זה קורה בכל ערב יום כיפור, הטיול־בתי־העלמין עם אמא. כבר יובל שנים אני משתתף בטיולים האלו. אני יודע שזה צפוי, אני גם יודע שהיא תתקשר כדי לוודא שהטיול בתוקף, וכדי לקבוע את זמן היציאה.
"רוני, מתי אתה מגיע לאסוף אותי?", היא שאלה בתחילת השבוע. "עוד לא יודע, אמא. אודיע לך 30 דקות לפני האיסוף, תהיי בכוננות".
"למה אתה אף פעם לא יודע? תן לי הערכת זמן", היא הקשתה. האישה הזו אף פעם לא מוותרת, היא תמיד חייבת לקבוע הכל.
"אמא, זה בעוד יומיים. תני לי אוויר, אודיע לך בבוקר יום שלישי. אבל אל תתקשרי אלי בהנץ החמה כדי לשאול איפה אני. בסדר?".
היא צחקה. "אבא שלך היה לוקח אותנו בחמש וחצי בבוקר. הוא לא אהב תורים, ולא אהב לחכות. גם אתה לא, אז תן לי הערכת זמן".
הרגשתי שהסבלנות נוטשת אותי, והיא לא תחזור. "אמא, זה יקרה בצהריים, כאשר כל העם שלך יתכונן לצום, כדי להתנקות מחטאים, שנייה לפני שהוא חוזר לחטוא. הבנת?".
"רוני, אבל יסגרו בצהריים. למה אתה אוהב לדחות הכל?".
זה כבר היה זמן לנוק־אאוט. כי בנקודות אני לא אנצח אותה. "תירגעי. המתים לא הולכים לשומקום. הם יהיו שם, אני משוכנע, זה עליי".
וזהו, שכחתי מזה, אבל היא לא. שלישי בבוקר, כמובן לפני שמונה, היא שוב התקשרה. הבן שלי בדיוק סיים להרביץ לי במיטה, עם גרב שמילא באבנים אדומות מהאקווריום, כדי להעיר אותי. "אבא קום, צריך לעשות כושר. אתה שמנמן, אבא. בוא תיקח אותי". הוא באמת מתוק הילד, ושמחתי ששרי הכלבה נבחה וגרגרה אליו. היא יודעת מי כאן האלפא־דוג, ומי באמת מפנק אותה עם נקניק הודו פרוס דק־דק ושימורי לוף. הוא נטש את העינוי הסורי, כאשר הטלפון צלצל, ואמר: "הלו", אחרי שפתח את הרמקול.
"גיא, מה שלומך? זו סבתא. אתה לא מתגעגע אליי? איפה אבא שלך?". היא ירתה את כל השאלות. אני רגיל לקצב, הילד עוד מתרגל.
"הכל בסדר, סבתא. אבא כאן ישן כמו פרה, אני צריך להרביץ לו כדי שיקום. אני אגיד לו שיתקשר אלייך סבתא".
הם עוד קשקשו ביניהם ואני שוב נרדמתי. ואז הגיעה כיפוש: "גיא, עזוב את אבא. תן לי את הגרב הזה מייידדד!! אני זורקת אותו לזבל. אני לא נותנת לך את הטלפון שלי, וגם אין לך טלוויזיה. אתה בעונש".
היא יצאה מהחדר, הוא רץ אחריה עם הכלבה, עוד שמעתי: "אבל למה, אמא? אני רק הערתי אותו. לא עשיתי משהו רע", ושוב נרדמתי בחסות מלכת הבית.
לא עברו מספיק שעות, לטעמי, וכיפוש התייצבה עם שייק הפירות. "מאמי, קום, עכשיו. אמא שלך מחכה לך. למה אתה מורט את עצביה?".
