ביטוח מקיף: הצלחתן של המפלגות הגדולות בסקרים הפכה למלכודת המושלמת

1

ליל השימורים שבין רביעי לחמישי ייזכר לא רק כלילה שבו נפחה הכנסת ה־22 את נשמתה והמדינה ההמומה שוב מצאה עצמה במערכת בחירות; באותו הלילה נרשמה התרסקות מוחלטת של ז'אנר שלם בפוליטיקה הישראלית: סוגת התחזית הפוליטית. כפי שמערכת הבחירות של אפריל הסתיימה ביום הכיפורים של הסוקרים, גם לכל אלה שניבאו שתקום קואליציה בתום המנדט שניתן לכנסת, יש סיבה טובה לצום.

מבלי להביך אף אחד, להלן תזכורת מתומצתת להלך הרוח במסדרונות הכנסת בחודשיים האחרונים: "ב־21 הימים האחרונים הגושים לא יהיו כמו שהיו, ויהיה אפשר להקים ממשלה בלי בעיה"; "אם נתניהו לא יצליח להקים ממשלה, לא ניתן יד לבחירות נוספות - ונתמוך במועמד אחר"; "לקראת פקיעת המנדט של הכנסת יהיה פה כאוס, ומהכאוס הזה תקום ממשלה". שמות הדוברים שמורים במערכת.

אכן, הכאוס הגיע. הבשורה, לעומת זאת, לא. הכל התנהל הפוך על הפוך. במקום תסיסה ותזוזה, אפתיה נפלה על חברי הכנסת. ביממה האחרונה, שהייתה אמורה להיות קריטית, הנוכחות המוגברת של חברי הכנסת נרשמה בעיקר במזנון, וגם שם הייתה הנימה פסימית: "מה נעשה? הם כבר החליטו", נאנח באוזניי ח"כ מהליכוד בעודו מחסל צלחת סלטים גדולה. הוא צדק. זה לא התירוץ, זו אמת לאמיתה.

זה לא הם, זו המערכת. הפלונטר המחיש את תנאי המשחק בפוליטיקה הישראלית נכון ל־2019. חברי כנסת מן השורה אינם מסוגלים להגיע לכלל החלטה עצמאית שלא במסגרת המפלגתית. ח"כים מהמפלגות הגדולות מוגבלים ואינם יכולים לקום על מנהיגיהם, בוודאי כשהבחירות נושפות בעורפם. הם אינם יכולים להרשות לעצמם לשבור את המסגרת ולהיקלע למצב שבו גם אין ממשלה, גם הולכים לבחירות וגם הם יוצאים בוגדים מכל הסיפור.

בראש ובראשונה, כל האמור לעיל שריר וקיים במפלגות הגדולות. כשמתברר בסקרים הפנימיים כי קיים סיכוי סביר לשחזור התוצאה הנאה גם בבחירות הבאות - באופן לגמרי לא מפתיע, השיקול האישי גובר על כל השאר. מי שסבר כי בסופו של דבר כמה מחברי הליכוד או כחול לבן יתפתו ויערקו, השלה את עצמו. אין עריקות ממפלגות משגשגות. לו ניבאו הסקרים לליכוד ירידה ל־15 מנדטים, היו העריקים צצים בהמוניהם. לו היו הסקרים מראים לאנשי הקוקפיט של כחול לבן שרשימתם בירידה, אותו פיצול מיוחל שבליכוד כל כך ייחלו לו, היה מתגשם. אך המצב היה הפוך. דווקא הצלחתן של שתי המפלגות הגדולות בסקרים הפכה למלכודת המושלמת.

ברגע שנתניהו העביר במרכז הליכוד את ההחלטה על ביטול הפריימריז הכלליים לרשימה לכנסת, כל ח"כ מהעשירייה השלישית בטח אמר לעצמו: "אומנם קיים סיכון שלא אבחר לכנסת הבאה, אבל עדיין יש לי סיכוי סביר להמשיך להיות ח"כ. למה לי להיכנס להרפתקה?". גם כחול לבן גדלה בסקרים, אז לכאורה אין מה לדאוג. הח"כים של הליכוד ושל כחול לבן הפכו לשבויים בידי ראשי מפלגותיהם. כל הדיבורים על מרד אפשרי או פיצול, שמהם ניזונה התקשורת בתקופה שבין 18 בספטמבר ל־11 בדצמבר - היו דיבורי סרק מלכתחילה.

