המשפט הזה, "בפעם הראשונה אחרי עשר שנים מקבל את המנדט להרכיב ממשלה איש ששמו אינו נתניהו", שמערב בתוכו ציניות, פליאה, הרבה ספק וטיפה תקווה - הפך בשבוע האחרון לקלישאה חדשה. משמעותו, שלראשונה אחרי עשור אולי נזכה שבראש המדינה הזאת יעמוד איש שאינו המנהיג שהיה – כלומר, שאינו פרנואיד שמייצר לעצמו נונסטופ מפלצות, אויבים, מזימות וקונספירציות המכוונים נגדו; שאינו מאיים על יריביו להשתמש נגדם "בכל הכלים שיש לי... זו תהפוך למשימת חיי" – והכוונה לא לאיראן, אלא לנוני מוזס (בשיחות שומטות הלסת שפורסמו בתוכנית "המקור").

האיש שאינו נתניהו לא יונע בידי רעיה ובן הזויים, שלכאורה מתדלקים אותו תדיר בשנאה, חרדה, חשד וזדון, כדי להסית, להפריד, לפטר ולמנות, לשקר ולפלג. הוא לא יִתלה ויתנה את כל סיכויינו הביטחוניים במשיחי שקר מהבית הלבן ומהקרמלין ולא ישתמש במצבנו האסטרטגי והכלכלי כמְקדם הפחדה ("זאב! זאב", "איראן! איראן!") להשגת דריכות לאומית משותפת.

הוא לא יתקוף בבוטות ובשנאה את שומרי החוק והסף, שופטי העליון, היועמ"ש, הפרקליטות, המשטרה, התקשורת והשמאל. הוא לא יהפוך את ממשלתו משרים לשרתים מתרפסים ופחדנים. הוא לא יגרום לכך שהרשתות החברתיות יורעלו מרוב שקרים, שנאה, אלימות מילולית וטמטום. הוא לא יתבכיין על התקשורת ששונאת אותו ואת משפחתו.

האיש שאולי יתפוס את מקומו של זה ששמו נתניהו היה רמטכ"ל ("בינוני", דאגו לחזור ולהזכיר לנו. ו"מינוי של פשרה"), שאחרי שלוש שנות צינון החליט להיכנס לפוליטיקה כדי לפעול למען המדינה, הקים מפלגה, זכה לתגובות ביטול מלגלגות ("חסר כריזמה", "ללא אידיאולוגיה", "משעמם"), הצליח לחבר אליו עוד שני רמטכ"לים בעבר, אחד מהם גם אקס שר ביטחון, לכולם שעות נתניהו רבות, וגם מפלגה גדולה ומאורגנת עם מנהיגה – וכך הקים, בשקט ובסבלנות, אלטרנטיבת המונים למערכת השלטונית הקיימת, המעוותת והמתייהרת, שסוגדת למנהיג עם שלושה כתבי אישום לראשו.

האיש החדש שלנו הפך את יוזמתו, בחודשים מעטים ואחרי שתי מערכות בחירות, למפלגה הגדולה במדינה, אבל רעננה, דמוקרטית, ישרה וחופשית הרבה יותר. ואז החלו האיש שקורא לעצמו נתניהו ומנגנון ההכפשה והפצת הפייק ניוז שלו לתקוף את "המפלצת החדשה". זִכרו איך ניסו הביביס לאַפֵס לפני שני סבבי הבחירות, בגסות וביהירות, את האיש שאינו נתניהו – כמנהל כושל בחברה פושטת רגל, כמי שהמודיעין האיראני מחזיק לכאורה בסודות ביטחוניים ואינטימיים מהטלפון הסלולרי שלו, כעבריין לכאורה שאישה בארצות הברית מאשימה אותו בהטרדה מינית, בנעוריו בכפר הירוק; כמגוחך, כאידיוט, כגולם מגמגם ("יונית, יונית") בראיון, כמי שאינו מצליח לשלוט בשותפיו הנצים בקוקפיט שלהם ומה לא. זה לא עזר להם הרבה.
 
בני גנץ, האיש שאינו נתניהו, עולה וצומח כמנהיג: נבון, לא מתייהר, לא מקטר; ממלכתי, מפייס, מדבר עם כולם – ערבים וחרדים – וחותר להרגיע את העם המפולג לקראת האתגרים הקשים. עכשיו הוא מנסה להרכיב ממשלה, ובניסיונותיו היצירתיים משאיר בידי ראש הממשלה היוצא את הצורך להוכיח שלא הוא, נתניהו, יהיה האחראי לסבב שלישי של בחירות, שאמורות למשוך את התנהלותו בסבך המשפטי לחודשים ארוכים, עם התיוג של ראש ממשלה זמני. כי הזמני, לגבי הביבי, קבוע כמו קיבעון נפשי - וכולנו, לעומתו, במשך שנה אבודה, רק זמניים.