המחנה הלאומי צריך לשאול את עצמו מה חשוב יותר: המנהיג או היעד

אזהרת מסע: זה הולך להיות טור של מפה ומשם, של גם וגם, של מצד אחד ומצד אחר - אבל בסופו תהיה שורה תחתונה ברורה. זה לא קורה לי יותר מדי בנאומים של פוליטיקאים, אבל הדברים שנשא בנימין נתניהו לפני כשבועיים, שעה קלה אחרי הגשת כתבי האישום נגדו, הצליחו לצבוט לי בלב. "אזרחי ישראל", פתח, ולא היה אפשר לפספס את הרעד שעבר בו, "אני נותן את החיים שלי למען המדינה שלנו. אני נלחמתי בשבילה. נפצעתי בשבילה...עברתי קרבות קשים... התרגלתי לשלם מחירים כבדים". עם כל הביקורת שנשטחה כאן יותר מפעם במשך השנים על מדיניותו של נתניהו ועל החלטות כאלה או אחרות שקיבל, מדובר בעיניי באחד מראשי הממשלה הטובים שהיו כאן. הן אלה שיחלקו על הקביעה הזאת והן אלה שיחתמו עליה, יתקשו שלא להסכים שבמשך 13 השנים שבהן עומד נתניהו בראש ממשלת ישראל לא היה לו ולו רגע אחד של מנוחה. 
 

מהיום שדרך כוכבו בשמי הפוליטיקה שלנו הכריזו עליו יריביו הפוליטיים, בסיוע ארטילרי כבד של אמצעי התקשורת, מלחמת עולם. מעל דפי העיתונים היה נתניהו מאז ומתמיד "חשוד" במשהו. כל פעולה שעשה בשנים הארוכות הללו הוצגה בעין עקומה. נתניהו, פטריוט ישראלי גדול, לא קיבל קרדיט כמעט על שום פעולה שנקט. כל צעד שלו הוצג כפרי של חשיבה צינית, מניפולטיבית או תחמנית. עיתונאים, גם אלה שמסקרים אותו, שפכו עליו ערימות של טינופת ברשתות החברתיות. עיתון רציני כמו "הארץ" אף לא חשש להשוות אותו לצורר הנאצי, אדולף היטלר. הבוז שזכה לו נתניהו באופן קבוע בתקשורת עמד תמיד ביחס הפוך להערכה שקיבל בחלקים גדולים מאוד בציבור. 
 

כל מי שחבט בו על במה כזאת או אחרת ידע מראש שיזכה בעיתונות למחיאות כפיים סוערות. כל מי שפתח נגדו בחקירה ידע מראש שיהפוך לקדוש. ספק אם היו בהיסטוריה שלנו ימים שבהם ישבו באולפנים נציגיה הכמעט רשמיים של הפרקליטות ותעודת עיתונאי בכיסם, ובחרו לוותר כך, בהתנדבות, על משימתם העיתונאית, רק כדי להיכנס באיש אחד השנוא עליהם. בחסות עיתונות כזאת לא פלא שבמשרד המשפטים התלבטו אם נתניהו יכול להמשיך בתפקידו, גם כשהחוק משיב בפירוש: כן. בחסות עיתונות כזאת יכול היה היועץ המשפטי לנסות לכפות על שר המשפטים אמיר אוחנה את המועמד שלו לתפקיד ממלא מקום פרקליט המדינה - אף שבחוק עצמו אין שום עיגון למהלך כזה. 
 

# # #

אני שומע קולגות הדורשים מבנימין נתניהו לנהוג באותה אמת מידה שדרש מאולמרט, וזה מצחיק אותי. כי מתישהו כדאי לדרוש גם מהם לצאת מהפוזיציה וללכת עם האמירות שלהם עד הסוף, גם כשהשמות משתנים. חזרתי השבוע אל מה שכתבו שני הפרשנים הפוליטיים הבולטים בעיתונות הכתובה זה שנים רבות, יוסי ורטר ב"הארץ" ועמיתי בן כספית ב"מעריב", רגע אחרי הרשעתו של אהוד אולמרט בהפרת אמונים בתיק מרכז ההשקעות. אומנם ההרשעה באה לצד זיכויים בתיקים אחרים, אבל עדיין מדובר בהרשעה כשברקע התנוסס מעל ראשו של אולמרט כתב אישום חמור באשמת שוחד בתיק אחר. "מעשה מגונה בדמוקרטיה", כתב ורטר נגד הפרקליטות. כספית, חברי לעיתון, פרסם אז, בעניינו של אולמרט, טור שנראה כאילו נכתב השבוע על ידי יאיר נתניהו ביחס לאביו. כספית כתב על "מסע השיסוי התקשורתי המתמשך, הדורסני וחסר התקדים", על כך ש"נקשר כאן קשר להדיח ראש ממשלה בישראל", ועל כך שהייתה כאן - כן, כן - "הפיכה משפטית". 