גם המפלגות הקטנות לא יכלו להרשות לעצמן לנהוג באופן השונה מכפי שנהגו. אומנם הן המחנה הדמוקרטי והן הבית היהודי עומדות בפני סכנה אלקטורלית אמיתית, אך זהו המחיר המסורתי שמשלמות המפלגות האידיאולוגיות הקטנות. בשונה מהסופרמרקטים הפוליטיים הענקיים שבמרכז, הן אינן יכולות לחבור לגוש הפוליטי השני לבדן. חסר להן מרחב התמרון הדרוש.

2

השאלה היחידה שחייבת להישאל היא מדוע המנהיגים לא עשו את המצופה מה - האם הכל אישי, עד כדי חוסר רצון או חוסר יכולת לפתור את הפלונטר שיצרו במו ידיהם? המפתח היחיד היה בידיהם של נתניהו, גנץ ושות'. רק הם יכלו להכריע. והם לא הכריעו.

הפלונטר נוצר ברגע שקם בלוק ה־55 - הרעיון המבריק של אריה דרעי, שאומץ על ידי נתניהו והחזיק מעמד עד הסוף. דורות שלמים של פוליטיקאים עוד ילמדו את התמרון הפוליטי הזה כדוגמה לתכסיס פוליטי מושלם. כל מפלגה שנכנסה למסגרת הלא־שגרתית הזאת קנתה בכך ביטוח מפני הסיכון שתקום ממשלה בלעדיה. הביטוח הסתמן כאמין. עובדה: חברי הגוש ממשיכים לשבת בממשלת המעבר, והם יישבו בה עד שתקום חדשה, ובמציאות הפוליטית הקיימת גם זה כבר לא מובן מאליו. הרעיון מזכיר את הבדיחה על ההוא שנשר מקורס הטיס ומבקש להתנדב לנ"מ: "אם אני לא טס, אף אחד לא טס". חברי הבלוק העדיפו בחירות נוספות על פני סיכון פוליטי.

הבלוק העניק ביטוח גם לנתניהו. אם עד כה הוא חשש, די בצדק, שייזרק מהמשחק על רקע מצבו המשפטי המורכב - הבלוק הבטיח לו שהתסריט הזה לא יתממש, והוא אף לא ייאלץ ללכת אחר כבוד לאופוזיציה. על רקע כתבי האישום, גם זו לא אופציה עבורו: מבחינתו, הוא חייב להגיע למשפט כראש ממשלה, לא משנה איזו ממשלה ומה יהיה המחיר שכולם ישלמו על כך.

המפלגות החרדיות והדתיות (למעט הימין החדש, הגמישה יותר בעניין זה) נהנו מהחיבור לגוש, כי הוא הרגיע את חששן שנתניהו יתפתה לפנות לממשלת אחדות חילונית עם ליברמן ולפיד. בעבור הביטוח המקיף הזה שילם כל אחד במרחב התמרון שלו, וכל המערכת שילמה בסיכול האפשרות להקמת קואליציה.

3

מה שהתרחש בצד השני מזכיר דרמה יוונית, אולי טרגדיה. כמה חיכה גנץ לקבל את המנדט הנכסף, וכשקיבל אותו לא באמת ידע איך לנצל אותו. עכשיו זו כבר שאלה להיסטוריונים: האם באמת היה לו סיכוי להקים ממשלת מיעוט, עם הרשימה המשותפת או בלעדיה? בליכוד בטוחים שזה היה הכיוון שחתרו אליו אנשי הקוקופיט רוב הזמן, ורק בישורת האחרונה, כשהתברר שהרעיון אינו ישים בעליל, הם ניגשו למו"מ אמיתי לאחדות, אך התברר שזה היה מאוחר מדי. בתווך הגיע היועמ"ש אביחי מנדלבליט, הכריז על הגשת כתבי האישום, והקלפים נטרפו סופית. מחיר האחדות נסק עד השמיים, ונתניהו כבר לא היה מוכן לשלם אותו. התוצאה: המדינה שוב צועדת לבחירות.

ובאשר לשאלת השאלות: מה יהיה? לעת עתה קשה להעריך כיצד יבחר הבוחר להביע את זעמו. האם יחליט להעניש את הפוליטיקאים ולא ייצא לקלפי? או שמא ינהר בהמוניו כדי להצביע בעבור מי שעוד מסוגל להביא ישועה בעיניו?

בינתיים, המערכת הפוליטית קמה אחרי לילה נטול שינה של פיזור הכנסת ה־22, ז"ל, התנערה והתחילה לאסוף את עצמה לקראת המערכה הבאה. בליכוד ובכחול לבן מספרים כי הסקרים הפנימיים כבר הוזמנו. יום הכיפורים של הסוקרים כבר חלף מזמן, אפשר להתחיל מחדש.