אין ספק שהמתיחות בצפון רק תורמת לדימוי הביטחוני של נתניהו

מבצע קלפי: עשרה ימים נותרו עד לבחירות, והקשר בין הקלפי והאש בגבולות מתבהר והולך. אין חולק על תרומת המתיחות בצפון והתקיפות בכלל לדימוי הביטחוני של נתניהו, והאסמכתא היא מנחם בגין. ביוני 1981 תקף חיל האוויר את הכור בעיראק. ביולי נערכו הבחירות, ומפלגת הליכוד בהנהגת בגין ניצחה. על חוט השערה. 48 מנדטים לליכוד, 47 למערך.
 

הסקרים ניבאו רוב למערך בעקבות תחושה קולקטיבית שבגין לא ממש שולט. אף אחד לא יכול להניח בביטחון שיש קשר בין תקיפת הכור לבין המנדט הנוסף חוץ מסמיכות האירועים: לתקיפה התלווה קמפיין שקרי של "ניצלנו מהשמדה". ראש אמ"ן יהושע שגיא, ראש המוסד יצחק חופי וראש הוועדה לאנרגיה אטומית עוזי עילם התנגדו לתקיפה. הם ישבו עם בגין לפני ההחלטה והסבירו לו שהצרפתים שמכרו לעיראקים את הכור התחייבו לא לאפשר לסדאם חוסיין לייצר פצצה. לכן הם הסבו את יכולת ההעשרה של הכור מ־95% ל־20%, כלומר שמכאן ועד פצצה הדרך ארוכה מאוד. 
 

מולם התייצבו שר הביטחון עזר ויצמן, נץ ביטחוני שידע את יכולות חיל האוויר והבין את הפוטנציאל הפוליטי של תקיפה מוצלחת. תמך בו הרמטכ"ל רפאל איתן, שעבורו מלחמה לא הייתה המשך המדיניות אלא המדיניות עצמה. מכונת הספינים של דובר צה"ל פמפמה את התקשורת והציבור בהצדקת התקיפה, וכמובן בגין וסינדרום השואה. אגב, אנשים מאמינים עד היום שסדאם היה בדרך לפצצה. 
 

בחירות ספטמבר 2019 מתנהלות בימים האלה בצל חיכוך אלים בעזה, בגדה, בסוריה, בלבנון ובעיראק - כולן "מאיימות" לתקוף את ישראל. ברור שאיומים מעין אלו לא היו נולדים אלמלא מדינת ישראל, כך לפי הדיווחים, היא זו שלא רק מאיימת אלא תוקפת בפועל פעם אחר פעם. דווקא הסיבוב האחרון בצפון היה הרגוע מכולם: צה"ל וחיזבאללה ביימו "תקיפות", ונתניהו מיהר לגזור את הקופון שלו והכריז: "אין לנו אפילו שרוט". 

 

השאלה היא אם נתניהו מיצה את הפוטו־אופ עם חיילים, טנקים, מטוסים ושאר אביזרי בחירות פלוס. התשובה היא שנתניהו, המבועת מהפסד שיסתיים בכלא, אינו מסוגל להעריך נכוחה את המצב, והמשימה לא להידרדר מוטלת על הרמטכ"ל, שהגיב בתבונה (ירי בלבנון לשטח ריק וזיהוי ירי הטיל תוך התפנות החיילים). 
 

לכאורה, ההיגיון הצבאי הפשוט והישר מחייב תקיפות של איראנים זוממים רע, מתקני אחסון של טילים, מפעלים לטילים מדויקים ושאר איומים. תקיפת הרחפנים המיוחסת לישראל למשל היא דוגמה מוצלחת לניצול נבון ונכון של מודיעין ואמל"ח מול פצצה מתקתקת. הבעיה היא שהפצצה הזו תקתקה בתגובה לרצף תקיפות ישראליות לכאורה, כשמרכיב האיום של אותן מטרות לא תמיד היה מיידי. יותר פצצה מצקצקת מאשר פצצה מתקתקת. 
 

הרעיון שעקיצות מעין אלו ירתיעו מהלך אסטרטגי של רוסיה, איראן, סוריה וחיזבאללה הוא רעיון הבל. במזה"ת נהרגים עשרות מדי יום, וכמה הרוגים פה ושם לא ממש מזיזים להם. בעוד אצלנו כמה הרוגים שלהם ופטריית עשן הופכים לניצחון. אין שום דרך "לנצח", גם לא בסבב מלחמתי גדול יותר, ללא מידע מדויק על היכולת הטילית מולנו. בעיקר כדי לא להגיע למצב שבו נתקענו במלחמת לבנון השנייה. 
 

