1. כלבי התקיפה
אז כמה עלה לנו לחסל את בהא אבו אל־עטא? השבתת המשק ליממה עלתה כמיליארד שקל. הפעילות הצבאית בשלושת ימי העימות (בשעה שהטור הזה נכתב יש הפסקת אש והג'יהאד ממטיר רקטות על הדרום) עלתה עוד כחצי מיליארד עד מיליארד נוספים. אז נניח מיליארד וחצי שקלים. לא עדיף היה להכריז פרס של מיליון דולר על ראשו של האיש? זו דרך הרבה יותר זולה, יעילה ושקטה, בלי לטרטר חצי מדינה, בלי לשתק את המשק, בלי להוכיח שכנופיה של כמה אלפי נושאי נשק ורקטות מסוגלת להשבית את האימפריה הישראלית לימים ארוכים.
מאז ומעולם בנימין נתניהו לא אהב רמטכ"לים. הם שנואים עליו אפילו יותר משרי ביטחון. רמטכ"ל הוא פוטנציאל לצרות. נתניהו השקיע הרבה מאוד זמן ואנרגיה בבניית תדמיתו כ"מר ביטחון" היחיד עלי אדמות, ואין לו כוונה לאפשר למישהו לסכן אותה. ולכן, בכל פעם שרמטכ"ל כזה או אחר סיים את תפקידו, יצאה בת קול מבלפור, מלווה בפקודת יום מפורשת לסיכול ממוקד. להקת כלבי התקיפה הייתה מתיישרת ומסתערת, והרב־אלוף המשוחרר היה מגלה תוך ימים שהוא שמאלן, חלש, ומי ש"מנסה לנקום" רק משום שכהונתו לא הוארכה או שהוא סתם מנסה להדיח ראש ממשלה מכהן מתפקידו ולנשל את הרעיה מזכויותיה החוקיות. מאהוד ברק ואמנון ליפקין־שחק ועד גבי אשכנזי ובני גנץ, כל אחד קיבל את חבילת הטיפול פלטינום המפנקת הזו בתורו.
השבוע הגיע תורו של גדי איזנקוט לגלות שהוא "רמטכ"ל ההכלה". סיפור המעשה פשוט: ביבי רצה להרוג את כל הערבים, אבל איזנקוט אוהב ערבים ומנע זאת בעדו. איזנקוט הוא פיסניק שהעדיף לתקוף דיונות. את המסרים האלה היטיבו להעביר השבוע כתבלבי מה שהייתה פעם תחנת רדיו מפוארת ואפילו צבאית - גלי צה"ל. את האות נתן, כרגיל, יעקב ברדוגו. את ההסברים המפותלים השמיע "הכתב הצבאי" של התחנה, צחי דבוש, שהוא במקרה גם בנו של חבר מרכז ליכוד. בפעמים שהקשבתי, קשה היה להחליט את מי מעליבים התיאורים האלה יותר: את איזנקוט או את האינטליגנציה. הנה, סוף־סוף הצבא יודע לעשות סיכול ממוקד, סוף־סוף הגיע המשיח ומתחילים להכות בג'יהאד האסלאמי, המהווה סכנה קיומית נוראית על החלום הציוני.
במה חטא איזנקוט? קודם כל, הוא חבר טוב של גנץ (שהפך לרמטכ"ל בזכותו) ו"אח" של גבי אשכנזי. שנית, הוא קיצר את חופשת השחרור שלו. שלישית, שתי מערכות הבחירות הרצופות סיימו את תקופת הצינון שלו. כלומר, הוא רלוונטי לבחירות הבאות (שעלולות להגיע תכף ומיד). מכיוון שכבר מזמן הוכח שבני גנץ שתול של הקרן החדשה, בוגי יעלון קומוניסט וגבי אשכנזי אשכנזי חובב ערבים, צריך לטפל עכשיו באיזנקוט בדחיפות. כאילו חסרים לנו עכשיו רמטכ"לים על המפה הפוליטית. כאילו איזנקוט שוקל ברצינות להיכנס לפוליטיקה. אז בת הקול יצאה, המסרונים נמסרו והשוחטים שחטו.
