המאבק ביוקר המחיה נכשל בעיקר בגלל הזינוק במחירי הדיור

1 מלחמת המחירים

2020 תיפתח בשבוע הבא בבשורה משמחת מרשות החשמל: תעריפי החשמל לצריכה ביתית יירדו ב־4.13%, בזכות חיסכון של 1.3 מיליארד שקל בעלויות. כל הטוב הזה הושג הודות לירידת מחירי הפחם, הרווח ממכירת תחנת אלון תבור, הפעלת מאגר הגז לווייתן ופשרת הגז עם מצרים.

תעריפי החשמל הם רק מרכיב אחד של יוקר המחיה. לצד הבשורה מחממת הלב הזאת יש בשורות טובות פחות. תעריפי המים יתייקרו בשבוע הבא ב־29 אגורות לקוב, ובממוצע ב־4.5 שקלים לחודש. גם תעריפי הארנונה יעלו מהשבוע הבא ב־2.58%.

תשלומי החשמל, המים והארנונה מתייחסים לשירותים חיוניים ונקבעים רק על סמך החלטות רגולטוריות. הביקוש לשירותים אלה קשיח לחלוטין. נראה אתכם מתנתקים מרשת החשמל ומתחברים לגנרטור באופן עצמאי. בלתי אפשרי לוותר על אספקת המים מהתאגידים ולחפור לעצמנו באר פרטית. גם לא נוכל לזרוק לפח את חשבון הארנונה ולהתעלם מהתראות העירייה, גם אם זו אינה מספקת לנו שירותים בסיסיים. בחשמל, במים ובארנונה האצבע על הדק ההתייקרויות קלה מאוד.

תעריפי החשמל זינקו בעשור האחרון בעיקר בגלל ניתוק צינור הגז ממצרים והוצאות מיותרות בחברת החשמל. תעריפי המים התנפחו בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת תאגידי המים ותוספת המע"מ לתעריף. הארנונה המריאה בגלל התאמתה פעם בשנה לעליית המדד לצרכן והצמדתה לשכר במגזר הציבורי. כשיש תוספות שכר ברשויות מקומיות או במשרד ממשלתי אחר, אנחנו התושבים מממנים את זה דרך חשבון ארנונה מנופח. הפזמון חוזר על עצמו מדי שנה.

מתברר שהממשלה, שחרתה על דגלה את המאבק ביוקר המחיה, לא התאמצה להוריד את התעריפים בתחומי אחריותה הישירה אלא ניסתה להפיל את התיק על המגזר העסקי. גם בתחומים אחרים האחראיים ליוקר המחיה, או מה שמכונה "החיים עצמם", היא התבטלה ונכשלה במשימתה. מדד המחירים לצרכן עלה בעשור שמסתיים השבוע ב־9.4%. אגב, מאז דפני ליף, סתיו שפיר ואיציק שמולי יצאו לרחובות במפגן המחאה החברתית ביולי 2011, עלה המדד ב־3.7% בלבד. 
 

בשנתיים הראשונות של העשור נרשמו מדדים גבוהים למדי, אך המחאה גרמה לירידה חדה, לדיכוי ההתייקרות במגזר הפרטי ולירידת המחירים בשוק הסחורות הבינלאומי. אומנם פה ושם נעשו ניסיונות במגזר העסקי להעלות מחירים, אבל בדרך כלל זה לא צלח. קחו לדוגמה את הקוטג'. מאז מחאת 2011 תנובה אינה מעיזה לייקר את המחיר ולחצות את קו השישה שקלים לגביע.
 

הצלחות נוספות בדיכוי המחירים נבעו מהצלחה חלקית של רפורמות, הבולטת שבהן היא מדיניות השמיים הפתוחים. מחירי הטיסות צנחו בזכות טיסות החסך (לואו־קוסט), ואין פלא שהמוני ישראלים דוחפים זה את זה בתור לחנויות הדיוטי פרי בנתב"ג. בעשור האחרון גם השכר הממוצע במשק זינק ב־28.6% (כ־3% לשנה בממוצע), הודות לעליית שכר המינימום ותוספות השכר הנדיבות במגזר הציבורי. עליית השכר הגדילה את כוח הקנייה, תדלקה את הצריכה הפרטית בקניונים, האיצה את קניות הרכב הפרטי ומימנה את הטיסות לחו"ל.