הזדקפתי ולקחתי את הכוס לסלון, הדלקתי סיגריה וניסיתי להעביר את התיק אליה. "כיפוש, חיים־שלי־בלב, אולי תעשי לי מערוף קטן ותיסעי עם אמא לטיול? את משאירה אותי כאן לבד בכיפור ונוסעת לצום עם המשפחה. אז יאללה, מערוף קטן על הנטישה".
אבל היא באמת מכירה אותי לא רע, היא אפילו צחקה. "מאמי, זה לא יקרה. אני צריכה לנקות את הבית, לצאת לקניות שיהיה לך אוכל מוכן. וחוץ מזה היא רוצה שהבן שלה יהיה איתה, לא אף אחד אחר. אז סע אליה עכשיו".
# # #
התקלחתי, שפשתי את הפרצוף עם הזיפים, וידעתי שלאמא יהיה מה לומר על היעדר תגלחת. אבל לא היה אכפת לי. אני גדול, כבר בשנתי ה־61. אז היא תגיד, אז מה. ירדתי לקפה לחבר'ה, אבל כל שנייה שאלתי מה השעה. לא להאמין שבגיל שלי אני עדיין פוחד ממנה.
ואז היא התקשרה, שוב, בפעם השמינית. "רוני, לחכות לך למטה? אתה כבר בדרך?". רציתי לצרוח: לאאאאאא, עוד לאאאאאא, אבל אמרתי שאני כבר יוצא, שלא תרד, שאני אודיע לה מתי.
יצאתי. חשבתי על שתי הנ"צ שיש לנו בטיול. בית העלמין קריית שאול, שבו קבורה בחלקת הילדים אחותי, איריס ז"ל, כבר 58 שנים; ולבית העלמין ירקון, שבו קבור אבי, יוסק'ה ז"ל, כבר 25 שנים. החלטתי שנפצח בקריית שאול, כי זה בית עלמין ישן עם שער אחד. אמא לא יכולה כבר לצעוד קילומטרים, התשתית שם עלובה, ואני חייב לנהוג אותה קרוב לקבר. בירקון יש מספיק אלטרנטיבות לכניסה.
אספתי אותה ויצאנו. "אמא, אני מקווה שגם כאן, בדיור מוגן, את לא מתכוונת לצום פתאום, כן?", שאלתי.
היא הזדקפה במושב. "ממש לא, רוני. אפילו לא נרשמתי לארוחה מפסקת. אתה יודע שעד גיל 29 חגגתי את כל החגים ושמרתי על מסורת ישראל. הרי אתה יודע שגדלתי בבית דתי. אבל מאז איריס אני כועסת עליו, ואיני יכולה לסלוח. גם סבא שלך, אבא שלי, עזב את הדת לשנתיים. אבל הוא חזר לדת, כי אמונה זו הדרך היחידה שחיזקה אותו. המוות של איריס שבר אותו לגמרי, מבפנים. בחוץ לא ראו".
כשאמא אומרת "עליו", היא מתכוונת לאלוהים. איריס הייתה בת חמש במותה. היא חלתה בהודג'קינס בגיל 4. כיום זו מחלה שניתנת לריפוי באחוזים גבוהים, אבל אז לא היו אמצעים להילחם בה. סבי ואבי קנו אז קובלט בשוק שחור, כדי שיהיה חומר להקרנות. רק שניהם, אבא וסבא, ידעו על מצבה של איריס, והם נשבעו זה לזה לא לגלות לאמא כדי לא לצער אותה. היא הייתה אישה צעירה, ונתנו לה להבין שאיריס חולה רק בדלקת פרקים. כשבגרתי, ואבי סיפר לי על כך, אמרתי לו שהוא אידיוט, ושאלתי באיזו זכות עשה זאת. אבל הוא ענה אז: "אולי אני אידיוט, אבל זה אני. אנחנו הגברים, תפקידנו להגן על הנשים. תזכור את זה, ואל תשכח רוני. ככה אנחנו, וזהו, אל תתווכח איתי".
