ההתקפה של האיראנים על מתקני הנפט הסעודיים בחודש שעבר הייתה בבחינת פעמון אזהרה למערכת הביטחון ולראש הממשלה בנימין נתניהו. את הדריכות הביטחונית אפשר להסביר בכיוונים שונים: הרמה המבצעית של התקיפה האווירית, היכולת לחדור מערכות הגנה אמריקאיות ועוד סוגיות הקשורות ליכולות מערכות ההגנה שלנו אל מול טילי שיוט, והתעוזה האיראנית מול ממשל טראמפ. יחד עם החשבונות הפתוחים שיש לכוח קודס האיראני וחיזבאללה מול ישראל לאור התקיפות המיוחסות לחיל האוויר בסוריה ובעיראק, אפשר להמשיך להסביר את מקור הדריכות. ועדיין, במערכת הביטחון מזהים שוליים רחבים מספיק עד להידרדרות אזורית משמעותית.
בדיון הזה, שמטבע הדברים היכולת לנהלו בתקשורת מוגבלת בשל הסודיות המודיעינית, עלו נושאים שונים העוסקים במידת האיום והתרחישים השונים שנגזרים ממנו. למשל, החשש שהאיראנים עלולים לשגר טילי שיוט מעיראק לעבר מטרות בישראל. היה מי שעסק בתוכנית הרב־שנתית של צה"ל ובתוכניות אחרות של נתניהו, שהצהיר לפני הבחירות לכנסת ה־21 כי יפעל להגדיל את תקציב הביטחון בכ־4 מליארד שקל בשנה המיועדים להתעצמות מערכת הביטחון, המודיעין ואף לחיזוק מערך ההגנה האווירית, בין השאר, להגנה מפני טילי שיוט.
לצד הדיון הביטחוני הענייני שמתקיים בסוגיות אלה, אי אפשר לנתק את התהודה הרחבה שלה זכתה המתיחות מהשיקולים הפוליטיים של ראש הממשלה. מהדברים שנשא ראש הממשלה בכנסת ועד לדיון האחרון בקבינט, המסרים ברורים. ולפני שהם פונים לאיראן, הם מיועדים לקהל בבית ולבכירי כחול לבן.
# # #
נהוג לומר על ספין מוצלח כי הוא נשען על גרעין של אמת וסביבו נבנית מניפולציה תקשורתית. ספין מוצלח עוד יותר הוא כזה שאי אפשר לשלול אותו. פעמים רבות כאשר נשלף הקלף הביטחוני מצדו של ראש הממשלה, מעטים עומדים מנגד ואומרים דברים אחרים. מחיר הטעות והרשתות החברתיות, שלעולם זוכרות, מסבירים אולי את הקו המתון של כחול לבן, הננקט אף שהם מבינים היטב שהנושאים הביטחוניים עולים גם כחלק ממסע הלחצים המופנה כלפיהם להיכנס לממשלת האחדות עם נתניהו.
בקרב בכירים רבים לשעבר במערכת הביטחון שעמם שוחחנו השבוע ניכרת תמימות דעים כי האיום האיראני הוחרף. חלקם חוששים מבידוד ישראלי מול הקו של ממשל טראמפ, הדבק בתפיסותיו הכלכליות ונמנע מעימות צבאי מתוך ראייה אמריקאית פנימית. יכול להיות, הם מוסיפים, שיש מידע וצריך להתייחס אליו ברצינות הראויה, אבל אין זו מלחמת יום כיפור והמולדת אינה עומדת בפני רגע חירום. רבים מהם מתרשמים כי הממד המניפולטיבי־פוליטי הוא הדומיננטי בשלב הזה. אין ספק שאת החשדנות הזו הרוויח נתניהו ביושר, כאשר שוב ושוב הוא שולף את הקלף האיראני מחפיסת הקלפים.
יש היגיון בשיגעון
נניח בצד לרגע את מה שבין הפוליטיקה לאסטרטגיה ונחזור לבחון כיצד מעריכים במערכת הביטחון את האיום מאיראן. ההתנהלות של האייתוללות מושכלת, מתוכננת ורחוקה מלהיות מונעת מגחמות של רגע. לנוכח הסנקציות החריפות שמובילה ארה"ב, יש בה גם כמובן הימורים מסוכנים, אבל למרות הקשיים מבית, האיראנים משיבים מלחמה ובהדרגה מחריפים את הצעדים הצבאיים: מעצירת מכליות הנפט ועד התקיפה של אתרי הנפט על אדמת ערב הסעודית.
