לנתניהו והבלוק אין מושג קלוש כיצד מתפקדים במזרח התיכון החדש

מאז נבחר בנימין נתניהו לראשות הממשלה בישראל והצטרף למפלגה הרפובליקנית היה ברור שלשם נגיע: השבוע הצהירה המועמדת הדמוקרטית המובילה לנשיאות 2020, אליזבת וורן, שהפסקת הבנייה בהתנחלויות היא מבחינתה תנאי להמשך הסיוע הביטחוני לישראל. יש סיכוי ממש לא רע שהדמוקרטים ייקחו את הבית הלבן, כך שנתניהו והבלוק הם בגדר סיכון ביטחוני. מדיניות החוץ והביטחון במזרח התיכון החדש כיום בצומת הכרעות, והמאבק הוא על הקמת ממשלת אלטרנטיבה. כחול לבן אמורים להציע חלופה משלהם, אבל הם אינם מפרטים. בהנחה שאין חלופות אחרות לבד משינוי מדיניות החיכוך המדמם ופוטנציאל מלחמה כל רגע, יש טעם לבחון את חלופת הרגעת הגבולות בראי המציאות של היום.

ההכרעה הדחופה ביותר היא ניהול המלחמה נגד איראן וגרורותיה לאור המהפך שחל במדיניות האמריקאית במזרח התיכון בכלל. להדביק את יציאת סוריה לאישיותו הפרובלמטית של הנשיא האמריקאי זה קל מדי. טראמפ הוא בסך הכל קצף על פני הזרם העכור של קפיטליזם תאגידי שמדיניות החוץ והביטחון שלו היא בדלנות.

תפקיד הצבא, אומרים הבדלנים, הוא להגן על אדמת ארה"ב ואזרחיה מפני איומים "בוודאות קרובה". עד שהיפנים לא הפציצו בפרל הרבור, ניהלו הבדלנים קרב פוליטי נגד הצטרפות למלחמת העולם השנייה. אחרי המלחמה גרסה דוקטרינת טרומן מעורבות צבאית: "בעד העמים החופשיים הנלחמים נגד הקומוניזם". ובהמשך, בחסות הרעיון שארה"ב היא השריף של העולם, הובילו המיליטריסטים הקיצונים בהובלתו של דיק צ'ייני, דונלד רמספלד וג'ון בולטון את ג'ורג' בוש הבן למלחמות כזב בעיראק ובאפגניסטן, תוך ביסוס נוכחות ארה"ב במאות בסיסים ברחבי העולם. התירוץ: אנחנו שומרים על הדמוקרטיות ומתערבים בכל מקום שמשהו חמור קורה בו. בפועל מדובר בהגנה על אינטרסים שהאמריקאים ניכסו לעצמם כשירשו את נכסי האימפריות המערב־אירופיות.
 

דוקטרינת טראמפ היא חזרה לבדלנות הגסה של ראשית מלחמת העולם השנייה, ומבחינתו, שכולם יחפשו. יש לו תומכים אפילו בין האוונגליסטים, בהם הסנאטור רנד פול, המייצג תמיכה רפובליקנית בהסדר עם איראן. הכלי של טראמפ הוא לא הצבא אלא הכלכלה, האידיאולוגיה היא: המנצח האמריקאי לוקח הכל, והתוצאות כיום לא משהו. אם המגמה הזו תימשך, היא תעניק לאיראנים מרחב פעולה ולגיטימיות במזרח התיכון, שמחייבים שינוי מדיניות דרמטי. זה כמה חודשים מתופעל הציר היבשתי טהרן־בגדד־דמשק־ביירות, ואז מה? נפציץ משאית ירקות כי אחמד שמע שמוחמד הטמין בארגז הבצל מתקן לדיוק טילים? כבר ניסינו את התרגילים האלה, ומאז צמח ארסנל הטילים נגדנו לסדרי גודל של הבערת הבית השלישי.

קווי המתאר המסתמנים של מזרח תיכון חדש חייבו את הקבינט הנוכחי לנסח עקרונות למדיניות ביטחון רלוונטית. זה לא קרה. ישיבת הקבינט האחרונה הייתה, על פי דיווחי כתבים מדיניים, ניסיון עגום להרמת מורל בסוכת אבלים. לנתניהו והבלוק אין מושג קלוש כיצד מתפקדים במזרח התיכון החדש, והאחדות שמפגינים חותמי מכתבי הנאמנות היא כמו האחדות שבין ביבי, שרה ויאיר. בחוץ פוצי מוצי, לא ברור מה קורה בפנים, אבל התוצאות קטסטרופליות.