לימים, כאשר יחלה בסרטן קטלני, הוא ייקח את אמא לקברה של איריס, ושם - תוך כדי נגיעה במצבה שלה - ישביע אותה לא לספר לילדים. היא נשבעה. בדיעבד רציתי לחנוק אותו מכעס, אבל הפנמתי שאנחנו משפחה בהפרעה. וכמו שהוא אמר: וזהו.
# # #
הגענו לקריית שאול. היה תור קטן, ואמרתי לאמא להיכנס לתרגולת, כדי שייתנו לי להיכנס עם הרכב. "אוי רוני, מספיק עם השטויות שלך", היא ביקשה. "אתה כמו אבא שלך, תמיד הולך עקום".
בלמתי את הרכב, הדלקתי סיגריה, ואמרתי לה: "תקשיבי לי טוב. עשי מה שאני אומר לך. אני אומר לשומר שאת לא יכולה ללכת מטר. אני אתן לו כמה לירות, וניכנס. הבנת? כדאי שתביני".
הוא היה נחמד, השומר, ואפילו לא נדרשתי לטיפ הרגיל. כמעט 60 שנה היא מסיירת כאן כמה פעמים בשנה, היא מכירה את כל הקברים הישנים. פתאום היא ראתה מצבה עם השם ריקליס. "רוני, זה הוא? משולם?", שאלה.
"איני יודע, אמא. כשנחזור נשאל אותו. הנה הגענו, בואי".
אין כבר שבילים בקריית שאול. כל סנטימטר רבוע מיועד לקברים במחיר מופקע מ־60 אלף שקל צפונה. חברה קדישא זו החברה המניבה ביותר בישראל, עם 45 אלף מתים מדי שנה. אין קבר במכירה פרטית שמחירו נמוך מ־28 אלף שקל.
צעדתי לפניה בין הקברים. "רוני, חפש את קבר רחל, זו השורה של איריס", אמרה אמא. הפעוטה שקבורה תחת המצבה הזו נפטרה בתשי"ג, לפני אחותי. אבל זה הסימן של אמא. הגענו למצבה, שעליה כתוב: "איריסק'ה, את תמיד איתנו", באלכסון. ויש גם תבליט של ענף עץ זית שנשבר. נגעתי במצבה וביקשתי בלב שתשמור עליי ועלינו. אולי היא הקשיבה. העזובה מסביב הקפיצה אותי. הטינופות האלה לא מסוגלים לשמור על ניקיון מינימלי. העיקר מדברים על קדושת המת.
אמא אחזה במצבה ונאנחה. אנחנו לא בוכים, זה לא קורה במשפחה שלנו, זה אף פעם לא קרה. צריך להיות חזק, וזהו. נתתי לה שתיים־שלוש דקות להתייחד עם אבלה העצום, צפיתי בה מ־20 מטר, ואמרתי לעצמי: האישה הזו עשויה מבזלת. לא מסגסוגת, מהחומר עצמו. ציניות שמחפה על כאב עמוק ובוער באש התמיד, תמיד הייתה הדלק שמניע את המשפחה.
"גברת קופמן, ההסעה יוצאת", קראתי לעברה, "את מתבקשת להגיע לנקודת האיסוף".
היא חיפשה אבן להניח, ואני עברתי לשורה מקבילה, והתייצבתי מול המצבה של יואב ז"ל, שקבור במרחק שישה קברים מאיריס. יואב היה בן דודי, אליעזר (לייזר) ז"ל, שהיה אחיו היחיד של אבי. יואב נפטר בגיל שנתיים וחצי מלוקמיה. אני הייתי אז בן 8, וזוכר עד היום את יום השישי ההוא, שבו התקיימה הלווייתו. שני אחים קוברים ילדים פעוטים, מאותה מחלה, סרטן. מה ההסתברות שזה יקרה, חשבתי לעצמי, כמו בכל פעם שאני מגיע לכאן.
