האם יבוא יום ובו האזרחים הערבים יוכיחו את רצונם להתערות בחברה?

ספק אם מישהו שם לב, לאחר הבחירות, גם למשפט שזרקה לחלל הטוויטר ח”כ עאידה תומא סלימאן, מאותה רשימה משותפת: “אנחנו רוצים להקדיש את הניצחון לעמנו הפלסטיני הגיבור”. וספק אם רבים קראו את מאמרו של הסופר היפואי איימן סיכסק, שבו כתב בין השאר: “די בהיותם של חברי הרשימה המשותפת ערבים, כדי להסביר מדוע אינם שותפים רצויים”. הוא התריס בכך לא נגד הליכוד, אלא נגד כחול לבן. שלושת המשפטים האלה מתכתבים זה עם זה עם זה, ומסבירים - אולי באופן חלקי - את הפשרה של ההצבעה הערבית, מצד אחד, ואת הסתייגות המערכת הפוליטית ברובה הגדול מהמפלגות הערביות, מצד שני.
 

הערבים בישראל הם אכן מיעוט במדינה היהודית, כ־20% מכלל האוכלוסייה. הם אומנם מרוכזים בעריהם, בכפריהם ובשכונותיהם, אך מעורים בכל מערכות החיים של כלל האזרחים. במרכולים, בבתי החולים, בבתי המרקחת, בעבודות בניין, באקדמיה, בהייטק ועוד. רובם המכריע נאמנים למדינה, למוסדותיה, ומברכים בסתר לבם על כך שהם אזרחי ישראל ולא אזרחי סוריה או פלסטין. 
 

כשהיהודים היו מיעוט בארצות גלותם, לא הייתה להם פריפריה סובבת ותומכת. הם חיו בסיכון מתמיד, סבלו מאפליה קשה, עד כדי שואה והכחדה. איימן עודה והאוכלוסייה הערבית הם מיעוט בישראל, אבל הם חלק מהמרחב הערבי, דובר הערבית, שגודש את כל המזרח התיכון מהאוקיינוס האטלנטי ועד מרכז אסיה.

מכאן היוהרה שהם מפגינים כמיעוט במדינת מיעוט. הם רואים עצמם, לפני היותם ישראלים, כפלסטינים. יודעים בסתר לבם מה זוממים מנהיגי הפלסטינים לעת שיתאפשר להם הדבר, ומה מתכננים בסתר לבם המנהיגים בטהרן ובעזה, בדרום לבנון ובדמשק. חלום חיסול ישראל – וקודם כל כמדינת העם היהודי - ומימוש זכות השיבה לא ירד מהפרק מעבר לגבול. ספק אם אי פעם יתפוגג. רבים מערביי 48’ מזדהים עם חלום זה. 
 

ההנהגה שהם בחרו לעצמם מחזיקה את המקל בשני קצותיו: מצד אחד, היא מנגנת על מיתר המיעוט, זועקת על קיפוח, רואה עצמה כחלק מהעם הערבי הפלסטיני שהוא חלק מהאומה הערבית על עשרות ישויותיה המדיניות. הן זה גם מה שביטאה ח”כית סלימאן, הן זה מה שאומרים יתר המנהיגים. מצד שני, הנהגה זו מנצלת עד תום את חולשת הדמוקרטיה הישראלית ונהנית מהחיים הטובים בישראל. קולות הנהי שמשמיעים ראשי הרשימה המשותפת על אי־שוויון, אפליה, תקצוב מפלה, הם דמעות תנין. לא שהכל תקין בהתייחסות רשויות המדינה לציבור הערבי, אבל תראו לי ערבי ישראלי אחד שאינו יודע בסתר לבו כמה החיים כמיעוט בישראל עדיפים על החיים כחלק מהרוב בכל מקום אחר. סלימאן ועודה נהנים מכל העולמות. גם ממנעמי ארצנו, גם מהיכולת לגדף אותה, להזדהות ללא מורא עם האחים־אויבי־ישראל, וגם להתקרב באופן מאיים עם מצלמה ביד עד כדי עשרה סנטימטרים לפניו של ראש הממשלה בלב בית המחוקקים, מעוז הדמוקרטיה. היכן נשמע כדבר הזה?
 

איימן סיכסק, סופר בעל מוניטין, איש יפו מתון והגון, נסחף גם הוא במאמרו ב”ידיעות אחרונות” למעגל הביקורת שגובלת בהסתה. ראשי הרשימה המשותפת אינם משותפים בממשלות ישראל לא בגלל עצם היותם ערבים, כי אם בשל העמדות הלאומניות־קיצוניות שלהם. מותר להקים קואליציה בלי שיתופה של מפלגה זו או אחרת, תהא יהודית או ערבית. ובמקרה שבו עסקינן, הרשימה המשותפת, מדובר בחיבור של ארבע מפלגות, שמתחרות זו בזו בקיצוניותן ובעוינותן כלפי קיומה של ישראל כמדינת הלאום היהודי. יש גם יהודים ששותפים לעמדותיה, רובם מהאקדמיה. הם ביטאו זאת בריש גלי, במודעה שפרסמו ערב הבחירות. ויש גם חבר כנסת יהודי ברשימה, שמתחרה בחבריו הערבים בשנאתו היוקדת לעמו. 
 

אומרים לנו כי שיעור ההצבעה הגבוה יחסית הפעם של ערביי ישראל מלמד דווקא על רצונם ביתר השתלבות במדינה. זה נכון בחלקו, וזה היה נכון עוד יותר אלמלא בחרו בקיצונים לייצגם בכנסת. אנו פוגשים ערבים ישראלים בחיי היומיום שלנו, מתברכים בשירותם, בתפקודם, במפגש עמם, בשיחה עמם. האם יבוא יום שבו יוכיחו את רצונם להתערות באמת ויבחרו בהנהגה בלתי מתלהמת, שאינה מנצלת, לשם הסתה וחתרנות, את חופש הביטוי המוקצן במדינה הדמוקרטית שבה למזלם הם חיים, גם כמיעוט? אינשאללה.