ארה"ב היא משענת חזקה, אך לא מספיק בשביל לשאת את כובד משקלנו

את הרישיון להרוג הנפיק הנשיא דונלד טראמפ. מדוע נהג כך, מדוע עכשיו, אין איש יודע. מזעזע להניח – אבל גם לא בלתי סביר להניח – שאלפי בני אדם יקפחו את חייהם בגלל פליטת פה של הנשיא. אולי רגע של חוסר ריכוז, אולי גחמה פתאומית, אולי עייפות. “מביש מה שעשה האיש הזה”, הכריז המועמד הדמוקרטי לנשיאות, סגן הנשיא לשעבר ג’ו ביידן. קשה להתווכח איתו. ומצד שני, קשה גם להסכים, משום שלא ברור כיצד ביידן היה נוהג בכורדים, בטורקים, בסורים, באיראנים, ברוסים. בעימות המועמדים הדמוקרטים לנשיאות שנערך שלשום, מאוחר בלילה, אפשר היה לשמוע הרבה ביקורת על הנשיא טראמפ, ורק מעט פרטים על תוכניתם החלופית של המועמדים הרוצים להדיחו. 
 

איש לא יוכל לסמוך עלינו, אמרו המועמדים הדמוקרטים. הם צודקים. איש לא יוכל לסמוך עלינו בגלל הנשיא טראמפ, אמרו המועמדים הדמוקרטים. בזה הם טועים. גם בישראל נשמעו לא מעט קולות דומים: טראמפ הוא נשיא שמילתו לא מילה, שמדיניותו לא מדיניות, שמחויבותו לא מחויבות. זה במידה רבה נכון. אלא שטראמפ אינו הנשיא האמריקאי היחיד, או הראשון, שאפשר לומר עליו כך. נשיאים לפניו נהגו כמוהו. האחרון, ברק אובמה, צייר “קו אדום” לסורים כדי למנוע מהם שימוש בנשק כימי, ואז בחר למחוק אותו. 

 

על כן, הלקח האמיתי שכדאי ללמוד מפרשת הנטישה של הכורדים בצפון סוריה, של הפקרתם לחסדי ארדואן ואסד, איננו הלקח הפוליטי, המפלגתי, הצבוע באידיאולוגיה: לא לטראמפ. הלקח האמיתי שכדאי ללמוד הוא: לא לאמריקה. חסרונותיו של הנשיא טראמפ ידועים. כדאי להזכיר שיש לו גם כמה יתרונות. כך או כך, במקרה של סוריה, הוא ממשיכו הישיר של קודמו הנשיא אובמה. למעשה, עם כל ההבדלים בין שני הנשיאים הללו, באידיאולוגיה ובסגנון, אין הבדל ממשי ביחסם לסוריה. מה שמוכיח, כנראה, שאמריקה פשוט לא מעוניינת במעורבות במדמנה לצפונה של ישראל. 
 

ובאשר ליכולת לסמוך על המילה של טראמפ – אפשר לסמוך על המילה שלו, כמו על זו של רוב קודמיו, כל עוד תחשיביו מראים שהאינטרס לקיים את ההבטחה גובר על האינטרס לא לקיים אותה. רונלד רייגן הבטיח לשמור את המארינס בלבנון, ולא קיים. הנשיא בוש האב נטש את הכורדים לאחר מלחמת עיראק הראשונה. הרוסים טוענים, כבר 30 שנה, שארצות הברית הפרה את הבטחתה לא להרחיב את ברית נאט”ו לאחר נפילת ברית המועצות. אם זה מרגיע מישהו, נשיאים אמריקאים מפירים את הבטחותיהם לא רק לזרים – אלא גם לאמריקאים עצמם. וודרו וילסון הבטיח שלא יערב את אמריקה במלחמת העולם הראשונה, נבחר, ועירב. לינדון ג’ונסון הבטיח שלא “ישלח נערים אמריקאים” לעשות את מה ש”נערים אסייתים יכולים לעשות בעצמם”, ואז תגבר את כוחות ארצות הברית בווייטנאם.

 

כמובן, ארצות הברית היא ידידה חשובה של ישראל. ידידה ייחודית בהתמדה ובגיבוי. היא ראויה לתודות ולהערכה על ידידותה זו. ומצד שני, לא כדאי להתבלבל. ישראל איננה המדינה ה־51 של אמריקה, טראמפ איננו נשיא ישראל, כוחות צבא ארצות הברית לא נועדו להגנה על ישראל, האינטרס האמריקאי איננו תמיד חופף לזה של ישראל. משמעות כל אלה: רצוי ונכון להיעזר באמריקה, לא רצוי ולא נכון לסמוך על אמריקה. רצוי ונכון לפעול באופן שיניע את אמריקה לעזור לישראל, לא רצוי ולא נכון לפעול באופן שיביא לתלות ישראלית מוחלטת באמריקה. 
 

קל לומר, לא תמיד קל לעשות. אין לישראל ידידים רבים, ואין לה חלופות רבות. אבל גם אין לה ברירה. אמריקה – של טראמפ, של רוב מי שבאו לפניו, ושל רוב מי שיבואו אחריו – היא משענת חזקה, כל עוד נזקקים לה לתמיכה, והיא משענת לא מספיק חזקה, לשאת את מלוא כובד משקלנו.