היום, קוראים יקרים, נדבר על שני נושאים שיש ביניהם קשר הדוק: קשיות פלסטיק וקשירת חצוצרות. אני מבטיח להסביר את הקשר, אבל קודם בואו נדבר על איכות הסביבה: באחד מהבקרים של השבוע שעבר לא יכולתי להתעלם משתי מחאות שהתפתחו בו־זמנית. אחת רחוקה ממני גיאוגרפית אך קרובה ללבי - מחאתם של תושבי חיפה נגד תכנון של מגדל מגורים גבוה באחד מהוואדיות בעיר. השנייה ממש ברחוב הסמוך: מחאה של הורים נגד פרויקט בנייה שנועד להרחיב את אשכול הגנים המקומי. בראשונה מחה מי שמחה נגד הפגיעה בתוואי הנוף, בשני נגד צמצום השטח הירוק של ילדי הגן.
מדובר בשתי מחאות שקל מאוד להתגייס למענן, ממש כמו המחאה נגד קשיות הפלסטיק, הכלים החד־פעמיים או הקמפיין ההוא למען גלעד שליט. שהרי מי מאיתנו לא רוצה עולם נקי יותר לילדיו? העניין הוא שלפני שהצטרפתי בחדווה למחאה בדקתי את ספח תעודת הזהות שלי. לשמחתי גיליתי בו יותר משני שמות, והבנתי שאיבדתי את הזכות המוסרית למחות בשם הגנת הסביבה. או־קיי, קצת הגזמתי, אבל אני בטוח שהנקודה ברורה: אין יצור שמזהם יותר את הפלנטה כמו בן אנוש חדש.
הגברת הריבוי הטבעי החלה בצורך של שבטים בימי האדם הקדמון להיות רבים יותר מהשבט השכן. בהמשך היא קיבלה טוויסט שנועד להעצים את הדת והמדינה (שתיהן הרחבה של השבט הקדמון) על ידי הגדלת מספר מאמיניהן־נתיניהן. מי שחושב שאני עומד להפנות אצבע מאשימה רק כלפי הדת, טועה. הדת הקפיטליסטית - הכנסייה הגדולה בעולם - מכורה למקסם השווא שמכונה "צמיחה". היא זקוקה לעוד ועוד צרכנים כדי להתקיים, להתקדם ובעיקר להראות לנו שאפשר לגדול גם שלא על חשבון האחר.
זה היה נכון כמובן, אילו האדם היה מגיע לכוכבים אחרים ולגלקסיות שאותן אפשר ליישב, אבל כל עוד אנחנו מצטופפים על אותו מטראז' ולא מעניקים מעמד של אזור פיתוח א' למאדים והקריות, הרי שנמשיך לבזבז את משאבי הטבע שלנו עד כלות, לבנות מפלצות של בטון ופלדה שבהן נוכל להתגורר, לשסע את החי והצומח בכבישים מהירים, במסילות ברזל ועוד.
אם נדמה למישהו שאימצתי את המניפסט הירקרק, אז לא ממש: כל עוד האנושות גדלה, הרי שצמיחתה תבוא על חשבון הצומח והחי. כל זוג אנשים שהחליטו להביא יותר משני ילדים לעולם, עושים זאת על חשבון משאביו המתכלים של הכדור. פשוט מאוד. זה לא אומר שלא צריך להקטין את הפגיעה הסביבתית למינימום ההכרחי, ולו רק כדי להרחיק את היום שבו הכדור הפצוע יגיש לנו את החשבון, אבל כשהטיעון הזה נשמע מפי הורים לארבעה ילדים, שכדי לשנע את המשפחה רכשו רכב גדול שבעזרתו הם נוסעים בשבת לראות את פריחת האירוסים בגלבוע (טבע, ירוק), אני מודה שסבלנותי פוקעת.
אפרופו סבלנות, הפעם בשבתה כסובלנות: הפלטפורמות הדיגיטליות היו, בשבוע שעבר, כמרקחה. מעגלי שיח שהתקיימו בין תלמידים חילוניים לדתיים בבית הספר עירוני א', אחד השפיצים של החילוניות התל אביבית (בית ספר לאומנויות ששוכן בצמוד לסינמטק, לא תמצאו את זה ביותר סטריאוטיפי), התקיימו בהפרדה.
מיד הסתערו לוחמי המקלדת, אבירי חופש הביטוי והליברליזם על הנהלת בית הספר. "הדתה" זעק אחד את מילת הקסם, והחרה החזיק אחריו צייצן אחר: "לא ייאמן באיזו מהירות מוכרים המחנכים שלנו את הערכים שלנו".
כמי שסבור שמיניות מודחקת היא שורש רוב הרע בעולם, אני מודה שהייתי שמח יותר לו המפגש היה נערך במסגרת משותפת, אבל ברור לי שמסגרת חינוכית דתית שבה לומדים בהפרדה לא יכולה לקיים פעילות חינוכית מעורבת. מי שמזמין את תלמידיו אל בית הספר שלו חייב להתגמש או לוותר על המפגש.
כהורה (זו השנה ה־15 במצטבר!) לתלמידי בית הספר, ברור לי שבהתנגשות בין הערכים, חשיבות ההיכרות של בתי עם אחיותיה בנות האולפנה גוברת בנוקאאוט על ההרגל שלנו לקיים מפגשים חברתיים בפורום מעורב.
למי שלא מסכים, אגב, הותירה הנהלת בית הספר פתח ולא אכפה חובת נוכחות במפגש. ובכל זאת, היו כמה ש"הזדעזעו". כנראה שהערכים שהם מקנים לילדיהם הם כה רופפים, עד שחששו מקריסתם בעקבות שעה־שעתיים של דו־שיח בהפרדה. לא הייתי כותב את המשפט האחרון, המתריס, אלמלא היה מדובר באותם אנשים בדיוק שמלגלגים על הדתיים ושואלים אם הערכים שלהם כה רעועים, עד שלא יעמדו במראה של נערה במכנסיים קצרים. והנה מסתבר שבמומם הם פוסלים.
ולילדיי היקרים, קיבלתם השבוע שיעור חשוב, בעקבות המאבקים שהתנהלו סביב המוסדות שבהם למדתם: הפגיעה בטבע היא רעה וכך גם אירועים בהפרדה, אבל אפילו שני אלה, במצטבר, הם רעים פחות מחשיבה אוטומטית, כזו שמופעלת בהתאם לערכים "הנכונים", בלי לפנות תחילה אל השכל הישר.