ראש פקק

"יא אלוהים שלו, מה כבר ביקשתי?", רטנתי לחברתי בטלפון בדרך הביתה. “נו, מרסל", ניסתה להרגיע את רוחות הסערה הלא פרופורציונליות שיצאו ממני, “אולי זו האג׳נדה שלו, למה את פוסלת?".

“אג׳נדה?", הגבהתי את קולי עוד יותר, “איזו אג׳נדה יש בלא לפתוח לאישה בקבוק קולה?".

***

יומיים לפני שיחת הטלפון הזו הייתי אצל הרופאה שלי והפקדתי בידה את תוצאות בדיקות הדם התקופתיות שלי. “מרסל, אין צורך להדפיס את זה, יש לי הכל במחשב, חבל על העצים". לקחתי בחזרה את הדפים והתביישתי בעצמי. מתי אתחיל להפנים שכדור הארץ מתחמם כל כך?

“נו, עוד כמה זמן נותר לי לחיות?", שאלתי חצי מבודחת וחצי מאוימת מהגרף האדום שראיתי שם. “עוד המון זמן, אלא אם כן תמשיכי לא לדאוג לאיכות הסביבה", ענתה והקלידה משהו במחשב (למה רופאים מקלידים ביד אחת?).

“יש פה רק חוסר משווע בברזל, אתן לך כדורים שיאזנו את זה", אמרה ביובש. “ידעתי! ידעתי שלא הגעתי סתם, את מכירה אותי, אני לא היפוכונדרית". “כן", מלמלה הרופאה, “אף אחד מכם לא היפוכונדר, והיומן שלי מלא עד אוגוסט". היא הפקידה בידי את המרשם ובירכה אותי ביום נעים. ממנה הלכתי מיד אל בית המרקחת לרכוש את כדורי הברזל והתפללתי שאתחזק - העייפות הכרונית, הדברים שנופלים לי מהיד ונשירת השיער החלו להעיק עליי לאחרונה, אני מרגישה שאני נחלשת. וחלשה אני לא אוהבת להיות.

***

יומיים אחרי כן, בבית מפואר בצפון תל אביב, הוזמנתי כדי להגיד כמה מילים על כתיבה ועל תקשורת. במקום נכחו אושיות כאלו ואחרות מהתחום, היה מינגלינג נחמד, אוכל מצוין ויין טוב. שוחחתי עם אנשים מכל התחומים, אחד מהם אפילו מוביל את תחום הגנת הסביבה בחברה גדולה, והסביר לי על החשיבות שבמִחזור. הנהנתי בהסכמה ואף הגדלתי לעשות ואמרתי שאלך למטבח ואמזוג לעצמי משקה בכוס זכוכית. הוא עודד את זה ומבטו נטע בי תקווה. אחרי ההרצאה שהעברתי והשיחות הרבות הרגשתי איך פי מתייבש, ועשיתי כהבטחתי: ניגשתי אל המטבח המפואר, התפעלתי מהסכו"ם המצופה זהב ומאחד מציוריו הכל כך שכיחים של קדישמן, התלוי בגאווה מעל קערת הפירות, ונטלתי לעצמי כוס זכוכית מעוטרת בצבעי הזהב של קלימט. כן, נראה שבעלי הבית חובבים אומנות או קונצנזוסים, עוד לא החלטתי על כך.

הרגשתי שוב איך העייפות משתלטת עליי, נחלשתי ופיהקתי שלוש פעמים בגוזמה. בעלת הבית ביקשה שניקח לעצמנו משהו לשתות ונשב, כי עוד הרצאה לפנינו - הפעם איש ביטחון מוכר. ניגשתי במהירות לשולחן ונטלתי את המוגז הראשון שראיתי. כשהאורחים כבר תפסו לעצמם מקום, ניסיתי לפתוח את פקקו ללא הצלחה. כשאיש הביטחון כבר תפס את עמדתו ובדק שלוש פעמים את המיקרופון, עדיין נאבקתי בפקק. כשמישהי שאלה אם יהיה זמן לשאלות בסוף, כבר הותשתי וכמעט שוויתרתי. “לעזאזל", חשבתי, “כמה זמן לוקח לכדורים הללו להשפיע?", ופתאום, כמו בסיפורי האגדות היפים ביותר, הגיח לעברי גבר נאה מתוך ענן עשן הסיגרים והיומרנות ונטל לעצמו כמה גבינות מהשולחן. הוא נראה לי חביב ולא כל כך קשור למקום, מניחה שבאמצע שנות ה־30 לחייו, לגופו חולצה משובצת ומפרצים נראים כבר לצד שערו הבהיר. “סוף־סוף גבר!", אמרתי והוא הביט בי בהפתעה. “כבר שעה שאני מנסה לפתוח את הבקבוק הזה, אתה בטוח תצליח", הגשתי לו את הבקבוק בחיוך. האיש לא נטל ממני את הבקבוק, למעלה מזה, גם לא הגיב על דבריי, אלא הסתובב וקרא לידידתו: “ליהיא, בואי רגע". ליהיא הסתובבה, זיהיתי אותה, היא פובליציסטית צעירה ודי מוכרת. “אבל המקום שלנו, יתפסו לנו", קראה לכיוונו. “נו, בואי, רוצה לראות בלייב את כל השיחות שלנו?". ליהיא התעניינה וקמה ממקומה, למען האמת התעניינתי גם אני, חשבתי שהשניים רקמו תוכנית מיוחדת לפתיחת פקקים סרבניים, אפילו עוד שמרתי על חיוכי. “הנה, תחזרי על מה שביקשת ממני עכשיו", דרש האיש. “וואללה? מסקרן! אתה יכול לפתוח לי את הבקבוק?".