בתוך השיגעון יש גם היגיון, ולא כל חוקי המשחק מופרים. אסור להתבלבל, השלטון בטהרן מוביל את עמו למשבר כלכלי עמוק, אבל לפחות בטווח הקצר האיראנים אינם מתכוונים לוותר על שאיפותיהם להגמוניה אזורית. האידיאולוגיה ומימושה קודמים לרווחה מבית ועד לפריצת דרך מול המערב וארה"ב, או עימות צבאי - במערכת הביטחון סבורים כי הם ילכו ויסלימו את צעדיהם הצבאיים בהדרגה.
הרטוריקה של איראן ברורה. מי שקורא להשמדת עמך - צריך להאמין שלכך הוא מתכוון. כך חייבת ישראל להתייחס לאיומים אלה. אבל בטווח הקצר, עוד הרבה לפנינו. לאיראנים סדרי עדיפויות והם כוללים התמודדות עם הסנקציות הכלכליות, מאבק בעיראק והתבססות בסוריה. עוד לפני שהרצון בהגמוניה אזורית דורש את השמדת ישראל, הוא כרוך בעימות הבלתי נגמר בין השיעים לסונים.
בשנים האחרונות למדו האיראנים בדרך המעשה שישראל היא כרגע הכוח היחיד הנחוש להפעיל נגדם יכולות צבאיות, והם משלמים על כך מחיר משמעותי בסוריה, ועל פי פרסומים זרים בעיראק - ולא מן הנמנע שגם בנקודות אחרות בעולם. במערכת הביטחון סבורים כי האיראנים אינם מעוניינים בעיתוי הזה בעימות צבאי משמעותי מול ישראל, ומלחמה כזו בוודאי אינה משרתת את האינטרסים שלהם.
למעשה, בפעולות שבחרו האיראנים לבצע כתגמול על פעולות המיוחסות לחיל האוויר הישראלי, הייתה רגל אחת שלחצה על הבלמים. לא במקרה סבורים בצה"ל שאת פיגוע הרחפנים כיוונו האיראנים למוצבי החרמון, שם האפקט הוא בעיקר תודעתי. גם את ירי הטיל לעבר החרמון בינואר הם כיוונו לפגיעה סמוך לאתר.
אומנם הידיים היורות הן ידי הדיביזיות השיעיות באיראן, אבל הוראות ההפעלה מגיעות היישר מגרונו של כוח אל־קודס. הנחת המוצא בישראל היא שככל שהאיראנים מסלימים את התגובה נגד האמריקאים, כך גם במגרש מולנו צפויה הסלמה - הדרך שלהם לאותת לארה"ב שאינם מתכוונים לעצור. בשנה וחצי האחרונות מתקיים תהליך רצוף של כרסום בעמימות הפעולות הישראליות, ובהתאם לכך האיראנים פועלים ומתכננים להוציא אל הפועל תגובות נגד. אחת מהן, שהיא בבחינת תרחיש קיצון, נדונה השבוע בקבינט - ניסיון לפגוע במטרות ישראליות כדוגמת הפגיעה באתרי הנפט בערב הסעודית.
עוד תרחיש שעלה השבוע לסדר היום הוא יכולתה של ישראל להתגונן מפני טילי השיוט המתקדמים. הספינות הישראליות מספקות מענה טוב לטילים בים, אך ביבשה בשלב זה היכולות פחותות עד לכניסתה לשירות בעתיד הקרוב של מערכת קלע דוד. ירי של טיל שיוט לעבר מטרות אסטרטגיות בישראל יהיה כמובן אירוע מסדר גודל אחר. עוד לפני מערכות ההגנה, ירי כזה אמור להיבלם בעיקר במאזן ההרתעה של ישראל מול איראן.
מכאן ועד השקעה מיידית של מיליארדים, כפי שפורסם השבוע, בתוכנית הגנה אווירית לישראל המכוונת גם להתמודדות מול טילי השיוט - גדול הוא המרחק. בנסיבות הפוליטיות הנוכחיות קשה לראות שיהיה לתהליך כזה תוקף משמעותי לפני הקמת הממשלה.
בין צה"ל לראש הממשלה שוררת תמימות דעים: תקציב הביטחון חייב לגדול. אבל התוכנית הרב־שנתית של הצבא ותוכנית 2030 של ראש הממשלה אינן חופפות. נתניהו מעוניין בהשקעה נוספת במערכות הגנה אווירות והרמטכ"ל היה בוחר אחרת. בכל מקרה, עד שהמערכת הפוליטית לא תתייצב גם הדיון על תקציב הביטחון נכנס למצב הקפאה.