 

למרות זאת, ההרגשה הכללית היא של חמיצות - ושיוקר המחיה בישראל גבוה, ובמקרים מסוימים בלתי נסבל. כבר הזכרתי את תעריפי החשמל, הארנונה והמים, שעולים ועולים, אבל לא רק הם. גם על המגזר הפרטי שורה ההרגשה שהכל יקר. בשנים האחרונות פורסמו שפע דוגמאות על פערי המחירים הבלתי נסבלים במוצרי מזון וקוסמטיקה בין ישראל לבין מדינות באירופה, וכמובן גם לעומת ארה"ב. כשהתחרות מוגבלת והמכסים עדיין גבוהים, אפשר לכנות "פראיירים" את כל אלה שממשיכים לקנות מותגים ולא רק בחגי הקניות הבינלאומיים.
 

אבל הגורמים העיקריים שמגבירים בעשור האחרון את יוקר המחיה הם מחירי הדיור והנדל"ן, שהוכפלו. מחיר דירה ממוצעת בת 4 חדרים בישראל עומד כיום על 1.56 מיליון שקל - פי שניים ממחירה לפני עשור.
 

אז נכון שמדובר במחיר ממוצע, ובפריפריה עדיין ניתן לקנות דירות כאלה גם בפחות ממיליון שקל, בעוד בתל אביב יש דירות דומות במחיר גבוה הרבה־הרבה יותר. לפי נתוני הלמ"ס מהשבוע, חדר בתל אביב עולה בממוצע פי שלושה מחדר בבאר שבע, וכך גם שכר הדירה. כך גם כשהשכר הממוצע ממריא ב־29%, ואפילו אם יעלה תיאורטית ב־50% נוספים, הסיכוי לרכוש דירה שמחירה זינק ב־100% בתוך עשור ולסיים את ההרפתקה ללא נזק בלתי הפיך, כמעט אפסי.

אז נכון שהממשלה התערבה בשוק והמציאה בבית היוצר של משה כחלון פטנט עולמי תחת השם "מחיר למשתכן", אך בפועל מדובר בתוכנית לא שוויונית שהפלתה לרעה בתנאיה את אוכלוסיית הפריפריה. היא הדירה אוכלוסייה שלמה של משפרי דיור, ומלבד זאת עלתה כ־8 מיליארד שקל. הניסיון להפחתת מחירי הדיור נכשל והתוכנית צועדת לקראת סופה הבטוח.
 

2 הכיסוי הביטוחי

נהוג לתאר, ובצדק, את מהפכת המחירים בשוק הסלולר כאחד המהלכים הצרכניים החשובים שהיו בעשור האחרון. התחרות הביאה לחיסכון של מאות שקלים לכל משק בית, אבל במקביל הביאה את חברות הסלולר לעברי פי פחת. מהלך דומה, אם כי בעוצמה מתונה יותר, חווה ענף שעד היום הסתתר יפה מאחורי הקלעים. 
 

מדובר בענף הביטוח, העובר שינויים מבניים חסרי תקדים. התחרות, שנחשבה פעם אצל מוכרי הפוליסות לעבודת אלילים, נכנסת לענף במלוא העוצמה. התוצאות ההרסניות ניכרות בשטח. הכנסות הענף בכל אחד ואחד מתחומי הפעילות נחתכו, ומי שנהנים מהתופעה הם כמובן הצרכנים. 2019 מסתמנת כאחת השנים הקשות ביותר בתולדות הענף, ואת זה יוכיחו ההפסדים שיופיעו בדוחות הכספיים השנתיים הרלוונטיים. 
 

על פי ההערכות, ענף ביטוח הרכב המקיף ("קסקו") ספג ב־2019 צניחת מחירים של 15%. גם בביטוחי החובה החמיר המצב עד כדי כך שחלק מהחברות העבירו חלק מהעסקים שלהן למבטחי משנה בחו"ל. האחריות הישירה לקטסטרופה בענף הרכב חלה על החברות הדיגיטליות, ובראש ובראשונה החברות ליברה ו־WeSure. מדובר בחברות רזות כמו פליט מבנגלדש, אבל הן מצליחות להתנהל ביעילות שווייצרית וליצור זרם הכנסות כמעיין שופע.
 

מהפכה צרכנית נוספת הייתה בפוליסות הבריאות, שם הפעלת פוליסת הביטוח האחידה צמצמה דרמטית את ההכנסות. בביטוחי חיים נחתכו שולי הרווח. הכנסתן של קרנות פנסיה מסוג "ברירת מחדל" לשוק (הקרדיט מגיע לכחלון) עשתה שמות בדמי הניהול וצמצמה את הרווחיות למינימום. כל אלה היו לתועלת משקי הבית, שלהערכתי חסכו בסוגי הפוליסות השונים יותר מ־500 שקלים בשנה.
 

