סבתי דבורה נפטרה בשבוע שעבר בשיבה טובה. היא הייתה בת 94 בלכתה. צלולה, אצילית ואופטימית. בשעותיה האחרונות היו לצידה ילדיה, נכדיה ונינים אוהבים. למרות אריכות הימים שלה זכתה, כולנו הרגשנו שהיא עזבה אותנו מוקדם מדי והשאירה ריק כביר בקרב חבריה ומשפחתה.
נהוג לומר שבחים על אדם שנפטר ומחמאות אין־ספור. לעתים חלקן בדיוניות לחלוטין. במקרים כאלה, גם אם המנוח היה איש ״לא משהו״, שוכחים את המגרעות ומעלים על נס את המעלות. אפילו אם היו אלו מועטות. הרעיון הוא שגם אם היית אדם ככה־ככה בעולם הזה, עם לכתך נתייחס רק לנקודות הזכות. הרע מאחורינו, אז שיישאר לפחות טעם טוב.
בעניין סבתי אין לי חשש שנחטא לאמת. סביבה יש קונצנזוס משפחתי: לא היה ולא תהיה אחת כמוה. גם אם נהלל אותה שבועות ארוכים, זה עדיין יהיה מעט מדי.
היא נולדה בשכונת בית ישראל בירושלים בעוני מחפיר וגדלה אדוקה בדתה וחמושה באמונה אמיתית ובוטחת בקדוש ברוך הוא, שנשארה איתה עד יומה האחרון. בגיל צעיר התייתמה מאב. ייסורים, רעב והזנחה היו מנת חלקה בילדות. חלק מהדברים שסיפרה לנו על עברה היו קשים לעיכול. אבל הנסיבות המורכבות והעצובות לא העיבו על השקפת עולמה. סבתא צמחה להיות אדם אופטימי ומלא שמחה.
גם כשנפצעה, שברה עצמות או חלתה, מעולם לא התלוננה. במהלך השנים לא שמעתי מפיה אף לא פעם אחת ציוץ של תסכול או יבבה שנגעה לגורלה ולבעיותיה. לעומת זאת, אנחנו, הילדים והנכדים, נהגנו לחפור לה במוח על כל צרותינו באשר הן, בטלפון ופנים מול פנים. היא הכילה והקשיבה בסבלנות אין קץ. כששאלתי אותה איך זה שהיא אף פעם לא מתלוננת, הרי גם לה יש כעסים ומכאובים, השיבה: "ואם אתלונן, זה יעזור?".
דבורה בירכה את החיים וחגגה אותם. אבל לא באופן ראוותני וגס כמקובל היום, אלא בהנאה מלאה וצנועה המתענגת על כל מה שיש למציאות להציע: משפחה, חברה והומור. ובהחלט היה לה הומור משובח. כשנפגשנו רק היא ואנוכי, ידעה לצחוק - ומכל הלב. בלי עכבות ומבוכות. גם בארוחות משפחתיות כשאחרים לא הבינו וביקשו להימנע מהאזנה לבדיחות שלי, היא התפקעה מהן בלי לעשות חשבון לאף אחד. התגלגלה על הפאנץ׳. לעתים הוסיפה ופלפלה תוספת משלה בסגנון יידישאי ממולח.
בשנים האחרונות פיתחנו משחק משלנו. פורמט טלוויזיוני זעיר של ״שאלת השאלות״, שבמסגרתו נהגתי להפציץ אותה בשאלות טיפשיות ולצלם אותה בנייד. היא השיבה מול עדשת המצלמה, חדה ושנונה, בנונסנס פרוע לא פחות משל הנכד.
סבתא השתייכה לדור אחר, שלי ולבני זמני קשה להבין. דור שהודה על כל מה שיש במקום לדרוש עוד ולהתייסר על מה שאין. היא כיבדה את מתנת החיים והעריכה אותם, בלי דיכאונות וצער מיותר. כך נשאה את עצמה מבחינה נפשית ופיזית. אפילו כשהגוף שלה כבר לא היה במיטבו, היא לא נשברה. תמיד התלבשה באלגנטיות ונראתה יפה. מהודרת, אבל לא מנקרת עיניים, מטופחת ומכובדת וראויה לחיים שמילאה ומיצתה.
ש"י עגנון מספר בספרו "תהילה" על צדקת צנועה ומיוחדת בירושלים. בכל פעם שקראתי את השורות שלו חשבתי על סבתי, הצדקת שלנו (להבדיל, בלי כל התסבוכות והעול שעגנון הנחית על הגיבורה שלו).
דבורה טרכטנברג נפטרה כשהיא עטופה במשפחה חמה שהגיעה מהארץ ומחו״ל. גם במותה, כפי שציינה אחותי בהספד, התחשבה בנו ולא הקשתה. היא נתנה לנו ימים מספר להיפרד ממנה בשקט ובהדרת כבוד ואז עזבה. הלווייתה נערכה בירושלים בהר המנוחות. היא נקברה לצד סבי, במקום ששמור לה כבר שנים.
בימי החורף בדרך כלל קר שם מאוד. הרוחות מכות באדם, חודרות לעצמותיו והופכות את הנוכחות באזור לבלתי־נסבלת. היום שבו נטמנה היה באופן ניסי כמעט שמשי וצלול. שוב, בדרכה, דאגה להנעים לנו את המסע. לא להקשות. לאחר שכוסתה בעפר התחבקנו, בכינו, ובו־זמנית התגאינו בה ובמשפחה שאיגדה ויצרה. זהו, עכשיו הפרק שלה הסתיים, ועכשיו אנחנו מתחילים להתרגל לחיות ללא קרן האור הייחודית הזו.
זכיתי להיות בן משפחה של אדם כזה, שבדרך כלל קוראים עליו רק במעשיות מתוקות. במישור האישי שלי יהיה מוזר לעבור ליד הבית שלה בלי שתהיה לי אפשרות לעצור, לשבת עמה ליד השולחן, לאכול את הקציצות הנודעות שלה, לקטר ולחייך. אגב, רבים וטובים ניסו להכין קציצות בדיוק כמו שלה. ניסו ונכשלו, כי חסרו את התבלין הסודי הגדול והחשוב מכל שאף שף לא יודע לייצר: אהבה מבעבעת של סבתא.
דבורה, תודה שהיית איתנו כל השנים, סבלת וחיבקת אותנו. אני בטוח שבכל אשר תהיי, יחייכו איתך ואלייך ואת תחייכי אליהם בחזרה ותהפכי את המקום שבו את נמצאת כעת לקצת יותר חמים ונעים. נוחי על משכבך בשלום סבתא'לה שלנו. האמת, את כבר חסרה לנו.