בואו נעשה סדר בעובדות: ראשית, איזנקוט לא היה רמטכ"ל הכלה. הוא היה אחד הרמטכ"לים ההתקפיים ביותר בעידן הנוכחי. הוא לא היה רמטכ"ל מושלם. הוא עשה שגיאות, והוא גם פישל בכמה מינויים (ושילמנו על זה מחיר). מכאן ועד "רמטכ"ל נרפה" הדרך ארוכה מאוד. איזנקוט יזם והכניס את ישראל לעימות ישיר עם איראן. הוא הורה ופיקד על מאות תקיפות נגד מעצמה אזורית, שתגובתה עלולה להיות קטלנית ואסטרטגית, והפעיל את מכונת המלחמה של צה"ל כפי שלא הופעלה זמן רב בטווחים ארוכים ובמשימות מורכבות בהרבה מהקשקוש של שלושת הימים האחרונים בעזה. הוא קטל מאות מחבלים, הוא הפעיל עוצמות אדירות בזירות מורכבות, הוא הסיר אין ספור איומים, והוא נתן עבודה שמעטים נתנו לפניו. אלא שהוא גם נלחם על ערכי צה"ל, לא התכופף בפני נהר הביוב המצחין בפרשת אלאור אזריה ולא נסחף אחרי גל הפופוליזם שאיים לשטוף את צה"ל.
2. מסכל הסיכולים
הרמטכ"ל הנוכחי, רב־אלוף אביב כוכבי, הוא האיש הנכון במקום הנכון. רמטכ"ל מוכשר, יצירתי ומנהיג מלידה. הדברים שייאמרו כאן לא באים על חשבונו. להפך, הרי גם הוא יחטוף את דלי הביוב הזה בתורו (אם כי אפשר כבר לקבוע בוודאות שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה כשכוכבי יסיים את הקדנציה שלו).
ולכן, אין ברירה וצריך להמשיך להיצמד לעובדות, לחשוף את השקרים ולהגיד את האמת: ישראל לא חידשה השבוע את מדיניות הסיכולים. היא מעולם לא זנחה אותה. בשנותיו של איזנקוט בוצעו לא מעט חיסולים וסיכולים. חלקם באופן חשאי, בלי לקחת אחריות, גם ברצועת עזה. לא אזכיר כאן שמות כדי שלא ייפסלו בצנזורה. חלק אחר במדינות רחוקות. חלק גדול נגד מטרות כבדות משקל בהרבה מהג'יהאדיסט הבריון אבו אל־עטא. את הסיכולים הממוקדים מהאוויר בעזה הפסיקה הממשלה מאז שנתניהו הבין שבמקום להפיל את חמאס, הוא חייב לחבק אותו ולשמור עליו. המדיניות הזו, שחתרה ל"הסדרה" מול חמאס, נהגתה ונוהלה על ידי נתניהו, לא איזנקוט.
בתקופת כהונתו של אהוד אולמרט חוסל מי שהיה רמטכ"ל חיזבאללה, עימאד מורנייה. האיש חוסל במבצע חשאי בדמשק. על פי פרסומים זרים, החיסול היה עבודה של המוסד וה־CIA, ישראל מעולם לא נטלה עליו אחריות. למורנייה לא היה תחליף. חיזבאללה מנסה עד היום להתגבר על האובדן.