מי אחראי לכל זה? כל שומרי הסף. אלה שהיום מי שמותח עליהם ביקורת בהקשר של נתניהו, חוטף בראש. "מבקר מדינה מגלומן, חסר עכבות ורודף כותרות", כתב כספית, "פרקליטות מתנשאת, דורסנית וזחוחה... משטרה חובבנית, ענייה ולא מקצועית" וגם "תקשורת שטחית, צמאת דם ומלחכת פנכתם של מדליפיה". ושוב, חשוב להדגיש, הדברים נכתבו כשאולמרט היה במצב משפטי גרוע משל נתניהו. גם נגדו, ממש כמו נגד נתניהו היום, עמד כתב אישום באשמת שוחד. אלא שבניגוד לנתניהו, שעדיין חף מכל פשע, אולמרט כבר היה אחרי הרשעה אחת. אבל הם לא היו היחידים. אני זוכר כיצד לקראת בחירות 2013, כשאולמרט עוד התמודד, כאמור, עם כתב אישום באשמת שוחד, השתעשעו כאן עיתונאים רבים בתקווה שנראתה להם אז לגיטימית - שהוא יתמודד על ראשות הממשלה. מה אני רוצה להגיד? שלאנשים קשה מאוד להשתחרר מהפוזיציה הפוליטית שלהם.
 

# # #
 

לא ניכנס כאן לניתוח הראיות בתיקי נתניהו, אבל על פי מגבלה זו אומר רק כך: ברמת הנרטיב, ברמת המהות, ברמת מה שעומד מאחורי השורה התחתונה, אינני מתרגש מרוב תיקי נתניהו. הניסיונות לספר סיפור שמציג את ה"השתלטות" של נתניהו על העיתונות הישראלית נראה לי כמו בדיחה לא מצחיקה. לו הייתה בישראל עיתונות הגונה ומאוזנת, יש סיכוי טוב שתיקים 2000 ו־4000 לא היו באים לעולם. מתחילת הדרך כתבתי כאן שברמה האישית, התיק המטריד אותי יותר מכל, והמביך אותי יותר מכל, הוא תיק 1000, שיש בו כדי ללמד על נהנתנות, על היעדר נורמות התנהגות ועל ניתוק מהסביבה. לו היה נתניהו מתייעץ איתי, הייתי ממליץ לו בחום לשלב באחד מנאומי הביקורת שלו על הפרקליטות גם מילה אחת של הבעת צער, חרטה או חשבון נפש על ההתנהלות האישית שלו ושל משפחתו - זו שהביאה אותו לקבל מאנשי עסקים בקבוקי שמפניה וסיגרים בשווי של מאות אלפי שקלים, בלי להבין שזה לא לעניין. 
 

בכל מה שקשור לזווית המשפטית אין שום דרך סבירה למנוע מראש הממשלה להמשיך לכהן אם אינו מחליט בעצמו לפרוש - וכל התפלפלות בסוגיה זו היא התפלפלות מגונה. אבל אחרי שהנחנו בצד את העניין המשפטי, סברתי בימיו של אולמרט - ואני סבור גם עכשיו - שיש קושי גדול מאוד להשאיר בראשות המדינה אדם המואשם בפלילים בכלל, ובעבירות חמורות כדוגמת שוחד בפרט. בואו נניח, לצורך הדיון, כפי שטוען נתניהו, שרשויות האכיפה תפרו לו תיק על לא עוול בכפו מההתחלה ועד הסוף. ובואו נסכים - ועם זה נדמה לי שגם יריביו הפוליטיים יתקשו להתווכח - שנתניהו הוכיח את עצמו פעם אחר פעם כראש ממשלה מחושב וזהיר מאוד בכל מה שעשויות להיות לו השלכות על חיי אדם. 
 