במצב שוק כזה התחרות עושה את שלה. כדי להתחרות על הלקוחות בענף שופכים מאות מיליוני שקלים על מסעות פרסום של לא פחות מ־11 מותגים של חברות ביטוח. בשנים האחרונות היו החברות רחוקות מהשוק הזה, ומי שפרסמו היו אך ורק החברות לביטוח ישיר. ואילו היום, כדי שחברות כמו הפניקס או כלל ביטוח ישווקו את מרכולתן לציבור, הן אינן יכולות לסמוך רק על סוכני הביטוח. הערוצים הישירים הפכו ללגיטימיים. המרוויחים הגדולים מטרנד הפרסום הם ערוצי הטלוויזיה, הרשתות החברתיות וכמובן אנחנו, הציבור הרחב.
 

כפי שנהוג לומר על ענפים במצוקה, ענף הביטוח חווה סערה מושלמת. שפע ברבורים שחורים נחתו עליו ועשו שמות בפוליסות. המכה העיקרית היא הריבית האפסית, המאלצת את הנהלות החברות להפריש מיליארדים כדי לחזק את עתודות הביטוח.
 

כל עוד הריבית במשק לא תחזור לעלות - מה שלא יקרה בשנתיים הקרובות - עסקי הביטוח ימשיכו להפסיד. הנהלות חברות הביטוח היו מתות לתאם עמדות ולהעלות מחירים, אבל הן לא יעזו. לפני 25 שנה נעשה מהלך כזה, נפתחה חקירה פלילית וחלק ממנהלי הענף היו על סף השלכה לכלא. זה לא יקרה כיוון שבדיוק כמו בענף הסלולר, החברות הקטנות מזנבות בגדולות. כל עוד הן פועלות בשטח כמו יתוש טורדני, אין סיכוי שהמחירים יעלו.
 

לידידיי מענף הביטוח אני ממליץ שלא להמתין להוראות המפקח על הביטוח משה ברקת. הוא לא יפצה אתכם בהקלות הוניות. כדי להקל את המצוקה מומלץ כבר כעת לצמצם בהוצאות התפעוליות ולהתייעל - מהלכים שהוכיחו את עצמם במערכת הבנקאית כבר לפני שלוש שנים. 

3 תחזיות או לא להיות

שפע החזאים המועסקים בבתי ההשקעות עושים בימים האחרונים כמיטב יכולתם לחזות את האירועים הכלכליים הצפויים, כמו התנהגות הבורסות, שוק הסחורות, שוקי המטבע, הריבית והכלכלה העולמית. הם ידברו תמיד מהפוזיציה, אף שבתחתית הסקירה הכלכלית יפרסמו את ההבהרות הנדרשות - כמו "אין מדובר בייעוץ" - ויציינו את ניגודי האינטרסים הפוטנציאליים.
 

האופטימיות ביחס להתנהגות הבורסה תמיד תהיה מנת חלקו של האנליסט. בלעדיה הוא חסר תקנה ותקווה. ככלל אצבע, ניתן לקבוע שהחזאים והאנליסטים למיניהם צודקים תמיד לגבי העבר, ובמבט לאחור תמיד רואים 6:6. לכן, בניגוד לפעמים קודמות, לא נפרט כאן את התחזיות ל־2020, אבל נבדוק מה אמרו האנליסטים בסוף 2018 - ומה באמת קרה.
 

דוגמה מקרית אחת: בסוף 2018 העריך גיא בן אור, מנהל מחלקת המקרו בפסגות, שהאינפלציה ב־2019 תהיה גבוהה משהעריך בנק ישראל, ותגיע ל־1.8%. בפועל קרה ההפך (מדד נובמבר, לדוגמה, ירד ב־0.4%). הוא צפה שהריבית תעלה במהלך 2019 פעמיים או שלוש ותגיע בסוף השנה ל־1.25%. לא רק שזה לא קרה, אלא שבחודשיים האחרונים דיברו על הורדת הריבית. והיו תחזיות מביכות אחרות.
 