במהלך כהונתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו צמח הגנרל קאסם סולימאני לדרגת האיום שגילם בזמנו מורנייה, ואף למעלה מזה. סולימאני הוא מחולל הטרור מס' אחת במזרח התיכון. אין לי מושג אם ישראל שקלה לחסל את סולימאני. גם אם כן, אני מעריך שנתניהו לא היה מאשר פעולה כזו. מגולם בה סיכון רב. עובדה היא שסולימאני הפך לאחד האיומים החמורים ביותר על הביטחון הלאומי הישראלי והוא חי, בועט ומתקרב כל הזמן לגדרות בצפון.
אביגדור ליברמן סיפר השבוע שדרש להוריד את אבו אל־עטא כבר לפני שנה, אבל נתניהו מנע את זה. ליברמן צודק עקרונית, אבל פספס בתאריכים ובסדר הדברים. מעשה שהיה כך היה: מבצע לחיסולו של אבו אל־עטא עלה לראשונה בקבינט באוקטובר 2018. כבר אז קראו למבצע "חגורה שחורה". צה"ל של איזנקוט הביא את המבצע הזה לאישור, יחד עם השב"כ של נדב ארגמן. בכלל, אם למישהו מגיע קרדיט על הורדתו של הג'יהאדיסט הזה, הרי שזה ראש השב"כ. כל מי שפגש את ארגמן בשנה האחרונה ואמר לו "בוקר טוב", קיבל תשובה ש"צריך לחסל את בהא".
אפשר להעריך שדחיית חיסולו של בהא אבו אל־עטא הייתה קשורה בסמיכות קרובה מדי לפעולה ההיא שהסתבכה בחאן יונס. "רמטכ"ל ההכלה" גדי איזנקוט החליט לצאת לפעולה בחאן יונס למרות המורכבות הגדולה והסיכון הרב, למרות שישראל וחמאס נכנסו להסדרה והמצב היה רגיש. כך או אחרת, חיסולו של אבו אל־עטא ירד מהפרק בשלב ההוא, על פי דבריו של אביגדור ליברמן השבוע.
אגב, הערכת המודיעין (אמ"ן והשב"כ גם יחד) באותו מעמד הייתה שבעקבות החיסול של אבו אל־עטא, חמאס יתערב בלחימה בעוצמה כלשהי. בדיעבד, זו הייתה טעות. אם המודיעין היה קובע שחמאס יישאר בחוץ, יכול להיות שהשיקולים בעד ונגד ביצוע הפעולה היו משתנים. כך או אחרת, ההסדרה יצאה לדרך כשבוע אחרי שהמבצע עלה בקבינט (ונדחה). חמאס קיבל את מזוודות הכסף הראשונות. אגב הפעולה בחאן יונס, כנראה שמכפישי רמטכ"ל ההכלה שכחו שבפעולה ההיא נהרגו 20 מחבלים. למרות זאת, אף צחי דבוש לא העריך שמדובר ב"עידן חדש".
הקבינט התכנס והחליט להפסיק את הסבב במהירות ולא להגיב על 460 הרקטות שחמאס ירה באותה יממה. הסיבה הפעם הייתה "מגן צפוני" שעמד לצאת לדרך. בנקודה הזו, חיסולו של אבו אל־עטא לא היה כלל על הפרק. השאלה הייתה אם להיכנס בחמאס חזק, או לחתור לסיום למרות מאות הרקטות. השיקולים: מזג האוויר בעזה בימים הבאים היה קשה, "מגן צפוני" היה מיועד לצאת לדרך, ההסדרה צעדה את צעדיה הראשונים. הקבינט כלל לא הצביע.
היה ברור שחותרים לסיום ועולים צפונה. ליברמן לא אהב את זה והתפטר. נתניהו נשא בשדה בוקר את "נאום גטיסבורג" שלו, שבו הזהיר מקטסטרופה המתרגשת עלינו מצפון. הוא לא ידע ש"מגן צפוני" יסתיים בתוצאה 0-6 לטובתנו. שש מנהרות ההתקפה של חיזבאללה ייחשפו ויושמדו, ללא ירי כלשהו. הוא פחד וסידר לעצמו, כרגיל, אליבי. נפתלי בנט ניסה לנצל את הכאוס והכריז על אולטימטום לקבלת תיק הביטחון. נתניהו גילה אחריות וסירב. האחריות הזו התפוגגה ביום שישי האחרון.