ב־2006 ראש הממשלה אהוד אולמרט רצה להגיע להסדר עם הפלסטינים מעמדת המצביא של ניצחון צבאי על חיזבאללה. הרמטכ"ל דן חלוץ ראה את שדה הקרב מהקוקפיט. הוא הכיר את תוכנית חיסול טילי הפאג'ר והיה נלהב לממש אותה, בלא להבין את שדה הקרב הקרקעי. אומנם חיל האוויר השמיד חלק גדול ממערך הרקטות הכבדות, אלא שחיזבאללה שיגר במשך כחמשת שבועות המלחמה כ־4,000 רקטות לריכוזי אוכלוסייה מגבול לבנון עד חדרה. הוא גרם לעשרות הרוגים ולמאות פצועים, מאות אלפים חיו במקלטים או נאלצו לעזוב את בתיהם. 
 

לפני 2006 היו לחיזבאללה כ־20 אלף רקטות וטילים, וכיום יש להם כ־100 אלף. כולל טילי פאתח 110, המדויקים יותר. יש מידע על כך שהם שיפרו את טילי הפאתח לגרסה כירורגית, לא מן הנמנע שיש להם זולפיקאר לטווח של 750 ק"מ, ושמועות על טילי איסקנדר (טיל שיוט בליסטי שמדייק ברמה של מטר). 
 

צה"ל מנהל היום מלחמות קטנות שעשויות להיגרר למלחמה גדולה, ויש צורך בהול לדעת בדיוק אם במהלך 14 השנים שחלפו מאז לא הצטייד נסראללה בטילים קטלניים יותר. התקשורת מדווחת כאילו אנחנו יודעים על כל פיפס בחיזבאללה ובסוריה, ועל אותה הנחת עבודה בדיוק נפלנו ביום כיפור. באמ"ן מדברים על עשרות טילים כירורגיים. גם אם השמדת חלק מהם - עדיין קיימת סכנה לפגיעה בנקודות אסטרטגיות ומרכזי אוכלוסייה. 
 

ההנחיה הגורפת - להשמיד כל מטרה איראנית

היומרה האסטרטגית של הממשלה היא למנוע היווצרות קשת שיעית מטהרן לביירות באמצעות עקיצות נון סטופ. כמו שנאמר פה כמה וכמה פעמים, ליומרה הזו אין כיסוי, ולתקיפות אין היתכנות ליישם אותה. השאלה היא למה מתעקשים וממשיכים לנהל כאן מב"ם (מלחמה בלי מטרה), והתשובה היא מדיניות "תקיפה" חסרת סיכוי של ממשלה מוכה לאחר הכישלון בסוריה, בבחירות, בדמוקרטיה ובשרשרת הפיקוד. 
 

המכניזם שיוצר את הסיטואציה הזו הוא כדלקמן: יש הנחיה גורפת (פקודה) של הקבינט לתקוף כל מטרה איראנית שמאיימת על ישראל, והרמטכ"ל חייב למלא אותה. החלק הטריקי הוא שראש הממשלה ושר הביטחון חשוף למידע הגולמי שמגיע מאמ"ן או מהמוסד, כלומר היכן מסתובבים איראנים שזוממים להשמידנו (או להגיב על הרג אנשיהם). והוא מעודכן במטרות שהן במסגרת הפקודה הגורפת לבלום איראנים באשר הם שם. 
 

נניח שראש המוסד יוסי כהן, שנאמן לדרך הפוליטית של נתניהו, מניח לפניו נייר שבו רשומות קואורדינטות של פצצה מתקתקת (גם על פי שעון החול המשפטי של נתניהו). לרמטכ"ל אין הרבה ברירות, אבל לפעמים יש לו ולנו מזל: ניהול מלחמה תלוי בארה"ב, כלומר ברצונו הטוב או הרע של טראמפ, ובתמיכתו של יועצו ג'ון בולטון. וכאן מגיע השוס הקבוע של ביבי: אני מתואם עם האמריקאים, הוא מוכר לקבינט, לציבור ולמטכ"ל. 
 

השוס הנגדי של השבוע הוא ששיח הפירומנים עם ג'ון בולטון כבר לא נחשב תיאום. לאחרונה ספג בולטון מטראמפ כמה מכות ישירות, בוונצואלה, בעיראק ובעיקר באיראן, אבל הוא מסרב להתפטר. והגרוע מכל: בהמשך לנזיפה שפורסמה בטור הזה לפני שבועיים אחרי התקיפה המיוחסת לישראל בעיראק, ממשלת ישראל ננזפה גם על ידי הפנטגון. המכה האנושה מכולן: טראמפ מוכן, כן או לא או אולי, לדבר עם האיראנים. ברגע שבו נתבשר שבולטון התפטר או פוטר, יפקע (לאט אבל בטוח) האוויר החם שמנפח את בלון האיום האיראני המפוברק. על הבחירות זה כבר לא ישפיע וחבל.