אומנם לנוכח כל כך הרבה ניסיון מצטבר במערכות בחירות הפכנו לאומני הוויכוחים הלוהטים, אבל על דבר אחד קשה להתווכח: הציבור מותש. מצד אחד קיימים האדישים, אלה שפשוט כבר לא מצליחים לעקוב אחרי כל ההתפתחויות ולכן התייאשו מלנסות להבין מה קורה. הם כבר יסתפקו בתקציר הפרקים הקודמים, כשמתישהו בעתיד תוקם ממשלה.
מהצד השני ישנם אלה שעדיין מתפקעים מכעס ומשנאה כלפי "הערבים", "המתנחלים", "השמאלנים", "הדתיים" או כל מגזר אחר שניתן להאשים אותו בכל צרותינו. אפשר למצוא אותם ברשתות החברתיות כשהם מנהלים ויכוחים הזויים, מלאי אמוציות אך לא קשורים למילים שבאמת נאמרו על ידי מישהו או למעשים שבאמת נעשו. הם שואבים את ידיעותיהם משמועות, מציטוטים שעוותו או מסרטונים שנוצרו על ידי חבורת זבי חוטם שפוטנציאל הוויראליות הוא הדבר היחיד שמעניין אותם.
מרוב קמפיינים, כולל עוד סיבוב ספינים קטן עם העברת המנדט השבוע, הפכנו מציבור שמנהל שיח לציבור של אנשים עיוורים שרק מקיאים תעמולה זה על זה. איך מתוך המקום הזה מגיעים למצב שבו יש ממשלה יעילה בגודל סביר, עם קבינט מקצועי שאפשר לסמוך עליו שלא ידליף ולא יקריב את הביטחון על מזבח הפוליטיקה? איך שואפים לאיזון ומצמצמים פערים בין המגזרים, ובמיוחד במגזר הערבי ובמגזר החרדי? איך מקצרים את התורים לרפואה טובה שייהנו ממנה כל האזרחים? איך משפרים את החינוך ואת הישגי התלמידים?
צריך למצוא דרך לרדת מהגג. צריך להפסיק את השיח שהפך למחול שדים, שבו כולם עומדים על קצה הגג וכבר לא יכולים לטפס גבוה יותר וגם לא מסוגלים לרדת. כשאנשים תופסים פוזיציית סומו ונלחמים בכל הכוח, קשה להסיר את השריון ולצאת מההתבצרות. עם הזמן התחמשנו בהמון טיעונים שנשמעים לא רע במסגרת ההתנצחויות, אבל מתישהו צריך לשחרר אותם לטובת המציאות. נכנסנו לפלונטר ועד עכשיו רק המשכנו להתחפר, כשכל אחד משוכנע שיש לו בעלות בלעדית על האמת היחידה. רק שבסוף אין ברירה אלא לקיים פה מדינה אחת.
געגועים לדוד לוי
לפעמים קצת קשה להיזכר, אבל עד לא מזמן היו בינינו הסכמות על די הרבה דברים שהיו ברורים מאליהם. מה למשל? שכולנו רוחשים כבוד לחיילי צה"ל וכל פגיעה בהם היא טאבו, בין שמדובר בנוער גבעות, בעהד תמימי או במטורללי השמאל. אז איך לעזאזל הגענו למצב שבו חיילים נרגמים באבנים על ידי אלה שהם שומרים עליהם, ויש מי שמקל ראש בעניין?
מגוחך לשמוע את אלה שטוענים שאם במחאת יוצאי אתיופיה היה מי שהצדיק את האלימות, אז מה רוצים עכשיו מנערי הגבעות המסכנים. ומגוחכים לא פחות טהרנים למיניהם שמשתמשים בתקרית כדי להקיש על אופיו של כל מי שגר מעבר לקו הירוק, בעוד אם מישהו שהם מזדהים איתו פוליטית היה מרים אבן על חייל, הם מיד היו מוצאים למעשה הסבר לגיטימי.