מה שקורה בחודשים האחרונים הוא דבר פשוט: המב"מ (המערכה שבין המלחמות) גווע. איראן ממשיכה להתבסס, ישראל חושבת שבע פעמים לפני שתתקוף בזירה הצפונית. אצל איזנקוט, תקפנו ללא הרף את האיראנים, שהם האויב האמיתי של ישראל. בעידן הנוכחי, אנחנו חכמים על כנופיית הג'יהאד האסלאמי, שהוכיחה השבוע שבלי חמאס אין לה מה למכור. אנחנו סוגרים את המדינה ומפקירים את תושבי הדרום לחסדיה של כנופיית פרחחים, וכשמוכרזת הפסקת אש - אנחנו מכריזים על ניצחון בסדר גודל של הפלישה לנורמנדי. זה לא הפריע לתועמלני בלפור הפזורים ברחבי התקשורת לבנות מיתוס סביב "צה"ל החדש". מאז ששת הימים לא היה כדבר הזה. אלבומי הניצחון בדרך.
אין לי דבר או מחציתו עם איזנקוט. מאז השתחרר דיברתי איתו פעם אחת, בטלפון. את הראיון היחיד שנתן מאז, העניק ל"ידיעות". בסיום תפקידו הוא לא דיבר סרה בנתניהו, אלא להפך. פרגן לו. אומרים לי שהוא חזר ארצה השבוע. האיש בילה 41 שנה במדים ונלחם למען ביטחוננו. הוא לא נוטף כריזמה כמו כוכבי, הוא לוחם פשוט שנוטף ענייניות יובשנית. הוא הקדיש את חייו לביטחון ישראל. לא מגיעה לו עדת הצבועים והמתחזים לעיתונאים שמכרסמת בו עכשיו. אני לא מכיר את דעותיו הפוליטיות. לדעתי, גם הוא לא.
3. הטיימר של בנט
האם סיכולו של בהא אבו אל־עטא השבוע היה חיוני? האם התגנבו שיקוליו הפוליטיים־אישיים של ראש הממשלה לעיתוי המסוים הזה, שבוע לפני תום המנדט של בני גנץ להרכיב ממשלה? האם סוכלה כאן, בנוסף למח"ט של הג'יהאד האסלאמי, גם ממשלת מיעוט בתמיכת המפלגות הערביות מבחוץ? יכול להיות שכן. אין סיבה להאשים את אביב כוכבי או נדב ארגמן בפוליטיזציה (אם כי נדמה לי שנוכחותו של ארגמן במסיבת העתונאים של נתניהו הייתה מיותרת).
הג'נטלמנים האלה הוכיחו שהם לא מבינים בפוליטיקה בפעם הקודמת שהחיסול הזה היה על סדר היום: אותו יום מר ונמהר שבו אבו אל־עטא סיכל את אסיפת הבחירות של נתניהו עם גראדים על אשדוד, ונתניהו הורה למערכת הביטחון לחסל אותו. כוכבי וארגמן לא מחו. הם נתנו את הפקודה (שלא יצאה לפועל בגלל אילוצים מבצעיים). רק כעבור יממה וחצי, כשהדבר הגיע לדרג המשפטי (מהפצ"ר ליועמ"ש), התברר שהפקודה לא הייתה חוקית. נתניהו לא כינס קבינט, הסתפק בסבב טלפוני ללא סקירות ביטחוניות, והנושא ירד מסדר היום. לכן, קל וחומר שהם לא עשו את הקישור הפוליטי גם הפעם. לא נורא. נתניהו מינף את האירוע כמו שרק הוא יודע, ביים "תקרית" עם הח"כים הערבים בכנסת והסית נגד 20% מתושבי המדינה. שגרה.
