זה אמור היה להיות היום הראשון והמרגש שלה בפעוטון. למרות הפוטנציאל הדרמטי שטמון ברגע הזה, אל תצפו לתיאורים של בכי תמרורים ופרידות קורעות לב בטור שלפניכם, היות שמיכאלה, ילדתי בת השמונה חודשים, לא ממש בילתה שעות בבדידות בגן, בלי הוריה לראשונה בחייה.
מתברר שבעולמנו יש מה שנקרא "שבוע הסתגלות". כדי למזער את המעבר מהבית החם לרשות הרבים ולהקל על הנסיכים והנסיכות הקטנטנים, ההורים מלווים את התינוקות באירוע החגיגי, שוהים עמם זמן קצוב ואז חוזרים לדירותיהם ומעכלים את החוויה. ככל שמתקדמים ימות השבוע, זמן השהות עמם מתקצר, עד שמגיע השלב שבו מרגישים שהנצר בטוח ושלו ויכול להישאר בנפרד מהוריו מהבוקר ועד אחר הצהריים.
לא זוכר שבזמנים קדומים, כשהייתי קטן, המנגנונים היו כל כך רכים ומזמינים. בעבר, למיטב זיכרוני, שלחו אותנו לגן עם מצפן ומימייה וזהו. בילדותי בארצות הברית נקלטתי בגן חב"ד. בבית שמחו שקיבלו אותי והודו לרב מקרב לב. ההורים לא בדקו, לא ליוו ולא בטיח. מאוחר יותר נשלחתי למוסד שנוהל על ידי הכנסייה הקתולית, זאת משום שסיפקו במקום מסגרת מלאה לשעות רבות יותר וללא עלות. הברית החדשה, הברית הישנה - העיקר שמישהו ישמור על חיים
הקטן ויאכילוהו וישקוהו בצהריים בעוגיות ובמיץ (כך נראו הארוחות בחסות ישו).
בעבר לא ממש עשו עניין או נלחצו מהיום הראשון. ההורים הפקידו את הצאצאים באמונה שלמה בידי הגננות והמטפלות והמשיכו בענייניהם. בניגוד להיום, החינוך לא היה כרוך בדיונים אטומיים. הילדים גדלו, ואמא ואבא הצליחו לחיות. למרות קלות הדעת היחסית של אז, לפחות ביחס למה שמתרחש בהווה, כולנו חזרנו בשלום ויחסית נורמליים.
העידן העכשווי שונה לחלוטין, עם התפתחותם של מנגנוני הורות אחרים ורגישים בהרבה מבעבר. מה שמדהים הוא שלמרות השמירה והמודעות, בעיני הורים רבים הפכו הגנים לפחות בטוחים ולמבהילים הרבה יותר. המקרים שנחשפים כמעט מדי שבוע איומים, ואשמח אם ימלקו את הראש למי שאחראי להם. עם זאת, עד עכשיו לא ברור לי אם המצב הוחמר או שהתחושה נובעת מכך שהכל חשוף ויש עיסוק תקשורתי רב במתרחש בין כותלי הפעוטונים והגנים.
בחזרה לאירוע המרגש של מיכאלה. אשתי ואני בחרנו בקפידה את הגן, אחרי בדיקות רבות. שמענו המלצות וביקרנו בו לפני שהתחייבנו. בלבי תקווה שהחוויה שלה ושלנו תהיה חיובית ונטולת תקלות. מחזיקים אצבעות.
בלילה שלפני שעת ה–ש' זוגתי הכינה תיק לקטנה. גודלו כמה מטרים, וכמותו לא לקחתי אפילו ביום שבו צעדתי לבקו"ם. במשקלו ובהיקפו הוא עלה על גודלה והיקפה של בתי. היו בו חיתולים, מאכלים, בגדים, מדבקות, מים וציוד לשעת חירום. זאת למרות, בל נשכח, שמדובר בגן נחשב במיוחד, שמציע מזון נון־סטופ: מבופה ברמה של בתי מלון בדרגת חמישה כוכבים בדובאי, דרך שייקים מפירות עסיסיים ועד קציצות גורמה בשילוב תוספות כיד המלך. לפי השמועה, חלק מההורים מגיעים אליו בקביעות בסוף היום כדי לאכול מהשאריות שנותרו ולא בשביל לקחת את הקטנטנים.
עם בוא ספטמבר יצאנו בשבע וחצי בבוקר מהבית לכיוון הגן עם עגלה שגודלה כטנק מרכבה סימן ארבע. נענו בזריזות בניסיון לחמוק מהררי הקקי שפוקדים את מדרכות העיר גבעתיים ומקרני השמש הצורבות את עורה החמוד של הקטנה.
במקום פגשנו הורים ותינוקות בטווח הגילים של מיכאלה, מה שעורר אצלי מיד את יצר ההשוואה. "מדוע הילד של הזוג ההוא זוחל טוב מבתנו? יש לו תזוזות מדהימות", תמהתי והמשכתי לסקור את הסביבה. "איך ייתכן שלילדה ההיא יש עיניים סקרניות יותר? אבל עם כל הכבוד לכולם, הזאטוטה שלנו מתקשרת הכי טוב מכולם עם הסביבה". גערתי בעצמי והזכרתי למוחי שזו לא תחרות. הייתי מתוח. אבל מבחינת מיכאלה, הכניסה למשכן החדש לא הייתה טראומטית או קשוחה. אפילו לא קרוב.
היא, בניגוד לאביה האנטיפת, זרמה בטבעיות בין החברים והחברות והאטרקציות החדשות. ברגע שזיהתה ארגז משחקים, שלפה את מה שהצליחה ושיחקה בעניין רב בשלל צעצועים, תוך שהיא נוגסת בקוביית פלסטיק ענקית. משם המשיכה להתגלגל מצד לצד ולחייך לכולם, מבסוטה וחסרת דאגות.
הילדה התנתקה מאיתנו והתמסרה לסביבה צ'יק צ'ק. ואני, טיפוס רכושני, נעלבתי מאוד מהקלות שבה היא שכחה אותנו ואת שורשיה והתמסרה לגננת החדשה כאילו אין לה הורים בעולם.