רעיון האחדות איננו המצאה חדשה, כבר היה לנו איתו ניסיון טוב למדי

פער אידיאולוגי עמוק שרר ביו הליכוד לבין המערך בשנת 1984. בעוד הליכוד, כאז כן היום, דגלה במשא ומתן ישיר לשלום, בשלמות המולדת ובהתנגדות למדינה פלסטינית, המערך דגלה במשא ומתן בוועידה בינלאומית, בנכונות למסור שטחים ובפינוי התנחלויות. בין המפלגות שררה איבה בת דורות, אך על אף זאת, השכילו יצחק שמיר ושמעון פרס לכונן - לאחר משא ומתן יעיל ולא קל - ממשלת אחדות, בידיעה שהנושא המדיני לא היה דחוף לעת ההיא. זה היה שיתוף שלטוני שהחזיק מעמד, בגלגול כזה או אחר, כשש שנים.

הקמת ממשלות האחדות התאפשרה הודות להתעלות שני המנהיגים מעל האגו האישי, ולנכונותן של שתי המפלגות לחלוק את השלטון למען האינטרס הלאומי. כמובן, גם תוצאות הבחירות והתיקו הבין־גושי תרמו למהלך, שהיה כמעט בלתי נמנע. שמיר ראה באחדות אינטרס לאומי והעלה אותה על נס עוד לפני הבחירות. פרס דחה תחילה את הרעיון, אבל "נכנע" בעקבות התיקו.

בממשלות שמיר־פרס היו כמובן חריקות, אך הן טיפלו בהצלחה לא מבוטלת בנושאי ביטחון ועלייה, כלכלה וחברה, והתפרקו כאשר הנושא המדיני חזר לסדר היום במלוא העוצמה. רעיון האחדות הלאומית איננו אפוא המצאה חדשה, וכבר היה לנו איתו ניסיון טוב למדי. שתי יממות בלבד נותרו לפוליטיקאים להתעלות על עצמם ולהחיות אותו.

מאז 1990 חזרנו למתכונת הרגילה של ממשלות רוב, לרוב בראשות הליכוד, 11 שנים מהן בראשותו של בנימין נתניהו. על שמו רשומים ביסוסה וקידומה של ישראל בתחומים רבים. שינויים רבים התרחשו במערכת הפוליטית, מפלגות קמו ונפלו, עד שנתקבלה תמונת המצב העגומה הנוכחית. דומה כי השינוי הדרמטי ביותר שחל הוא הצטמקותה של העבודה לכדי שישה מנדטים. המפלגה הגדולה המאתגרת היום את הליכוד, כחול לבן, היא מפלגת מרכז, לא מגובשת ולא מונוליטית, ולבטח לא מפלגת שמאל. קשה לזהות הבדלים אידיאולוגיים מרחיקי לכת בינה לבין הליכוד.

הנושאים האידיאולוגיים הפכו בדור האחרון משניים אל מול הנושאים האישיים. מצביעים רבים אינם מבחינים בין שתי המפלגות הגדולות. הצבעתם יותר רגשית, מסורתית, הם משלשלים את הפתק על פי המנהיג העומד בראש. "רק לא ביבי" מול "רק ביבי" – זהו סלע המחלוקת העיקרי בשנה מוטרפת זו של בחירות, שבמוקדן אדם אחד ויחיד.

התיקו הבין־גושי, קרבת העמדות המדיניות והאחרות, והבעיות הלאומיות הקשות שניצבות לספנו – אלה היו צריכים להיות סיבות טובות, אפילו יותר מאשר ב־1984, כדי שהמנהיגים יגלו אחריות ויכוננו ממשלת אחדות, עם התקן הרוטציה שהומצא ויושם לפני 35 שנה. והנה קורה ההפך. שתיהן מציבות תנאים בל־יעבורו זו לזו, מדברות גבוהה־גבוהה על אחדות, ובסופו של דבר גוררות את העם העייף לסיבוב בחירות שלישי. מס השפתיים שניתן כל יום לרעיון האחדות נתקל עד הרגע האחרון בגל עכור של נאצות אישיות. 

הבה נודה: אגו הוא כמעט תנאי הכרחי לפוליטיקאי. יש והוא גובר על הכל, ואז הכל משתבש. ראו מקרה ליברמן, ראו מקרה לפיד וראו מקרה נתניהו. אחרי 11 שנה בראשות הממשלה, מול מסע רדיפות בזוי נגדו, נתניהו אינו סבור שעליו לפנות את כיסאו. בשבוע שעבר אף הכריז: "אני לא רוצה חצי שנה. אני רוצה שנתיים". אבל יומיים לפני תום המועד הסופי לכינון קואליציה, ועל מנת לחלץ את המדינה, מן הראוי כי מה שיעמוד לנגד עיניו, כמנהיג אחראי, זה לא טובתו האישית אלא טובת המדינה (החופפות לדעתו), שעננה של מלחמת אחים מתקדרת בשמיה ופרשת הצוללות צפה על פניה.

העם רוצה אחדות ומנוחה מההתכתשות המשתקת. האם נתניהו (עם פחות אגו) וגנץ (עם יותר מנהיגות) יהיו ברגע האחרון השמיר ופרס של ימינו? ולחלופין: האם נתניהו יתעלה ויעביר (מרצון) את שרביט ראשות הממשלה, ברוטציה, לגנץ ולמועמד חלופי מהליכוד? בשעות הקרובות נדע.