זה היה אך סמלי שהמשחק שהתקיים השבוע באצטדיון פייסל חוסייני ליד רמאללה הסתיים בתיקו אפס. 22 שחקנים התרוצצו אחר הכדור בחיפוש אחר הבקעה, אבל האירועים החשובים יותר סביב המשחק התרחשו מחוץ לחומות. לא לחינם אמר ראש הרשות, אבו מאזן, מיד בתום המשחק, כי שני הצדדים ניצחו בלי קשר לתוצאה. אמר, והמריא לבקש סיוע כספי ממדינה ערבית. נחשו מיהי.
המשחק, שנערך במסגרת מוקדמות מונדיאל 2022, הצטיין בססגוניות ושימש נחמה רגעית לפלסטינים על צרותיהם וקשיי היומיום. למרות זאת, היו פלסטינים שייחלו להישארותה של הנבחרת הסעודית בבית. לתפיסתם, הביקור הזה מהווה ביטוי של נורמליזציה, מגע של שגרה עם ישראל. מדוע נורמליזציה? כי בבואם לרמאללה, חולפים השחקנים הסעודים במעבר אלנבי, ולכל ידוע כי המעבר מצוי מצדו המערבי בשליטה ישראלית. מיהם בכלל הציונים האלה, אמרו המקטרגים, שיקבלו זכות להחליט אם לפתוח את השער לאלה הנחפזים לחבקנו.
פוליטיקה אזורית, מקומית ופנימית השתלבה בסיפור מראשיתו ועד סופו. הנה למשל ביקורה של המשלחת הסעודית בהר הבית ערב המשחק. הרשות הקפידה לומר כי מדובר אך ורק באנשי מנהלה, ולא בשחקנים. אומנם סעודיה תומכת כספית ברשות, אבל הרחוב הפלסטיני חש כלפיה עוינות. הוא רואה ביורש העצר, מוחמד בן סלמאן, ידיד קרוב של ישראל ושל הבית הלבן, וסבור כי הוא "מכר" את פלסטין תמורת קרבה לוושינגטון ולירושלים. בעזה, בעידוד בשתיקה של חמאס, העלו באש בשנה האחרונה תמונות של יורש העצר.
האיבה הזו לבנו של מלך סעודיה מופרזת, כמו גם הנטייה לראות בו ידיד ירושלים, אבל הנה דוגמה למקרה שבו היא משפיעה על קבלת החלטה. כוכבי הסגל הסעודי נותרו במלון ולא עלו להר הבית. במוקטעה חששו כי גורלם יהיה כשל הבלוגר הסעודי, שעשה זאת לפני ארבעה חודשים בחסות ישראלית, והתכבד ביריקות ובקללות.
את ההתנגדות הראשונה לאירוח הכדורגלנים הסעודים השמיעה תנועת חמאס, שקראה להם לא להגיע. חמאס היא בת חסותה של נסיכות קטאר. הקטארים מצויים בסכסוך שכנים מריר עם סעודיה. הם ניצלו את קרבתם לחמאס כדי לעודדה להתנגד לביקור. חמאס נרתמה לכך בנפש חפצה, כי בכך ביטאה לא רק דאגה לצורכי פטרוניתה, אלא גם חשפה את הרשות במערומיה. הרי אם הסעודים, המסוחבקים עם הציונים, נענים להזמנת הרשות ונכנסים בהכנעה דרך גשר אלנבי, ברור כי לפנינו קואליציה של סוכני ישראל ועושי דברה.
המחשבה הזו מניחה כי לישראלים חשוב שהסעודים יגיעו לשטחי הרשות וישחקו בהם. מעטים הישראלים שגילו עניין בהגעת הסגל הסעודי. ההנאה הייתה כולה של הפלסטינים. אבל בפוליטיקה, כמו בפוליטיקה, כאשר האלים מתקוטטים, השכל הישר מתבקש לצאת מהחדר.
זה שנים קוראת הרשות הפלסטינית למשטרים הערביים לחדול עם החרם הזה. אבו מאזן ואנשיו חוזרים ואומרים לאחיהם, כי ביקור במזרח ירושלים הוא ביטוי של סולידריות איתם, הרבה לפני שהוא חיבוק לישראלים. בעיני רוחם רואים ראשי הרשות שרי חוץ ערבים, אנשי דת ומשלחות בכירות מגיעות להתפלל באל־אקצא, עולים בזה אחר זה למוקטעה, ובכך מכריזים על ערביותה של פלסטין, לשיטתם. אבל במדינות המפרץ, בירדן, במצרים ובארצות המגרב חוששים מתגובת הרחוב. הרחוב הזה חונך במשך עשרות שנים לראות בכניסה לישראל שיתוף פעולה אסור.
קריאת הרשות לערבים היא מסר גם לאחות הגדולה קהיר. המצרים הם מובילי החרם מסוג זה, וכאשר הרשות אומרת לערבים לבוא ולבקר בהמוניהם במזרח ירושלים ובערי הגדה, היא בעצם חותרת תחת אסרטגיית החרם שאותה בנו המצרים לתפארת. "אני מקווה שהביקור הזה יפתח את הדלת לביקורים נוספים של משלחות, לא רק ספורטיביות", אמר השבוע ג'בריל רג'וב, ראש ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל.