מה שבעייתי יותר מעיתוי החיסול הוא עיתוי מינויו של נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון. דעתו של נתניהו על בנט מוכרת לעייפה ונאמרה באין ספור הזדמנויות בעבר הרחוק והקרוב. ילדותי, טוקבקיסט, חסר אחריות, מחפש סידור עבודה. גם כשהוא שותק, שפת הגוף של נתניהו כשבנט בסביבה מעידה על תחושותיו כלפי האיש. כשלמרות כל זה אתה ממנה את האדם שאינך מעריך לתפקיד שר ביטחון, סימן שיש לך בעיה. כשאתה מבצע את המינוי הזה בידיעה שעוד יומיים ישראל תתנקש בבכיר בג'יהאד האסלאמי והסיכוי לפרוץ סבב לחימה נרחב גבוה, זו כבר לא רק הבעיה שלך, אלא שלנו. מדובר במינוי מופקר, טבול באינטרסים אישיים, מכירת חיסול של הביטחון הלאומי למען ביצור גוש החסינות. ככה פשוט.
כדי שזה גם יהיה מצחיק, מיהר בנט עם פרוץ חילופי האש עם הג'יהאד להצהיר ש"כל מחבל וכל יזם טרור נושא על גבו טיימר לסוף חייו". אם היה מביט רגע אחורה, היה בנט מגלה את הטיימר הענק שנתניהו התקין על גבו שלו. לא סוף חייו, חלילה, אבל סוף הביקור הקצר במשרד הביטחון. רוב הסיכויים שרוב אנשי הג'יהאד עוד יהיו בחיים כשבנט יצטרך לארוז, בעוד שלושה שבועות או שלושה חודשים, ולחזור למדבר הפוליטי. הוא הגיע לקומה ה־14 של המגדל בקריה במעלית - ויעזוב אותה בקפיצה, ככל קודמיו. רשימת המוות של אלה שהעזו להיות שרי הביטחון של נתניהו.
4. ההתנתקות מההתנתקות
ונעבור לפינתו של יורש העצר: יאיר נתניהו השכים קום ביום רביעי, ו־20 דקות לפני חצות צייץ את הציוץ הבא: "בזמן ההתנתקות שקידמו שרון, השמאל, התקשורת והפרקליטות, נתניהו היה ראש מחנה המורדים נגדה... השמאל לעג לנתניהו וכינה אותו 'פחדן השלום' ו'המפחידן הלאומי', נתניהו ניסה להתנגד להתנתקות מתוך הממשלה, וכאשר כלו כל הקיצין, התפטר בשידור חי במה שנראה אז התאבדות פוליטית".
הכי מדהים זה שהפרובוקטור משולח הרסן הזה באמת מאמין במה שהוא צייץ. כאילו "מנהיג המורדים" נתניהו לא הצביע שלוש פעמים בעד ההתנתקות - בממשלה, בכנסת, בכל מקום. בכל ההצבעות המכריעות. בלעדיו, לא הייתה התנתקות. לא זו, אף זו: אחרי ששרון שב מארה"ב עם מכתבי הנשיא בוש, נתניהו הודיע בכנסת, מול כל העולם, לאורי אריאל, שהוא יצביע בעד ההתנתקות גם במשאל מתפקדי הליכוד! תעשו גוגל, תראו את זה בשידור חי. לא זו וזו, אף זו: גם אחרי ששרון הפסיד במשאל המתפקדים ונתניהו יכול היה למנף את זה ולבלום את ההתנתקות בנקל, הוא הלך עם עוד כמה ח"כים ל"פשרת לבני" המגוחכת, שהכשירה את ההתנתקות מחדש.
