1 לפי הטוקבקים שבצבצו בתחתית הידיעות על המשבר בתעשיית הסלולר, נראה שלא מעט מגיבים ישראלים חיים בעבר. מבחינתם, המשבר הוא עונש על עושק הציבור שהתרחש לפני הרפורמה. העובדה שהבעלים של חברות הסלולר וגם המנהלים שלהן הוחלפו מאז, כלומר ה״עונש״ חל בכלל על מישהו אחר, אינה מן העניין.
מה שכן, המשבר הוא לא הפתעה גדולה למי שמבין את ההיגיון הפשוט שלפיו לכל רפורמה יש השלכות. המחירים אומנם ירדו והצרכנים הרוויחו, אך רווחי החברות התרסקו וצעדי ההתייעלות שנקטו לא הספיקו. נכון שהחברות הגזימו ברווחי העתק שגרפו עד לפני שמונה שנים, אבל ההשפעות של הרפורמה הן פיטורים המוניים וירידה משמעותית ביכולת החברות להשקיע בשדרוגי מערכת. היו לא מעט שהזהירו מפני האימפקט הזה, אבל הכעס כלפי חברות הסלולר לא אפשר לשמוע את האזהרות.
האם המהפכה היטיבה עם אזרחי ישראל? ייתכן שכן, אבל חלק מהשטחיות של התקופה הנוכחית מתבטאת בנטייה למדוד מהלכים באופן נקודתי וחלקי. הוויכוחים הפכו להתנצחויות של ססמאות, שבהן כל מה שנאמר נגד הטיעון שלנו הוא שקר. מתוך כך אנחנו מצרים את ראייתנו ומגיעים למסקנות שגויות, פשוט מתוך העדפה שלא להסתכל בכנות בהשלכות. אבל גם אם לא נסתכל בהן - הן קיימות.
2 נכון לרגע כתיבת שורות אלו הגישה של הליכוד לא השתנתה, אף שאינה מביאה יותר את הניצחון. יו"ר צוות המשא ומתן של הליכוד יריב לוין סיפר בראיון על ״הרצון העז של הליכוד באחדות״, ולא הצליח לייצר תשובה רצינית כשנשאל איך גוש ממשלת ימין־חרדים יציע לכחול לבן להצטרף אליו ולקרוא לזה אחדות. הוא לא הצליח לייצר תשובה רצינית מהסיבה הפשוטה שאין כזאת. אבל זוהי גישת הליכוד בשנים האחרונות: אומרים דבר אחד ועושים דבר הפוך, בידיעה שיש קהל שקונה את זה באהבה ורוצה עוד.
אבל תוצאות בחירות סבב ב׳ מראות שהקהל הזה הולך ומצטמק, גם אבסולוטית וגם באופן יחסי. נראה שחלק מהקהל הימני כבר מאס בגישה זו, ואלה התוצאות. הציבור נתן מנדט משמעותי בנושאי דת ומדינה בסיבוב הבחירות השני - 41 מנדטים של כחול לבן ושל ליברמן, וזה בלי לספור את החילונים הליברלים בשמאל.
כך שהפספוס העיקרי של הליכוד הוא לא רק ההחלטה לשרת את ״החלק הימני״ של העם ולהתעלם מכל השאר, אלא ההתעקשות להיצמד להגדרות שהשתנו. למעשה, הליכוד כבר אינו משרת את הימין, אלא רק את החלק הימני שמזדהה עם הדתיים יותר ועם הדתיים פחות. הוא מתעלם לא רק מהשמאל אלא גם מהציבור הימני שהליברליות חשובה לו. הבעיה היא שגם אם הליכוד ימשיך בסירובו לראות, ימשיכו להיות לכך השלכות.
3 אחד הנושאים ההזויים העומדים על סדר היום הציבורי הוא ההתחממות הגלובלית. למה הזויים? כי קשה להבין איך ייתכן שהצורך הכלל־אנושי להפסיק לזהם כדי לנשום אוויר נקי ולהתקיים נכנס למחלוקת פוליטית. מה פוליטי בזה? מה שפוליטי הוא חוסר האמון. אנחנו חיים בעידן שסובל מעודף מחאות, חלקן אמיתיות, אך חלקן מזויפות ומניפולטיביות. כנראה הפכנו להיות שבעים מצעקות על זאבים שלא באו. למדנו לסנן, ולא בהכרח את העיקר מהטפל. מטרת הסינון היא להתמודד עם הקושי לייצר היררכיה ולהחליט מה חשוב יותר ומה פחות, מהו פייק ניוז ומהן עובדות אמיתיות.