ליהיא הסתכלה, לא ידעתי אם היא מבינה מה קורה או שגם היא, כמוני, מבולבלת.

“לא ככה ביקשת", התעצבן. “בדיוק איך שאמרת".

“איך אמרתי?", תהיתי.

“עם ה'גבר'", הגביר את קולו.

“אה", הרגשתי איך חיוכי נגוז לו לנוכח השאלות המוזרות של האיש ההוא. “אמרתי 'סוף־סוף גבר', כי הבקבוקים האלו קשים, בן זוגי תמיד פותח לי, את בטח מבינה", פניתי לליהיא. היא זזה באי־נוחות, “טוב, לא צריך עכשיו, אפשר לשבת?", התעלמה ממני וביקשה ממנו, נראה היה כי השיח לא היה נעים לה. “למה את חושבת שבגלל שאני גבר המסוגלות שלי גבוהה יותר משלך? למה את מציבה אותי בחוסר אונים שכזה? ואם נגיד לא הייתי מצליח לפתוח את הפקק? אז הייתי פחות גברי?", הביט בי, ליהיא ויתרה וחזרה למקומה בלי להגיד מילה, איש הביטחון כבר החל לדבר על מנהרות החבלה ומהיכן הגיעו. “אתה לא חייב לפתוח, סליחה אם הפרעתי", התנצלתי ובעיניי תרתי אחר מקום לשבת בו. “אני רוצה שתביני מאיפה זה מגיע, אתן שמות את עצמכן במעמד נמוך ואז מתלוננות. קחי! תנסי! את יכולה לפתוח אותו בעצמך!", הגביר את קולו. מישהי בקהל ביקשה שקט, ראיתי כי כמה מביטים עלינו. “אני לא, אם הייתי יכולה, לא הייתי מבקשת ממך, אתה לא חושב?", שאלתי. “את בטח גם לא יכולה לשלם במסעדה ולא יכולה לתקן דברים בבית ולא יכולה להתמודד על תפקיד המנכ"לית, נכון?", לעג לי.

לא יכולתי עוד: “אתה חתיכת נמושה", הגברתי את קולי, איש הביטחון עצר את דבריו ויותר אנשים הביטו בנו, “מי אתה שתטיף לי על פמיניזם? זו אנושיות לעזור לאדם אחר".

“תקראי את...", נקב בשמו של מישהו שאין לי שום צורך לזכור, “ואז אולי תחכימי, עד אז תישארי צמאה".

“תגיד, אתה נורמלי?", ניגש בעל הבית אל הבחור, לקח מידי את הבקבוק ופתח את הפקק ברגע. “לרוויה", אמר לי ושב אל מקומו. “גברים כמוך עושים לי חשק להיות לסבית", הקנטתי אותו ושתיתי מהכוס, הגזוז ערב לחכי, הרגשתי איך הרוויתי את צימאוני ואיך שבעתי מאותו הערב. “הטיפשות לא נעלמת", השיב לי בשקט. “אני יותר קרייריסטית ממה שתהיה כל החיים", השבתי לו. רציתי לרדת נמוך יותר, אבל עצרתי את עצמי, זה לא היה המקום ולא הזמן. לקחתי את תיקי ויצאתי מהבית, מותירה את החלל הממותג, הנפוח והתל־אביבי כל כך שיתחבט בתוך עצמו.

***

בדרך הביתה טלפנתי לחברה טובה שלי. אחרי שהרגיעה אותי מעצבנותי נזכרנו שתינו איך ברווקותנו יצאנו לדאבל דייט עם שני גברים שידענו שלא נרצה בהם, אבל הם היו כל כך מקסימים, ג׳נטלמנים וארץ ישראל היפה, שנעלמנו לרגע עם המלצרית והתעקשנו לשלם את החשבון לפני שיגיע אל השולחן. כשהבינו שהם לא צריכים לשלם, קצת רטנו, רבו איתנו כששטרות בידיהם ובסוף נכנעו. “אחד מהם היה די חתיך", אמרה לי, “בן זוגך חתיך יותר", הרגעתי אותה. מה זו הרדיקליות הזו המכריחה את בנות הדור הזה להיות חלק ממנה? מתחשק לי שיפתחו לי את דלת האוטו בכניסה לרכב, מתחשק לי שישלמו עליי 50 שקל בבית קפה קטן, מתחשק לי להיות מחוזרת ולפעמים, כן, רק לפעמים, חלשה. הלחץ בבקבוק הפמיניזם המוגזם הזה גבוה מאוד, וברגע שמישהו יסיר את הפקק, הכל יתפרץ ויכה אותנו בפנים.

הברזל מתחיל לעזור לי, שבתי לאיתני ואני פחות עייפה, ובכל זאת, בשישי בערב האחרון, בשולחן השבת, נטלתי בקבוק קולה לידי ועשיתי עצמי מתחבטת עם פקקו. “מה את מתאמצת, יפה שלי? תני לי", אמר בן זוגי ופתח לי את הפקק. “איזה גבר אתה", אמרתי לו ונגעתי ברגלו תחת השולחן, החיוך שלו עשה לי את השבת, וראו איזה קטע, נשארתי קרייריסטית, בטוחה בעצמי וחזקה כל כך.

לא ייאמן, אה?