עדיין, אחרי שאמרנו את זה, אם ישלח ראש הממשלה את חיילי צה"ל למבצע צבאי כזה או אחר, די שתהיה אמא אחת, של חייל אחד, שתראה בעין חושדת את החלטתו של ראש הממשלה ותחשוב שהוא יצא לפעולה זו משיקולים שאינם רק מבצעיים ושאל שיקוליו השתרבבו גם שיקולים זרים הקשורים למצבו המשפטי והציבורי - די באמא האחת הזאת כדי שסיטואציה זו תהיה בעייתית. זה נכון לראש ממשלה ששמו בנימין נתניהו, זה נכון לראש ממשלה ששמו אהוד אולמרט, זה נכון לראש ממשלה ששמו ישראל ישראלי, זה נכון לראש ממשלה שהוגש נגדו כתב אישום בדין או לראש ממשלה שתפרו לו תיק. יודעים מה? גם שמה הטוב של ישראל בקרב הגויים צריך להיות כאן שיקול. אני יודע איך אני מסתכל על מדינה שבראשה עומד אדם שמואשם בפלילים. אינני בטוח שאני רוצה שיסתכלו כך עלינו. הטענה של תומכי נתניהו על העוול שנגרם לו, אינה יכולה להיות כאן שיקול - לא משום שהיא לא נכונה אלא משום שזו טענתו של כל מי שנפתחת נגדו חקירה.

# # #

בנימין נתניהו "גילה" באיחור, איחור גדול מאוד, שמערכת אכיפת החוק חולה. את מה שהוא צועק היום, צועקים כבר עשרות שנים חלקים גדולים בימין, ודאי בציונות הדתית. עד היום כל יוזמות התיקון שעלו הופלו מסדר היום ביוזמתו. הוא לא סתם נמנע מלקדם יוזמות כאלה בעצמו, הוא גם לא אפשר לאיש בקואליציה שלו לעשות את זה.
 

רגע, תגידו, טבעי שלפעמים אדם מגלה כמה כואב המצב רק כשדורכים על הרגל שלו עצמו. יודעים מה, זה באמת יכול להיות - אבל בכמה הסתייגויות. הראשונה, שבנאום התגובה שלו על כתב האישום טרח נתניהו להזכיר את מה שעוללו אנשי הפרקליטות "כשסיכלו את הכהונה של רובי ריבלין ויעקב נאמן כשרי משפטים", ו"כשסיכלו את כהונתו של גיבור ישראל רפאל איתן כשר המשטרה". נו, מר נתניהו, אז אם חשבת כל השנים שנגרם עוול לכל האנשים הטובים הללו, יכול להיות שלא עשית כלום כדי שהעוול שנגרם להם לא ייגרם גם לאחרים? אבל נעזוב את זה. יש כאן עניין משמעותי יותר. ישנו ציבור הולך וגדל שמבין שמערכת אכיפת החוק זקוקה לניעור, אלא שכבר אמרו חז"ל: "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים".
 

בסיטואציה הנוכחית, כשכתב אישום על ראשו, כל מהלך שיבצע נתניהו ייראה כמהלך חשוד הנובע מטעמים אישיים אינטרסנטיים. ומהמקום הזה, המשך כהונתו של נתניהו, לפני או אחרי בחירות, יהיה תעודת הביטוח הגדולה ביותר למשטרה ולפרקליטות, שתבטיח ששום דבר לא ישתנה. מה צריך לעשות כדי לתקן? לדרוש מכל מועמד שיבקש להחליף את נתניהו להציג תוכנית פעולה לתיקון כל פגמיה של המערכת, לתמוך רק במי שיפרוט תוכנית רצינית כזאת - ולא לוותר לו כפי שוויתרנו לנתניהו כל השנים.
 

# # #
 

כאן אני מבקש לפנות לחבריי לתפיסת העולם של המחנה הלאומי. הבה נניח, לצורך המשך הדיון, שצודקים במאה אחוז הטוענים שלנתניהו נעשה עוול גדול, שלא היה צריך לההגיש נגדו ולו את הקל שבכתבי האישום; שהפרקליטות תפרה לו תיק; שהשמאל הפעיל עליה לחץ, ושבכחול לבן מתנהגים באופן בלתי מתקבל על הדעת כשהחליטו, עוד לפני הגשת כתב האישום, לפסול אותו אישית, אף שהמוני מצביעים בחרו במפלגה שהעמידה אותו בראשה והמוני מצביעים - 55 מנדטים בסך הכל - בחרו במפלגות שהצהירו מראש שילכו רק איתו. עכשיו צריך להסתכל למציאות בעיניים ולהחליט בקור רוח מה עושים איתה, גם בהינתן האינסטינקט הבריא הקורא להתייצב למלחמה לצדו של מי שנראה לך שנעשה לו עוול. שהרי עם כל הצער שבדבר, חייבים להכיר בכך שבנימין נתניהו, במצבו הנוכחי, הולך והופך למשקולת על גבו של המחנה הלאומי.