מרוב מידע כבר קשה לקבוע באופן ברור מהו המצב לאשורו. האם באמת הגענו למצב קריטי בהיבט האקלימי, או שאלו סתם הגזמות? קשה לקבוע, משום שאחת השיטות שלנו לסנן מידע הוא על פי איזה צד הביא אותו.
זה הביא לכך שאיננו מתייחסים ברצינות מספקת לנושא שמאיים על כולנו. אבל זה מה שקורה אחרי כל כך הרבה תעמולה, תחמונים ומניפולציות. כשצריך לפעול מתוך יושרה נטו ולהיות אמינים, זה כבר לא עובד. מתוך המקום הזה - איך לומדים לשכנע? זו ההתמודדות העכשווית שלנו נוכח ההשלכות.
4 יצחק לאור כתב פוסט שבו כינה את עמית סגל ״היטלר״, והשבוע קבע שופט השלום שלאור חייב להתנצל ולפצות את סגל בסכום לא מבוטל. גם איילה חסון הגישה תביעת דיבה השבוע נגד אדם שהתבטא נגדה באופן מחפיר ברשתות החברתיות.
האווירה סביבנו השתנתה, ולא בבת אחת. בכל פעם הגבול נמתח עוד קצת ועוד קצת. אנשים אומרים דברים מזעזעים בשם ״חופש הביטוי״, וכבר אינם מבחינים כשהם עוברים את הגבול. כיוון שאי אפשר להזדעזע כל היום, הדבר הכי מזעזע הוא שאנחנו כבר פחות מזדעזעים.
השבוע הוגש כתב אישום נוסף - על הפרת חוק הבחירות על ידי מפלגת השלטון. לכאורה משהו קטן, בסך הכל פרסמו סקר יום לפני הבחירות, מה כבר קרה? אבל זה בדיוק הדבר המטריד ביותר שהורגלנו לראות בשנים האחרונות: צפצוף על החוק, כאילו היה בגדר המלצה.
קשה לחזור אחורה כשמתרגלים שאין כללים, ולא ייפלא אם כדי לשים לכך קץ נראה בתקופה הקרובה יותר תביעות, פשוט כדי לסמן שוב באופן ברור איפה עוברים הגבולות. עצוב, אבל זה עדיין הדבר היחיד שעשוי להרתיע מלעבור על חוק שלכאורה כבר אינו קיים באמת, כי ״כולם עושים את זה״. אלה ההשלכות.
5 לאחרונה נדמה שהסבלנות כלפי סתיו שפיר פקעה, גם בקרב מראיינים בצד השמאלי של המפה. במשך תקופה לא קצרה שפיר נהנתה מהערכה על התנסחויותיה הדרמטיות הזריזות, אבל כנראה יש גבול. כמה זמן אפשר למתוח תדמית שאין מאחוריה קבלות? יש עדיין צעירים שמתרשמים ממנה, ואולי זו בסופו של דבר תהיה תרומתה החשובה לחברה - שהצעירים האלו ייווכחו שאין הרבה ערך לדיבורים יפים נטולי אחיזה. גם לא ערך אלקטורלי.
אחרי ששפיר תרמה את חלקה לריסוק מפלגת העבודה ופרשה בקול תרועה רמה למחנה הדמוקרטי, הגיעו תוצאות הבחירות. למרצ בעלת 4 המנדטים נוסף מנדט אחד. האם הוא בזכותה או למרות מי שהיא? הרי גם אהוד ברק ויאיר גולן הצטרפו למפלגה, כך שקשה לדעת.
התקשורת בחרה להעניק לציבור הרבה יותר מדי מסתיו שפיר, אבל גם מצעקנים אחרים שאינם מייצגים ציבור גדול על פי הקלפי, כמו אלדד יניב ואיתמר בן גביר. כך שכדאי שגם התקשורת תבין שמי שצועק חזק אומנם מביא רייטינג, אבל אם מספר הצעקנים עולה על מספר הרציניים, בסוף גם הבמה מאבדת מיוקרתה ומהשפעתה. יש השלכות. כשבוחנים את אמינות התקשורת, היורדת, כנראה זה חלק לא קטן מהסיבה.
ובנימה אופטימית זו, שתהיה שנה טובה, שבה גם אם נחזור מתוך הרגל על אותן בחירות שגויות, לפחות נראה סוף סוף את ההשלכות.