כשנכנסנו למכונית שאלתי את אמא, בפעם הראשונה בחיי: "אמא, חשבת פעם על זה ששני אחים, כל אחד מהם ג'אמוס ענק, גבר־גבר, קוברים ילדים? במה חטאו? אני מתכוון לאבא וללייזר".
היא הביטה ישר, ואמרה בקול שקט: "הם לא חטאו בכלום. שניהם אכלו את הלב מצער עד יום מותם, גם אם לא דיברו על זה. אבל סבתא שלך, אמא שלהם, היא הייתה אקזמפלר. משהו מיוחד מאוד, אולי התשובה אצלה. אלוהים יודע, כי אני לא".
זה היה הזמן לחזור לציניות. "את יודעת מה, בואי נעלה גם לקבר של סבתא וסבא, הם הרי ליד איריס ויואב. אני אבקש מסבתא שלושה מספרים בלוטו, זה יכול לעזור לי, את יודעת".
ואז היא צחקה. "סבתא שלך לא נתנה לאף אדם כלום בחייה. וגם לך היא תיתן רק וואנצן (כינים)".
שאלתי אותה איפה הקבר. "אני לא יודעת רוני. אבל זה לא חשוב, בוא ניסע מכאן".
כן, זה המכנה המשותף, אולי המאפיין של משפחת קופמן. אנחנו לא שוכחים לעולם מישהו שפגע בנו. לא יודעים לסלוח.
"אמא, מאיזה גיל אני עולה לקברה של איריס? זה נראה לי כמו כל חיי".
היא ענתה שמאז גיל 10. "האמת שידעת על מותה כבר בגיל 5, בגן מלכה", היא הזכירה, "אמא של ילד בגן סיפרה לבן שלה, שסיפר לך. ולא הפסקת לשאול שאלות, ולדבר על אוטו שחור. היית תינוק כשהיא נפטרה, לא יכול להיות שזכרת, אבל זה העסיק אותך. דאגנו שבבית לא תהיה השפעה, ובגיל 10 החלטתי שאתה מוכן. אז כמעט 50 שנה, רוני, זו התקופה שאתה בא לכאן. ואני זוכרת אותה כל יום, כאילו זה היום. אלה החיים הדפוקים שלי, ואין מה לעשות".
# # #
דהרנו לבית העלמין ירקון. טור עצום של מכוניות נע לאטו מהמחלף בכביש 5. האצתי משמאל, והשתלבתי בראש התור. "רוני, אין חוק תנועה אחד שעוד לא הפרת אותו מהרגע שנכנסתי לרכב", אמא התריעה. "אתה נוהג כמו אבא שלך, כאילו הכביש פרטי שלכם".
רק עניתי שתביט בשעון. "את רוצה לבלות פה שעות? מה נסגר איתך? תיק־תק־תוק, להניח אבן - וללכת מכאן".
היא התבוננה בשיכוני המוות שנבנים לכיוון השמיים. על כל מטר רבוע של אדמה מתכננים שם לקבור אולי אלף גופות לגובה, אולי יותר. קברי אחים כאלה, והרי ישראל ערבים זה לזה.
"רוני, תבטיח לי שלא תקבור אותי כאן. תתחייב, אני אכתוב את זה בצוואה. תתחייב ששום חניוק לא ייגע בי, ולא יתפלל עליי. שמעת אותי?".
צחקתי. "למה את ככה, אמא? אני מבטיח שלא יהיו תפילות. אבל תראי איזה יופי של שיכון, בניינים יותר יפים מהדיור מוגן שלך. עצים, צמחייה מטפסת על הקירות. יהיו לך הרבה חברים, וגם יזרקו אותך לחור בקיר כמו פיצה. את הרי אוהבת פיצות, גם הכנת לנו כשהיינו ילדים".
היא דמעה מצחוק משחרר. "לא, לא, בלי פיצות. תמצא לי קיבוץ, עם שירים של אדית פיאף בהלוויה. מאוד אהבתי אותה".