התמיכה של נתניהו בהתנתקות הייתה עקבית. שנה לפני הביצוע, ביוני 2004, אחרי שהצביע בפעם הראשונה "בעד", התראיין אצל ניסים משעל. אחרי שגמגם כהוגן וניסה להסביר שכרגע הוא תומך רק בפינוי שלושה־ארבעה יישובים מבודדים, שאל אותו משעל את השאלה הבאה: "והיה אם אתה תהיה ראש הממשלה, איך תנהג?". זו הרמה קלאסית להנחתה. נתניהו יכול להגיד בשלב הזה שכראש ממשלה הוא יבלום את התהליך, הוא יעצור את ההתנתקות, הוא יבצע הערכה מחדש. מה הוא ענה? "אינני יודע מה תהיה התשובה". כך הוא ענה. משעל לחץ עליו שוב ושוב והוא חזר על אותה מנטרה. "אם יהיה גל טרור אדיר, אני אבדוק, אני אבחן, זה תלוי בנסיבות". אפילו בשלב הזה הוא לא אומר שכראש ממשלה יעצור את ההתנתקות.
ובאמת, למה שיגיד? הוא הרי שחרר את אחמד יאסין, שחרר מאות רוצחים בעסקת שליט, החזיר את חברון וחתם על וואי פלנטיישן. רק בשבוע האחרון שלפני הביצוע של ההתנתקות, כשראה שעוזי לנדאו עוקף אותו בסקרים הפנימיים בליכוד (לנדאו באמת התנגד להתנתקות), מיהר נתניהו להתפטר מתפקיד שר האוצר. זו האמת היחידה. אין כאן מקום לפרשנויות. הוא תמך לאורך כל הדרך, הוא אפשר את העברת ההתנתקות בהצבעות השונות, הוא ברח שנייה לפני הביצוע כשלא היה אפשר לשנות כלום. אבל ביקום המקביל שהוא ברא עבור יוצא חלציו והמוני חסידיו הוא היה "מנהיג המרד".
5. גלים עכורים
זה המקום לחזור לגלי צה"ל. התחנה שהייתה פעם פאר העיתונות ובית הספר לתקשורת והפכה למאגר בוטים וטוקבקיסטים המופעל מרחוק. שמעון אלקבץ הוא מפקד גלי צה"ל. אני מכיר אותו 25 שנה לפחות מהימים הטובים ב"מעריב". בחור מוכשר, צנוע, הגון. כך חשבתי. בחודשים האחרונים שאלתי את עצמי כמה פעמים איך הוא מניח לחרפת ברדוגו להמשיך להשתולל בתחנת רדיו צבאית? יכול להיות שהוא לא רואה את המראות ושומע את הקולות?
בשבוע שעבר קיבלתי תשובה, בסדרה האינסופית של מסרונים ותמלילים שפרסם רביב דרוקר סביב בחישותיהם של הבלפוריסטים בשוק התקשורת. המינויים, הפיטורים, הערבובים של מה שהיה פעם קודש הקודשים של התקשורת החופשית והדמוקרטיה אל תוך נזיד פוליטי מצחין במיוחד. אלקבץ יצא שם לאור כחייל ממושמע של בלפור. מלא־מלא. מקבל פקודות ומבצע. מקבל שמות וממנה. עוקר עיתונאים וטוחנם זה בזה, למצוות אדוניו.
פתאום הכל מובן. זה לא רק ברדוגו. אלקבץ קיבל לא מעט החלטות תמוהות וביצע מינויים מוזרים מאז נכנס לתפקידו. פתאום הכל מתחבר. תופעת ברדוגו היא התופעה המסוכנת ביותר שמשחיתה את ערוגות התקשורת שלנו. אין כאן שאלה של ימין או שמאל. בישראל התפתחה בעשור האחרון עיתונות ימין מפוארת, ויש בה מספר הולך וגובר של עיתונאים הבאים מרקע ימני ועושים עבודתם נאמנה. כל עוד מדובר בעיתונאים מקצועיים, מדובר בברכה של ממש.