בן אור אינו היחיד ששגה. רבים וטובים מפספסים, והיו שמחים למחוק את התחזיות שנתנו לפני שנה אחת בלבד. יש לקוות שבהנהלות בתי ההשקעות בוחנים בחשדנות המתבקשת כל המלצה והמלצה ולא מאמצים אותן אוטומטית.זאת הסיבה שהאנליסט הראשי של פסגות אורי גרינפלד מסרב בתוקף לחזות את התנהגות שוק המט"ח. אפשר להבין אותו, כי ההסתברות להצלחה היא אפסית. אל התחזיות למיניהן צריך להתייחס כאל בושם יוקרתי - נעים להריחו אבל מסוכן ללגום ממנו. 
 

הכלכלה העולמית, המשועבדת לציוצי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, משופעת אי־ודאות. טראמפ יכול להכריז על מלחמת סחר עם סין ולטלטל את העולם, ויום למחרת לבשר על פיוס עם קוריאה הצפונית. לכל ציוץ שלו בטוויטר השפעה רוחבית על שערי המטבע, על מחירי הסחורות, על הנפט ועל התעשיות ברחבי העולם.

 

נוסף לכל, ישראל היא מצטיינת עולמית באי־ודאות פוליטית ורגולטורית. האם מישהו היה מסוגל להעריך לפני שנה שנחווה שלוש מערכות בחירות רצופות בתוך שנה, ושייתכן שניגרר גם למערכת בחירות רביעית? ברור שבמצב זה בלתי אפשרי לתת תחזית מדויקת על מה שיהיה בשנה הבאה, כשם שקשה לחזות את מועד הגעתה של רכבת ישראל לרציף.
 

בישראל, שנה קדימה היא נצח. אי אפשר לדעת מה יהיה אפילו חודש קדימה. לכן, מהלך כמו אישור תקציב דו־שנתי במדינה מוכת אי־ודאות אינו אלא עזות מצח. ב־2020 נפעל לפי תקציב שאושר בתחילת 2018, וזה אבסורד. לכן מרבית התחזיות שתקראו בימים הקרובים מדויקות כמו תחזית הורוסקופ. לחברים במחלקות הכלכליות בגופים הפיננסיים מומלץ להתאזר בצניעות, לא להיות חד־ משמעיים, ואם כבר אז להציג תסריטים מעורפלים ביחס לעתיד.

4 כיסאות מוזיקליים

אחת מתופעות הלוואי הדרמטיות לשינויים במשק, ובמרכזם התגברות התחרות ויוזמות רגולטוריות שונות, היא גל חילופי התפקידים במשרות הניהוליות הבכירות. ואינני מדבר רק על מנהלי הבנקים וחלק ממנהלי ענף הביטוח שפרשו עקב מגבלות השכר. התופעה חובקת את כל החברות הציבוריות, ללא קשר למגזרי הפעילות. בחלק מהמקרים, הסיבה היא שהמנכ"לים מתבלבלים וחושבים שהם בעצם בעלי הבית. במקרים אחרים נקלעו המנהלים לזירה מוכת אסון בלי שהיו מודעים לכך. 
 

השבוע פגשתי במקרה את דורון ספיר, לשעבר מנכ"ל ענקית הביטוח מגדל, שנאלץ לפרוש מתפקידו אחרי פחות משנה. "מה אתה עושה בימים אלה?", שאלתי. "עדיין מחפש ובודק כל מיני מיזמים", ענה. כלומר, כשמנכ"ל עוזב, לא תמיד מחכה לו בחוץ ג'וב חלומות. ספיר עזב כי הגיע לחברה שבשליטת שלמה אליהו, שם כיסא המנכ"ל הוא כיסא מפלט. הוא הגיע למגדל אחרי שעזב את הג'וב המפנק של ניהול ויזה כאל, וסביר שהוא מצטער על כך.
 

אבל יש גם סיבות אחרות לעזיבות. ניר שטרן נוטש את הספינה המקרטעת של סלקום לאחר שהרים ידיים. המחירים, מלחמות העובדים והרגולציה פשוט התישו אותו. האתגר הבא שלו יהיה ניהול חברת האנרגיה פז. הוא יחליף בתפקיד המנכ"ל את יונה פוגל, שנכנס לעימות ולרגע חשב שהוותק בחברה מקנה לו מעמד של בעל הבית. כשפרסמתי השבוע ששטרן יחדל מיד מעיסוקיו בסלקום, טרחו לתקן אותי והבהירו שהוא יישאר בתפקידו שלושה חודשים נוספים. כן, גם שלושה חודשים הפכו לפרק זמן משמעותי בכהונת מנכ"ל.
 