"אמא, עזבי אותך משטויות. על קבר את רוצה לזרוק כסף? תתרמי לילדים נטושים, יותר עדיף".
היא הביטה במגדלים, ופתאום אמרה שגם סכום של 100 אלף לא מפחיד אותה. "אמא, את יורדת מהפסים, בחיי", הגבתי, "אני אברר לך כמה עולה כאן קבר בפנטהאוז. עד שתסגרי ספרים, בטח כבר יהיו כאן 25 קומות, אולי 50. יהיה לך נוף לים. מה את גוררת אותי לקיבוצים עכשיו? אני עסוק. חשבת אולי על הים?".
היא התנמרה עליי. "מה פתאום בים? מה אני, בן לאדן? תמצא לי קיבוץ. אולי בדליה, אתה יודע שהייתי שם בהכשרה בגיל 15 וחצי".
ברור שאני יודע. "בסדר אמא. בטח שאני זוכר, נדמה לי שגם אריק שרון היה מפקד שלך. כי הוא מכפר מל"ל ואת מכפר סבא. הכל ידוע. אבל אחרי זה החלטת שהם מתונים מדי, וחיפשת ימין טהור וזך שאוהב רק יידעלך צברים".
"ערבים זה לא טוב רוני. רק אתה טומטום, וחושב שזה בסדר שהם יחיו כאן כאזרחים שווי זכויות. זו הארץ שלנו, אין לנו אחרת".
מזל שהגענו לקבר של אבא, כי היא באמת התחילה להרגיז אותי עם האג'נדה הפשיסטית שלה.
# # #
אבא שלי שוכב תחת סלע של אבן חברון במשקל של מאות ק"ג. אמא בחרה את האבן. עכשיו היא כועסת שהיא קצת דהתה בקצוות. בכל זאת חלפו הרבה שנים. הבטחתי שאטפל בזה, שיגיע סתת אבן לנקות.
"יאללה אמא, נגמר היום, נגמר הטיול. בואי, עוד רגע כיפור. מה את מתבוננת לי פה מסביב, כאילו את בוחנת אם טובים השכנים בעינייך. בואי נעוף מפה".
היא נכנסה לאוטו. "בוא תמצא לנו בית קפה, אני צמאה".
הבטתי בה כלא מאמין. "תגידי, את אמיתית? סגרו הכל כבר. אבל הבאת לי רעיון לסטארט־אפ. אולי אפנה לאיזה רשת בתי קפה שתפתח כאן אחד. בטח יש כאן רבע מיליון גופות, שיש להן לפחות חצי מיליון שארים. הנה, תהיה פרנסה יפה. מכל אספרסו כפול ניתן 20% לחברה קדישא לשימור כבוד המת. באמת הבאת רעיון גדול, אפילו נעשה את זה כשר, בשבילך".
# # #
החזרתי אותה לדיור מוגן בגבעתיים, ונסעתי הביתה לפגוש את כיפוש וגיאצ'ו לפני הנסיעה לאשדוד. כיפוש הבטיחה לי שתצום גם בשבילי ותנקה את חטאיי. גיאצ'ו הבטיח להתנהג יפה אצל "סבא" איציק, ואני נרדמתי.
כשהקצתי הבנתי שאין וי.או.די. פתחתי נטפליקס, אבל זה על שמה של כיפוש, ורצו מייל וקוד לחיבור מחדש, כי לא צפינו כמה חודשים. הזכרתי לעצמי לבטל את החולירות האלה, שיום אחד בשנה אני צריך אותם והם לא כאן, אבל את דמי המנוי הם גובים כרגיל.
עברתי לערוץ "דיסקברי", הייתה שם סדרה על משאיות כבדות באוסטרליה. היה יופי, הקלטתי את כל העונה. נרדמתי ל־15 שעות, שרי הכלבה העירה אותי בליקוקים. היה צום קל, לא יודע אם הועיל.
גמר חתימה טובה לכולם.