רוב הפרשנים מאוחדים בדעתם שהטלת המנדט להרכבת ממשלה על בני גנץ אינה מהווה אירוע משמעותי או שובר שוויון בפלונטר הפוליטי שאליו נקלעה ישראל. לא בטוח שזה נכון. נדמה לי שבנימין נתניהו (ובני ביתו) יודע טוב מכולנו את חשיבותם המכרעת של תדמיות, מחסומים פסיכולוגיים ופוביות על נפשו של הישראלי הממוצע. נתניהו ידע את זה מצוין כשהתחנן בפני ראש השב"כ יעקב פרי לקבל אבטחה ממלכתית (כשהיה יו"ר האופוזיציה בשנות ה־90). הוא ידע שמאבטחי שב"כ מדוגמים יסייעו לו להיראות כראש ממשלה גם בגיל 46, וצדק.

נתניהו יודע שתוחלת חייו המופלגת כראש ממשלה שאין בלתו בישראל נרכשה בזכות העובדה שאף אחד אחר מקרב יריביו הפוליטיים לא הצליח להיראות כמי שמסוגל למלא את חליפת ראש הממשלה. ציפי ליבני, שלי יחימוביץ, יאיר לפיד ויצחק הרצוג לא הצליחו לשכנע את התודעה הישראלית הקולקטיבית שהם יכולים לשבת שם, על הכורסה ההיא, בחדר ההוא, ליד הכפתור האדום ההוא. יכול להיות שהם היו משכנעים את הציבור בהמשך, אבל אף אחד לא נתן לאף אחד מהם הזדמנות נוספת.

גנץ קיבל שתי הזדמנויות וניצל את שתיהן. הוא מילא אתמול את חליפת ראש הממשלה מילוי כמעט מושלם. לא בזכות כישוריו, מנהיגותו או סגולותיו התרומיות. גנץ הוא איש מוכשר, אבל יש מוכשרים ממנו. הוא מנהיג, אבל יש כריזמטיים ממנו. לגנץ יש משהו אחר, דבר מה נוסף, שמהווה נכס במעמדים הללו: הוא ממלא חליפות. יש לו נוכחות. יש לו משהו חמקמק שקשה להגדיר או לתייג, אבל קשה שבעתיים להסתדר בלעדיו. אני מניח שבני משפחת נתניהו, שצפו אתמול בתדהמה בנשיא המדינה מטיל על מישהו שאינו ביבי להרכיב ממשלה, חרקו שיניים בבלפור. בצדק.

נתניהו הוא חיה פוליטית שאין כדוגמתה בעולם והוא תכנן את הלאמתו של מוסד ראש הממשלה בישראל במשך שנים. הוא בנה את עצמו כמר ביטחון, מר מנהיגות, מר עולם ומר ישראל. הוא משול למחזאי שכתב את התסריט, בנה את התפאורה ומשחק בתפקיד הראשי. פתאום מגיע מישהו ומתייצב במקומו במרכז הבמה. נתניהו צפה אתמול בגנץ, שנכנס לפוליטיקה לפני עשרה חודשים, נעמד בנונשלנטיות ליד דוכן הנואמים ששייך לו. אפילו את הלוק בני גנב אתמול לבנימין: גנץ עטה על עצמו פוזה נתניהואית קלאסית: אותו שיער שיבה עשוי בקפידה, אותה חליפה גזורה ועניבת תכלת תואמת. ההבדל זניח: לפחות במקרה של גנץ, על החליפה שולם מחיר מלא והשיער שייך לבעליו במקור. אבל חוץ מזה, הכל כרגיל.

גנץ דיבר אתמול כמו ראש ממשלה, התלבש כמו ראש ממשלה והתנהג כמו ראש ממשלה. האם אפשר לתרגם את זה להבנה שגנץ הוא ראש הממשלה הבא? כנראה שלא. האם אפשר לתרגם את זה לידיים בכנסת? כנראה שלא. האם יש כאן חציית מחסום פסיכולוגי שלא נחצה מאז ימי הביניים? כנראה שכן.

המשימה הקשה, הכמעט בלתי אפשרית, עוד לפניו. נאומו של גנץ חיבק והתרפק על כולם. הוא שידר שלווה, נורמליות ופשטות, דברים שכבר שכחנו שיש כאן. כן, הוא יקיים את ההבטחה להקים ממשלת אחדות ליברלית, אבל באותו זמן הוא מזמין את החרדים להצטרף. מס השפתיים שולם לכולם וביד רחבה. כרגע, זה עוד בחינם. האמירה המסקרנת ביותר הייתה זו: "צפויים לנו ימים לא קלים. האויבים מבחוץ צופים בנו ומחכים לשעת כושר. הגירעון המעיק והצמיחה שנעצרה מחייבים אותנו ואותי בקבלת החלטות קשות. קיבלתי החלטות קשות בעבר. קיבלתי החלטות קשות בשנה האחרונה. אם וכאשר אדרש אקבל החלטות קשות גם בימים הבאים".

זהו המסר העיקרי של בני גנץ אתמול, בנוסף להכרזתו שהציבור ימחק את מי שיגרור את ישראל לבחירות שלישיות. האיש, שלא עשה קריירה מקבלת החלטות קשות, מצהיר שלא יהסס. האם יפרק את כחול לבן כדי להקים אחדות עם נתניהו (כשביבי ראשון)? האם יקים ממשלת מיעוט בתמיכת הערבים מבחוץ? האם יקים ממשלה עם החרדים "על הראש" של נתניהו? אין לדעת. מה שגנץ צריך עכשיו זה עצבים חזקים וסבלנות. כל השאר, כך הוא מאמין, כבר יסתדר מעצמו. במקרה שלו, הטבלה אינה משקרת. עד היום, הכל הסתדר לו.