ייתכן שגם אבי לוי, מנכ"ל מליסרון, לקה בתסמונת המנכ"ל הכל־יכול שמתבלבל וחושב שהוא גם בעלים. לוי דרש מבעלת השליטה ליאורה עופר הלוואת ענק לקניית מניות. עופר ענתה לא. לוי הסיק מסקנות ופרש לטובת השתלטות על חברת נדל"ן ציבורית. הוא עשה את מה שבינו צדיק, בעל השליטה בבינלאומי, נהג להמליץ למנהלים שכירים שהגיעו אליו בדרישה לתוספת שכר לעשות: "אני לא משלם, ואם זה לא מוצא חן בעיניכם, תקימו לבד חברה ותספקו דרכה את הכישרון שלכם".
 

לעתים מה שיוצר את הזעזוע הניהולי הוא עצם הגעתו של בעל שליטה חדש. נתי סיידוף, בעל השליטה בשיכון ובינוי, לא היסס להדיח את המנכ"ל משה לחמני. העובדה שלחמני עצמו הביא לסיידוף את שיכון ובינוי על מגש של כסף סייעה רק בטיעונים לעונש. סיידוף העדיף את אייל לפידות, שהתמחה בהפניקס בניהול עקשני והצטיין בהנפת חרב הקיצוצים. מי שמיהר להסיק מסקנות היה תמיר דגן, מנכ"ל חטיבת הנדל"ן של הקבוצה, שיכון ובינוי נדל"ן. דגן, טייס בעברו, לא היסס להפעיל את כיסא המפלט ולעזוב.
 

פתיחת המשק לתחרות בתחומים רבים מאלצת מנהלים להזיע קשות. אם אינם מצליחים, מראים להם במהירות רבה למדי את הדלת. מונופול המלט נשר נפרד בחודש שעבר על רקע זה מהמנכ"ל משה קפלינסקי לטובת מינויו של אלדד בן משה, מנכ"ל "מרענן" יותר. כל הדוגמאות הללו נועדו להוכיח שמנכ"לים בחברות בורסאיות לא תמיד מלקקים דבש. נכון שיש פינוקים ונסיעות וגם שכר יפה. אך בתמורה לכל אלה הם אינם יכולים לישון טוב בלילה, מה שמשפיע על הבריאות. אני לא הייתי מתחלף איתם.
 

5 הקטר הלאומי

"2019 הייתה שנת שיא בהייטק הישראלי בכלל ובלאומי טק בפרט", אומרת לי יפעת אורון, מנכ"לית לאומי טק. היקף האקזיטים בשנה האחרונה נאמד בסכום שיא של 10 מיליארד דולר. מאז נכנסה לניהול החברה לפני שש שנים, הצליחה אורון להופכה למגנט המשיכה העיקרי לחברות הייטק בישראל ובחו"ל.

לפי נתונים הנחשפים כאן לראשונה, החברה צפויה לסיים את 2019 ברווח ברוטו של כ־400 מיליון שקל ועם תיק אשראי בהיקף של 2.2 מיליארד שקל. החברה מספקת שירותי בנקאות וייעוץ ליותר מ־5,000 חברות ונחשבת למובילה בצד הפיננסי של סצנת ההייטק. 
 

"הגידול בפעילות בענף היה הן בישראל והן ברמה הבינלאומית. ברמה הגלובלית, מלחמת הסחר בין ארה"ב לסין מחדדת לחברות הפעילות בענף את החשיבות בבחירת מיקומן הגיאוגרפי ואת הצורך להחליט עם מי לעשות עסקים. מלחמת הסחר גורמת לסין להתחמש ביכולות טכנולוגיות ולהגביר את האי־תלות בעולם.
 

"ב־2019 המשקיעים דורשים לדעת יותר לאן הולך הכסף ולא מוכנים לתת אפשרות לשרוף את הכסף. הם רוצים לראות מודל ברור יותר של רווחיות. שינוי נוסף הוא במעבר ממעמד 'סטארט־אפ ניישן' למצב של 'סייקל־אפ ניישן'. 60% מהכסף זורם להשקעות 'בוגרות' מאשר לחברות בתחילת דרכן, וזה מכביד על מיזמים בתחילת דרכם. החברות נותרות עצמאיות אף שיש להן חלופות להימכר. כשחברה מגייסת חצי מיליארד דולר אבל נשארת חברה פרטית, זה לא פחות טוב מההנפקה ציבורית".
 