אבל כשלוקחים איש עסקים פעיל, עסקן פוליטי עמוס אינטרסים, שמעולם לא היה עיתונאי, והופכים אותו לאיש החזק ביותר של תחנת רדיו פופולרית ממלכתית, זו השחתה רבתי של המקצוע. האיש מעולם לא עסק בעיתונות, אין לו שמץ של מושג בעקרונות היסודיים ביותר של המקצוע, הוא יושב ומקריא את המסרונים שמשוגרים אליו ומפיץ ללא שום פילטר או בושה את הספינים הנמוכים ביותר של מפעיליו. אין לו קווים אדומים, אין לו איזונים ובלמים ואין לו אלוהים.
לשמחתי, מכיוון שאני משדר ברדיו 103 בשעות שלו, נחסכת ממני חוויית ההאזנה, ולמרות זאת, לפעמים אי אפשר לפספס. השבוע הוא טען בשידור ברדיו הצבאי ש"ממשלת מיעוט עדיין על השולחן, לא מן הנמנע שחמאס לא מתערב בלחימה כדי לשרת את הרשימה המשותפת ולסלול את הדרך בשבוע הבא להשלמת המהלך הפוליטי הזה". כן, הוא אמר בקולו את הדברים האלה. סנוואר והניה עובדים עם גנץ כדי להכניס את טיבי ועודה לממשלה.
נתי טוקר פרסם השבוע ב"דה מרקר" סיפור שומט לסתות, אפילו במציאות חיינו: על פי הסיפור, מידע אסור בפרסום מחקירת ניר חפץ הופץ בקבוצות וואטסאפ של הליכוד מהטלפון הסלולרי של אותו ברדוגו. מדובר כמובן בצירוף מקרים. לחלופין, מישהו פרץ לסלולרי שלו ושיגר מתוכו את החומר האסור. אני מבין שחפץ עומד להגיש תביעת מיליונים נגד ברדוגו. אני מאחל בהצלחה לשני הצדדים. במדינה מתוקנת, מפקד גלי צה"ל קורא לאיש לבירור ומשעה אותו עד סיום הבדיקה. במדינה שלנו, כלום ושום דבר. ברדוגו מכחיש כל קשר. מצד שני, בשביל מה צריך לחפש מה הוא מפיץ בקבוצות הוואטסאפ של הליכוד? מספיק לשמוע מה הוא מפיץ ברדיו של צבא ההגנה לישראל.
6. הזיה שהייתה באמת
ישראל דוהרת במהירות עצומה לבחירות בפעם השלישית ברציפות. מדובר בהזיה שהייתה באמת. הפלונטר הפוליטי כה סבוך, עד כי לא בטוח שהשחקנים הראשיים בתיאטרון האבסורד המתנהל לנגד עינינו יזילו דמעה. בחירות מצטיירות עכשיו כרע במיעוטו עבור כולם: נתניהו נשאר ראש ממשלה עוד כמה חודשים, גנץ מגיע לבחירות בעמדת יתרון מובהקת ומתקרב מאוד לכס ראש הממשלה, ליברמן עמד בכל הבטחותיו, הכתיב את סדר היום, הוציא והביא, המליך והשליך, ועל פיו יישק דבר. אני נוטה להאמין שליברמן תכנן את כל זה מראש. אחד הסקרים בשבוע שעבר ניבא לו 9 מנדטים ולא מן הנמנע שבבחירות מועד ג' ילקט עוד כמה מנדטים כבונוס מיוחד על התמדתו. השבוע, כשנשאל לשלומו עדכן ליברמן את התשובה הקבועה שלו ("גן עדן") לגרסה מחודשת: "גן עדן של שוטים".
