החופש הגדול חלף עבר, החגים מתקרבים, והבלגן בנמל התעופה ע"ש בן־גוריון עדיין עמנו. מה שמתרחש בנתב"ג באמת נשגב מבינתי. הרי רשות שדות התעופה יודעת בדיוק כמה מטוסים אמורים להמריא ביום נתון, כמה אמורים לנחות, כמה אנשים אמורים לעבור בשדה ומי זקוק לכיסא גלגלים. אז מה הבעיה להתארגן לקראת זה?
הגעתי ביום שישי כדי לטוס לאירופה. יום כזה טרם ראיתי בשדה. התור לבידוק הביטחוני למחלקת עסקים התפתל והגיע כמעט עד לדלת הכניסה לאולם הנוסעים. האם לא ניתן היה לגייס עוד בודקים ביטחוניים? בכל מקום בעולם עדיפות היא אכן עדיפות.
אחרי בדיקה קצרה ואדיבה הורשינו להמשיך לכיוון הדלפקים, הממוקמים באולם פנימי וקטן יותר. גם שם נתקלו מבטינו בתור ארוך שנמשך עד לדלפקים באולם הנוסעים הגדול ואף התפתל וסבב סביב עצמו באולם של דלפקי מחלקת העסקים של אל־על. עוד חצי שעה.
גם בידוק החפצים האישיים לפני הכניסה לאזור השערים לקח זמן רב מהרגיל. מסביבנו רטנו תיירים על מושג ה"פריוריטי" שנשחק כאן לבלי הכר.
כאשר הגענו לאולם ביקורת הדרכונים ופנינו למכונות המאפשרות בידוק כף יד, עצר אותנו עובד השדה שעמד שם למטרה זו ואמר שהמכונות לא עובדות. סגרו אותן. אין לנו דרכונים ביומטריים, ולפיכך שאלנו מה עלינו לעשות. התשובה הייתה: "אולי תחכו לטיסה הבאה".
האתנחתא הקומית הזו פחות התאימה לנו. אחרי המתנה כה ארוכה זה לא הצחיק. ביקשנו תשובה אינטליגנטית יותר ופחות שחצנית, וסוף־סוף הצלחנו להגיע בזמן לטיסה שלנו.
בתור הדובדבן שבקצפת, מזוודתה הגדולה והאדומה של חברתנו לא הגיעה ביחד איתנו ליעד. למרות התווית הגדולה ומאירת העיניים, "VIP", שהודבקה עליה ופירושה, מן הסתם: תתנהגו יפה אל המזוודה זו, תדאגו שתגיע בשלום למחוז חפצה. רק לאחר 24 שעות חזרה המזוודה לזרועות חברתנו. באמת תודה.