עם תסמונת פוסט–טראומטית קשה, שהשביתה אותו לשנים רבות. הוא היגר לאנגליה, שם שיתף פעולה עם סנטלי קובריק וכתב את התסריט ל"מטאל ג'אקט". מייקל הר מת ב–2016 בביתו במדינת ניו יורק והוא בן 76. האיש שכתב את הספר המשפיע והמטלטל ביותר על מלחמת וייטנאם נשמט מהתודעה הקולקטיבית ללא אזכור שהלם את מעמדו וכישרונו.
מי שצופה ב"אפוקליפסה" אינו יכול להתעלם מהקריינות בקולו של מרטין שין, המנווטת את הצופה הנרעש במעלה הנהר אל המתחם של קורץ. אלמלא הקריינות לא היינו מגיעים לשם. בחומר הגלם הרלוונטי המתעד את שין מקריין את הר, יש משום הצצה לאופן העבודה. שין הגיע לאולפן והכניס עצמו למצב רוח רגוע עד פלגמטי, הפוך מההמולה והרעש על המסך. בקול רגוע ונטול מאמץ שגרם לירידה משמעותית במנעד הקולי שלו, משרטט ווילארד את קווי המתאר של הדרך הארוכה, המשימה שהוטלה עליו, הקשר שלו עם החיילים בסירה הנושאת אותו והמפגש עם טירופו של וולטר קורץ. את מעט המידע שאנו יודעים על ווילארד אנחנו מקבלים ממנו.
מהילולת "אפוקליפסה" הסופית נוצר רושם של החמצה וגריעה רשלנית מתרומתו של מייקל הר, המגיח לשתי דקות לתרום את חלקו. כאילו שהנרטיב שלו מאיים לגבור על הווירטואוזיות החזותית של קופולה. זאת אחת הסיבות שבגללן אחזור להר ולכתביו מ–1969 באחד המדורים הבאים. אסור לתת יד למחיקת תרומתו הייחודית לתיעוד של מלחמת וייטנאם.