בסיפור הזה כולם הרוויחו מעשר. חמאס צברה נקודות אצל הקטארים, סעודיה העניקה ליטוף לרשות, הרשות המחישה לעזה כיצד נראה רגע של חיים נורמליים, וישראל גזרה קופון צנוע של נורמליזציה. איש כמובן לא היכה את האחר בנוקאאוט. לפיכך, אין יפה מתוצאת המשחק כדי לבטא את ההתרחשות מחוצה לו: תיקו אפס, עם יתרון איכותי לפלסטינים רוב דקות המשחק.
בהגנה על העורף
ארבע שעות אחרי תום ההתמודדות בין פלסטין לסעודיה, נפתח בבאר שבע משחק הכדורגל הרשמי בין ישראל ללטביה על הכרטיס לאליפות היורו. בכורי מיכאל הפנה את תשומת לבי להרכבה של נבחרת ישראל. מבט חטוף לימד כי רוב שחקניה אינם יהודים. עבור אוהדים אדוקים זה המובן מאליו, ואכן מדובר בסימן של נורמליות. אבל, איך אמר בשעתו מנחם בגין, לפעמים צריך להגיד גם את המובן מאליו.
וכך יכולתם למצוא בהגנה על העורף הישראלי את חאתם עבד אל־חמיד וטאלב טוואטחה, ואת הבלם לואיי טהה. בחוד החנית ייצגו אותנו הקשר ההתקפי דיא סבע והחלוץ מואנס דאבור. לצדם שיחק הקשר הצ'רקסי ביברס נאתכו. כולם אזרחים ישראלים שנולדו כאן. הם רכשו את מקומם בהרכב הודות להצטיינות יתירה, לא כתוצאה מדילים פוליטיים או הצבעה בקלפיות.
הסיפור הזה מלמד דבר או שניים על עוצמתם של החיים. אחרי שנים של עלבונות כלפי שחקנים ערבים או קבוצות ערביות, והקריאות ביציע "מוות לערבים", שחקנים ערבים מובילים את הנבחרת הלאומית במסע למפעלים החשובים בעולם. אם תזכה נבחרתנו בתואר כלשהו, יהיה המוסלמי נאתכו הראשון שיניף את הגביע. המיעוט הערבי בישראל זוכה להשמצות מכוערות על בסיסי יומי, וראו זה פלא, אף פוליטיקאי או איש ציבור יהודי אינו מעז להחריב את האידיליה שנוצרה בסגל הלאומי בכדורגל.
אפשר לנהל כאן דיון פופוליסטי למהדרין סביב העובדה שרובם לא שרים את "התקווה" בהופעות. משחקי הנבחרת הם אחד המעמדות האיקוניים לניגונו של ההמנון הלאומי, אבל הערבים בישראל מרגישים שההמנון הזה מדיר אותם. אין ויכוח על כך שאת השורה "נפש יהודי הומייה" וגם את "להיות עם חופשי בארצנו", לא כתב נפתלי הרץ־אימבר עבורם. והנה הם עומדים שם בגו זקוף, מניעים שפתיים במבוכה לצלילי ההמנון, או אפילו נמנעים מכך, אבל עולים לשדה עם סמל המדינה ועושים ככל יכולתם כדי שנבחרתה תנצח. והעם, כל העם, רואים את הקולות.
תוגת נהריים
היום, שישי לפני הצהריים, מציינים במובלעת נהריים 25 שנה להסכם השלום עם ירדן. אירוע חגיגי שמסתיר עצב רב. אם לא יחול שינוי של הדקה ה־95, אזי תחנת הכוח הישנה של פנחס רוטנברג, סמל מסמלי המפעל הציוני, תשוב לחזקת ממלכת ירדן.
מאות קילומטרים משם, בערבה התיכונה, זכו חקלאים ישראלים ממושב צופר לעונה נוספת של ארכה, כמחווה מצד המלך. אלמלא נעתר עבדאללה השני לבקשת משרד החוץ, היה מושב צופר מאבד את מטה לחמו בימים אלה.
גורם ירדני שעמו שוחחתי השבוע הסביר כי המלך לא חשב להשיב את המובלעות אל חיקו, עד שהרגיש כי הוא משמש שק חבטות עבור ממשלת ישראל, כך כלשונו. הירדנים רמזו לישראל כבר לפני כמה שנים, כי הקלף החזק הנוגע למובלעות מצוי בידם, והם יוכלו להשתמש בו בבוא היום. הסכם השלום מספק להם נקודת יציאה בלי שהדבר ייחשב הפרה.
מרגע שלקח את המובלעות לידו, ריצה המלך את ההמונים, והותיר בידיו קלפי מיקוח עתידיים. דעת הקהל בירדן סוערת בכל הנוגע לישראל, ואם ירצה לחזור בו מן ההצהרה, על עבאללה השני להציג לציבור מהלך ישראלי מועיל וכבד משקל. למשל, מתקן ההתפלה בעקבה, שעליו חתמה ישראל לפני ארבע שנים וחזרה בה, כי נוכחה פתע שהוא יעלה מיליארד דולר. במילים אחרות, אומרים הירדנים לעצמם: ייתנו, יקבלו. לא ייתנו, לא יקבלו.
בירושלים היו שהופתעו כאשר השליך המלך את הפצצה, אבל פעולת התגמול שנקט הייתה צפויה. בארמון הירדני מרגישים כי ישראל אינה סופרת אותם. בין אם התחושה הזאת אמיתית או לא, היא מגלה לאיזה שפל הגיעו היחסים בין שתי הבירות. ועוד יש לאן לרדת.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.