פעם כולנו הסכמנו על כך שאין נסיבות מקילות לפגיעה בחיילי צה"ל, ושאלימות באופן כללי היא משהו שאינו רצוי במדינתנו ולכן כולם נענשים עליה. פעם גם ידענו שאף שחילוקי דעות הן אינהרנטיות במדינה עם כל כך הרבה יהודים, בסוף אנחנו גרים באותו בית, וזה לא בריא להגיע למצב כל כך קוטבי ועדיין להמשיך להקצין ואפילו להטיף לפיצולים.
יש מספיק הוכחות היסטוריות לכך שזה לא עובד בעם שלנו, הרי גם ככה מספרנו מוגבל - 15 מיליון בסך הכל. מה יש לנו ללא המורשת הבסיסית והשורשים? פעם היה ברור מאליו שכל יהודי בעולם הוא סוג של אח, שאנחנו שומרים זה על זה. זו לא רק האיבה הפנימית שהגיעה לשיא - תראו את השפל שאליו הגיעו גם יחסינו עם יהודי ארה"ב. זה באמת משנה מי התחיל? פעם במקום להתווכח מי אשם, היינו שוברים את הראש איך לתקן את היחסים, ובצדק. הם מקור כוחנו. אבל כיום יש מי שבמקום לשבור את הראש מעדיף לשבור לברלין או לשבור את הכלים ולהסלים את המצב.
פעם גם ידענו שטובת המדינה עומדת לפני הכל. היה ברור שההנהגה בנויה מצוות חזק של אנשים שהוכיחו את עצמם בתפקידים מורכבים, ורוחשים כבוד זה לזה גם אם הם יריבים פוליטיים. ידענו שאדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, אינו יכול להיות הכל. לכל ראש ממשלה מיתולוגי היה ממלא מקום, ולמעט תקופות מעבר היה לצדו שר ביטחון משכמו ומעלה, שר אוצר שמבין בכלכלה, ושר חוץ שיודע לדבר אנגלית ולנאום. עזבו מצבים משפטיים - מה אם חלילה יקרה משהו למי שממלא כל כך הרבה תפקידים קריטיים?
מדינה אינה יכולה להיות תלויה באדם אחד, בדיוק כפי שחברה מסחרית גדולה אינה יכולה להיות תלויה באדם אחד. על אחת כמה וכמה מדינה בעלת אתגרים כמו ישראל. אבל עובדה - רק השבוע הגענו למצב שבו טקס הכתרת הקיסר החדש ביפן נשאר יתום מנציגות ישראלית מכובדת, בעוד 180 מדינות בעולם שלחו את נציגיהן. במחשבה שנייה, אולי זה עדיף על מצב מביך עוד יותר, שבו שר חוץ לעת מצוא, שדיבורו עילג ובלתי מובן, היה נשלח ברגע האחרון לעמוד על הבמה ולדבר מול האו"ם שממילא לא בדיוק בעדנו, ולגרום לנו לגעגועים עזים לרהיטות של דוד לוי. לפחות בזמנו עוד היו לנו ציפיות מינימליות מנושאי משרה, היו סטנדרטים.
אלה לא הדברים היחידים שהיו עד לא מכבר ברורים לכולנו, יש עוד. הרי שמאלני מפא"י רצו שלום, אבל לא היו חולמים ללכת להעיד נגד ישראל באו"ם, וגם לא היו מנותקים מהאירועים בשכונתנו או מאופיים הבעייתי משהו של השכנים. במקביל, גם הנִצים המיליטנטיים של חרות של אז ידעו שאי אפשר להתנהל לעד עם המערב הפרוע בשטחים, ושיש גבול לתקופה שבה אפשר לחיות עם אי־מדיניות. וכן, פעם גם התקשורת שמה לעצמה גבולות וידעה מתי לא ללבות את האש, ומתי לוותר על הרייטינג לטובת האמת, או המתינות, או השפיות.
לא ברור איך במסגרת ויכוחי התעמולה יש אנשים ששכחו שבחירות הן לא סקר - אי אפשר לחזור עליהן שוב עד שמתקבלת התוצאה שמתאימה לך, צריך לכבד אותן. ברור שלמדינת ישראל דרושה ממשלה כדי להתוות מדיניות, לקבוע תקציב, לתכנן קדימה, אבל לא פחות מכך כדי שנחדל כבר מוויכוחי התעמולה המטורללים וניזכר בדברים שפעם היו ברורים מאליהם לכל אחד מאיתנו.