לפני כמעט שני עשורים, כשעוד כיתתי רגליי בין תיאטראות מתוך תקווה להגיע לממדיה של ליא קניג או לכל הפחות של יבגניה דודינה, מצאתי בחנות ספרי יד שנייה די נידחת בדרום תל אביב ספר בשם "מותק הקטנה" של פטריק מודיאנו, סופר שלא שמעתי עליו עד אז. מודיאנו כתב ספר בצורת מונולוג ארוך של ילדה קטנה שאמה מתה במרוקו, אך משוכנעת שעוברת אורח במעיל צהוב שהיא פוגשת ברחוב בפריז היא אמה האמיתית, ויוצאת למסע בעקבותיה.
בניגוד לבוגרות בתי ספר למשחק שהולכות על הקלאסיקה המיתולוגית כשהן מופיעות לאודישנים מאובזרות בטקסט מלוטש היטב ומגלגלות עיניים כשהן בדמות יוליה מ"רומיאו ויוליה" או נינה מ"השחף" של צ'כוב - דמויות נשיות ראשיות, ענוגות ועל סף עילפון תמידי שנובע מחולשה או מאהבה נכזבת - החלטתי שמונולוגים סטנדרטיים קטנים עליי ומרגיזים אותי ואני רוצה לתרגם מחדש חלק מהספר ולעשות לו אדפטציה למונולוג חדשני שאף מנהל תיאטרון לא שמע כמותו.
התחלתי בעבודה. אף על פי שאני חושבת שעשיתי עבודת תרגום מחדש לא רעה בכלל, לא הצלחתי להתקבל איתו לאף תיאטרון. אלא שהחיבה לחיפוש אוצרות קטנים בחנויות ספרים ישנות עדיין נותרה בי, ואם יש רעיון לבילוי שאני תמיד לוקחת בשתי ידיים, זה שיטוט בחנויות ספרים. כמעט בכל מקום שאליו אני מגיעה בארץ או בעולם. כן, גם בחנויות במדינות שדוברות שפות שאני בכלל לא מבינה, אני קונה ספרים שנראים לי מעניינים לפי הכריכה וגוגל טרנסלייט, בתקווה שיבוא יום ואצליח לסיים את לימודי האיטלקית שלי בהצלחה ואולי גם את הנורווגית המאתגרת יותר.
עדיין לא הפכתי את התחביב הקטן הזה למסחרי. עוד לא התנסיתי בתרגום מלא של טקסט ארוך של ספר, והעובדה שאני יותר אוהבת לכתוב מאשר לערוך היא אולי רמז לכך שאני עלולה להישחק בעבודת תרגום, אם זה לא יהיה ספר לטעמי. אבל מודה שמפעם לפעם, במיוחד כשאני קוראת תרגומים מופלאים לטקסטים שקראתי לפני כן בשפת המקור, אני קצת מקנאה. אני לא חושבת שזה המקור למונח קנאת סופרים, אבל כמו קנאת שחקניות יש בזה משהו מדרבן - לעשות משהו שעוד לא עשו ולדברר אותו מזווית קצת אחרת.
כל ההקדמה הארוכה הזאת מטרתה לספר לכם מה תפס לי את העין באחרית הדבר של אחד הספרים הכי מרעננים שיצא לי לקרוא לאחרונה: "אמש, לילה אחרון" של ג'יימס סולטר, בתרגום המופלא של יונתן דה שליט, שיצא לפני כמה חודשים בהוצאת נהר.
באחרית הדבר מספר דה שליט שהגיע לניו יורק יום אחד ומצא את עצמו כרגיל משוטט לו שעות ארוכות בבארנס אנד נובל ביוניון סקוור. הוא נתקל שם בכתביו של ג'יימס סולטר, שנחשב לאחד מרבי האומן הגדולים של המילה הכתובה בארצות הברית. אחרי שתרגם לפני כמה שנים את "משחקים ושעשועי שווא", מצא דה שליט לנכון לתרגם גם את אסופת הסיפורים הקצרים הנקראת "אמש, לילה אחרון" על שם הסיפור האחרון המופיע בקובץ.
עד לא מזמן שמעתי הרבה אנשים בתעשיית הספרות שמספידים את תחום הסיפורים הקצרים בטענה ש"זה לא מוכר". אומנם קריאת ספרים היא עולם הולך ונעלם לצערי, אבל אני חושבת שסיפורים קצרים, שכתובים או מתורגמים בצורה מדויקת, לא גוזלים יותר מדי זמן ומרעננים את הנשמה - הם אלו שיצליחו בסופו של דבר לשמר את העולם ההולך והנעלם הזה.
זה עובד ברשת נפלא, ע"ע אתר מעבורת - פרויקט הסיפור הקצר. וזה עובד גם בטקסט כתוב כמו זה של סולטר. והנה עוד המלצה קטנה למי שלא מפחד מספרים שהם אסופת סיפורים: לא לקרוא ברצף. הקציבו לעצמכם קריאה של סיפור אחד ביום, ואז עברו לעשות משהו אחר. זה מאפשר לטקסטים לחלחל והופך אותם למיוחדים, וזה בהחלט משהו שיכול לשבור שגרה בתקופה שאין בה חגים ואין בה כלום עד אפריל בערך.
בביקורת של מייקל דירדה מה"וושינגטון פוסט" הוא כתב על סולטר: "כשהוא רוצה, הוא יכול לשבור את לבך במשפט אחד". חייבת לומר שלבי נשבר גם בתרגום העברי של דה שליט. אז עזבו אתכם מחדשות ומממשלה צרה ובני או ביבי. לכו לקרוא.