קשה להתווכח עם העובדה שבשולי הימין, והשוליים הללו יכולים להתבטא בכמה מנדטים, יושבים אנשים שאינם  מוכנים עוד להצביע עבורו - אם בגלל האישומים נגדו, אם משום שלא מתאים להם האופן שבו הוא מנהל את הקרב על חפותו ואם מאלף ואחת סיבות אחרות. בנימין נתניהו הגיע לקיר. בשתי מערכות הבחירות האחרונות, למרות הרוב הגדול שהשיג הימין הציוני לעומת השמאל הציוני, הוא כשל בניסיונותיו להרכיב ממשלה. אם לא יתחולל נס, כזה שהחזאים אינם רואים כרגע, לא ישתנה הרבה גם אחרי הבחירות הבאות. בתנאים אלה הסכנה שהימין יאבד את השלטון - ולא ניכנס כאן לניתוח הקונסטלציות השונות - היא מוחשית. מוחשית מאוד. 
 

כשזה קורה במצב שבו רוב העם נוטה שמאלה, מילא. כשזה קורה בכנסת שבה לימין הציוני יש 63 מנדטים (ליברמן הוא ימין, זוכרים?) ולשמאל הציוני 44 - כשאלה כוללים גם אנשים כדוגמת יועז הנדל וחילי טרופר וצביקה האוזר ובוגי יעלון - זה אומר שהגיעה העת לחשב מסלול מחדש. איך תראה ממשלה בראשות גנץ? אינני יודע. אני יודע שניסינו משהו דומה עם יצחק רבין ועם אהוד ברק, ולא נרשמה - לפחות לתפיסת העולם שלנו - הצלחה גדולה. האם בהכרח יצליח מחליפו של נתניהו היכן שהוא נכשל? לא. אבל את המצב הנוכחי מיצינו, ואנחנו קרובים לצוק. 

# # #
 

שמעתי השבוע כמה מתומכיו של נתניהו דורשים עבורו את הכרת הטובה של הציבור. מישהו אחר, טענו, היה מבין מה צריך לעשות כדי לזכות באהדת התקשורת, ואולי לא רק התקשורת, והיה שובר מזמן שמאלה ומניח על השולחן יוזמות מדיניות שהשמאל הישראל יאהב. הם צודקים.
 

ולכן ראוי להעריך את נתניהו, שבניגוד לאריאל שרון ולאולמרט ולציפי לבני לא סטה מן הדרך. אבל בתוך מערכת פוליטית מדינית הרת סכנות, הכרת טובה איננה תוכנית פעולה ואיננה סיבה מספקת כדי להמשיך להריץ את נתניהו, גם במקום שבו ברור שהריצה הזאת מפחיתה את סיכויי הימין להרכיב ממשלה. 

אני שומע גם את הטענות שיש משהו לא מוסרי ולא צודק ולא הוגן בהחלטה "לזרוק את נתניהו", ודאי עבור מי שסבורים שנגרם לו עוול גדול. אינני מזלזל בקולות האלה. אני יודע שהמצב מרגיז ומקומם ונותן הרגשה ש"הרעים" ניצחו ושהצדק לא ייצא לאור, ולפעמים כל מה שאנחנו רוצים הוא לשכב על הרצפה ולדפוק עם הרגליים חזק, בכל הכוח. אלא שכל זה לא יביא אותנו לשום מקום.

למי שמשמיעים את הקולות האלה אני מבקש להזכיר שהאידיאולוגיה חשובה ממי שמוביל אותה ושלא הלכנו לבחירות כדי לקדם איש אלא כדי לקדם דרך. כשמפקד הפלוגה נפצע במהלך הסתערות, ההחלטה המטופשת ביותר שיוכלו לקבל חייליו תהיה להישאר סביבו, לבכות איתו את מר גורלו ולנסות לשאת אותו איתם קדימה על הגב. זו הדרך הבטוחה להפסיד בקרב. מה כן עושים? משאירים את החובש לטפל במפקד - ומסתערים אחרי סגנו בדרך לכיבוש ההר. בשדה הקרב, כמו בשדה הפוליטי, חשוב היעד. והיעד הנוכחי, צו השעה ממש, הוא להציב בראש המחנה הלאומי מישהו שמסוגל לרוץ קדימה, לנצח ולקדם את תפיסת העולם של המחנה.