הקוקפיט של כחול לבן סוער עד גבה־גלי, אבל לזכות חבריו ייאמר שההדלפות מתוכו מינימליות ויחסי החברות והשותפות נותרו על מכונם. קשה לי להאמין שגנץ יפרק את השותפות עם יאיר לפיד כדי לכרות ברית מפוקפקת עם נתניהו. טוב מותו הפוליטי מחייו. כמה מחברי הקוקפיט שינו את עמדתם בשבועות האחרונים יותר מפעם אחת, וקשה להאשים אותם. כנ"ל לגבי כמה מהיועצים. מי שחשב בתחילת התהליך שצריך להסכים למתווה הנשיא, חושב היום שאסור להגיד "כן" לליברמן. וגם להפך.
הבעיה של כחול לבן היא שליברמן שומר על עמימות. הוא לא מתחייב לשום דבר עד הסוף. הוא אומר בתוך החדר בדיוק מה שהוא אומר מחוצה לו. הבעיה היא שזה לא מספיק לגנץ וחבריו. כדי להגיד לו "כן", הם צריכים לדעת בוודאות שהוא הולך איתם לממשלה צרה. הם לא מצליחים להבין את זה ממנו. גנץ לא מוכן לקפוץ מסוס אחד לשני בלי רשת ביטחון. נכון לעכשיו, רשת ביטחון אין לו.
נכון לעכשיו, דרישותיו של ליברמן מהצדדים לא מובילות לשום מקום ולא מתכנסות לכלום. נתניהו כבר אמר "לא". הוא לא מוותר על הגוש. גנץ אמר "אולי". ליברמן רוצה לשמוע "כן" מפורש. אי אפשר לא לחשוד שהוא מנסה בעצם לפרק מגנץ 3־4 מנדטים לקראת הסיבוב השלישי. כל אותם מצביעי אנטי־נתניהו שינקמו בגנץ על זה שהסכים לשבת תחת ביבי (ולו חמש דקות) ויעברו לליברמן. האופציה של ממשלה צרה בתמיכת הערבים מבחוץ הוכנה בקפדנות אבל לא יושמה. אף אחד בכחול לבן לא רוצה להיות תלוי ברגע המכריע ברצונו הטוב של ליברמן או בגחמותיו של ח"כ ערבי כזה או אחר. אף אחד לא רוצה לגמור כמו מתכנני "התרגיל המסריח" ההוא. על פי האופציה הזו, ארבעה־חמישה ח"כים ערבים היו מצביעים בעד ממשלת המיעוט. זה מספיק להעלות את ה־54 של גנץ אל מעל ה־55 של נתניהו. על פי המתווה הזה, ליברמן עצמו היה יוצא מהמליאה בעת ההצבעה. פלטפורמה יצירתית, מטורפת, אפשרית ובלתי אפשרית בעת ובעונה אחת. לאף אחד לא היה אומץ לגשת אליה עד הסוף.
בשבוע הבא תיכנס ישראל, לראשונה בתולדותיה, ל־21 הימים האחרונים, שבהם המנדט להרכבת ממשלה יהיה בידי הכנסת. זוהי ארץ לא זרועה, כף רגלו של אדם לבן לא דרכה בה מעולם. במצב הזה, רק 61 חתימות של ח"כים יוכלו להחיות את המנדט ולאפשר לח"כ כלשהו להרכיב ממשלה. אופציית ממשלת המיעוט יורדת מעל הפרק. האם זה עדיין אפשרי? כן. האם זה סביר? ממש לא.
ההערכה היא שבתוך התקופה הזו יודיע היועץ המשפטי לממשלה על החלטותיו בתיקי נתניהו. רוב הסיכויים שכתבי האישום יוגשו, כולל שוחד. מה זה יעשה למערכת? אין לדעת. אם ליברמן לא יבצע את הפליק־פלאק המרהיב של כל הזמנים וידלג חזרה לחיקו של בנימין נתניהו, תצעד ישראל לבחירות נוספות בחודש מרץ 2020. לפחות יש לנו שר ביטחון מנוסה במשרה מלאה עד אז.