אפקט מצדה

זה הזמן שבו אמור בני גנץ להציג אלטרנטיבה, בתקווה שלא יחזור על הבלי הקמפיין שלו. בסיס מדיניות החוץ והביטחון של הקואליציה הנוכחית נועד להעלים את הפיל בחדר, שהוא המשך הכיבוש ותוצאותיו, שהן המלחמה בטרור והצורך בדמון איראני. ההצלחה הגדולה ביותר של נתניהו היא הטמעה נון־סטופ של אפקט מצדה בתודעה הקולקטיבית, אפילו שאנחנו מעצמה מזרח תיכונית חמושה עד מעל לאוזניה ודי סתומה ביניהן.

התוצאה של ההצלחה הזו היא טשטוש התודעה הקולקטיבית בישראל וחוסר יכולת מנטלית של אזרח מן השורה לזהות את הקשר בין המאבק של הממשלה על השטחים והחיכוך הנפיץ מול חמאס, חיזבאללה ואיראן. ברגע שבו ממשלת ישראל תפתח במו"מ אמיתי מול הפלסטינים, תתפוגג לחלוטין המיידיות של האיום החיזבאללאי, החמאסי והאיראני. הפלירט המטופש עם המפרציות נועד לאותת כי העולם הערבי ה"לגיטימי" איתנו, ומגבה את ישיבתנו בגדה ואת הלחץ ברצועה. כל אדם סביר בעולם יודע שמדובר בבלוף גמור, וזהו יתרונה של ממשלת גנץ אי"ה נטולת "משיחיים", כפי שמכנה אותם ליברמן.

אלוף במיל' עמירם לוין כתב לפני שבוע ("הארץ") כי "חבל שלא שומעים את הטוענים האחרים לראשות הממשלה. נותר לנו רק לקוות שהם מבינים כי התקדמות לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים צריכה לעמוד בראש סדר היום המדיני־ביטחוני". העניין הבעייתי שעשוי להשתלט כיום על השיח הציבורי הוא אווירת הבחירות שמפמפם הימין, כולל סרטי אימים ואיומים ואפקט מצדה.

הגורם הממתן כיום הוא הרמטכ"ל אביב כוכבי. מאז הפוטש הרך שבו מנע כוכבי מנתניהו לערער את כללי המשחק המבוקר מול חמאס, הרמטכ"ל הוא בעצם שר הביטחון. פגישת גנץ־כוכבי לפני שבוע היא כניסת גורם שפוי למערכת קבלת ההחלטות. גנץ מייצג את המפלגה הגדולה ביותר ואת מחצית המדינה. מיום רביעי ואילך דעתו ברמה הציבורית והמערכתית שווה לזו של נתניהו, גם אם הוא לא נוסע בשיירת צ'אושסקו. להבדיל מהפחדות נתניהו, גנץ וכוכבי יודעים שאנחנו לא על המצדה. ושרק הסדר פורמלי של הפסקת אש מוסכמת עם כל הנצים הוא הפתיח להשתלבות מדינת ישראל בעיצוב המזרח התיכון החדש. פוטין יתמוך, טראמפ לא רלוונטי, השותפים לא משהו, אבל זה מה יש כדי למנוע מלחמות מיותרות.

לגנץ נותרו רק שני עניינים פעוטים: הרכבת ממשלה ועיכול שותפות פרלמנטרית עם הרשימה המשותפת. לא היה סיכוי שערכי שוויון אנושי יחלחלו למגזר הנחשלי"ם (נתניהו, חרדים, ש"ס, ליכוד, מתנחלים). גם הפעם אני לא יודע אם יתחולל נס הקמת ממשלה יהודית־ערבית. אני כן יודע שהערבים ארוגים בחברה הישראלית באורח לגמרי אורגני יומיומי לא פחות משאר המגזרים. אכן, כולנו חיים כיום בצל ענן אפל של משטמת ערבים מבית המדרש של הימין הלאומני־דתי. אלא שהעוינות הזו נדחקת יותר ויותר לשוליים בגלל הקצב שבו לא ניתן להפריד כלכלית ומעשית בין המגזר הערבי לשאר המגזרים.

יש בהחלט אפליה ממלכתית, בעיקר בחלוקת התקציבים, והיא דופקת בעיקר את העשירונים התחתונים של המגזר. היא נבלמת בחלקה על ידי התחזקות מעמד הביניים הערבי־ישראלי. בינו ובין מעמד הביניים היהודי־חילוני־דמוקרטי יש חיכוך בין־מגזרי בריא. מספר הסטודנטים הערבים במוסדות ההשכלה הגבוהה הכפיל את עצמו בישראל בתוך עשור, וחלק גדל והולך לומד בחו"ל ובמוסדות פלסטיניים. המשותף הגלובלי (ספורט, בידור, תרבות) מתמודד עם אותו ענן משטמה, ובסופו של דבר יהיה לזה גם ביטוי פוליטי. אינשאללה.