"הנפקות הטכנולוגיה חוזרות ובגדול, כולל הנפקות ענק בנאסד"ק עם שיא של 60 גיוסים. הקצב גבוה מ־8.5 מיליארד דולר. ראינו גיוסי ענק בתעשייה בחברות כמו למונייד (240 מיליון דולר), נקסט אינשורנס (250 מיליון דולר), ריסקיפייד (165 מיליון דולר) ומונדיי (150 מיליון דולר). היו גם הנפקות גדולות של חברות ישראליות, כמו תופין ופייבר, כי יש רעב בקרב משקיעים למניות טכנולוגיה.
 

"ממוצע הגיוס עלה ב־50% כי חברות מעוניינות לצמוח ולהגדיל מכירות. הצפי הוא להנפקות משמעותיות גם במהלך 2020. לשוק הגיעו שחקנים חדשים, כולל קרנות פרטיות. כל הכסף הזה מאפשר לחברות ישראליות לרכוש חברות בקצב גדל. הדוגמה הכי בולטת היא מיזוג אאוטבריין עם טאבולה. יותר חברות ישראליות קמות בניו יורק מבישראל. ישראל היא שוק קטן יחסית, ולסטארט־אפים קל יותר לפעול משם". 
 

"השנה הוכרזה 'שנת מכירת השירותים', וחברות שמוכרות רק חומרה 'נענשות' בשוקי ההון המקומיים והבינלאומיים. החברות מוכרחות להיות רווחיות לאורך זמן. חברות שמוכרות שירותים על בסיס שוטף ולא חד־פעמי מקבלות תמחור גבוה מאשר חברות המוכרות תוכנה חד־ פעמית. הכסף הגדול מגיע משירותים נלווים ולא מהמוצר עצמו. אפל הציעה את שירותי Apple TV לאחר שהבינה שהיא חייבת לצמוח גם לשירותי תוכן, בדומה למה שקורה בעולם הקפסולות ומכונות הקפה. כך גם לגבי אמזון, שיצאה עם אמזון פריים, שירות VIP".
 

"לפני שאדבר על הסייבר, התחום החם בישראל במהלך 2019, וכנראה גם ב־2020, הוא הבינה המלאכותית. הוא רלוונטי למגזרים שונים עם שימושים מגוונים לרבות חומרה ייעודית, תוכנה לתחום הרפואי, סייבר ועוד.
 

"בחברות מתחום הבינה המלאכותית הושקעו השנה יותר מ־3.5 מיליארד דולר. גם הסייבר עדיין רלוונטי, וגויסו בו יותר מ־2 מיליארד דולר. תחום הפינטק צבר תאוצה - וחברות ישראליות כמו נקסט, למונייד ובלו־ויין גייסו אף הן יותר מ־2 מיליארד דולר".
 

"אם התעשייה המסורתית לא תעשה את השינויים הטכנולוגיים הנדרשים, היא תישאר לא רלוונטית. וזה יקרה בהרבה ענפים, כולל הנדל"ן. לדוגמה, חברת הסטארט־אפ הישראלית Dooron עוקפת את עולם התיווך ופיתחה עוזר אישי וירטואלי המתפקד כסוכנות תיווך בתל אביב. דוגמה אחרת היא פיתוח טכנולוגיות מיפוי ומדידה המסייעות בשטח לאדריכלים ומהנדסים.
 

"בעולמות ה־Retail מי שלא יצליח לספק משלוחים ובזמן קצר, יישאר מחוץ למשחק. רשת רמי לוי חנכה בעזרת הסטארט־אפ פאבריק מרכז רובוטי בתל אביב והיא תספק ללקוחותיה הזמנות בתוך כשעתיים". 
 

"בהחלט כן. הלחץ לאקזיט מוקדם ירד כי יש הרבה מאוד כסף. שמעתי על חברות שעוד בתחילת דרכן הצליחו לגייס 20 מיליון דולר. השנה היו האקזיטים בסדרי גודל הרבה יותר גדולים ובחברות בוגרות מאוד.
 

"מלאנוקס נמכרה לנבידיה ב–7 מיליארד דולר, האבאנה לאבס נמכרה לאינטל ב־2 מיליארד דולר ועוד. שווי האקזיט הממוצע עלה מ־65 מיליון דולר ב־2015 ל־150 מיליון במהלך 2019 (ללא עסקת האבאנה לאבס), וזה מעיד על התבגרות התעשייה. האקזיטים ממחישים את מרוץ החימוש לשליטה בעולם התשתית של הבינה מלאכותית. ברור שלכל מכשיר יהיה צ'יפ עם יכולת של בינה מלאכותית שיספק את כל המידע הרלוונטי.
 

"כל אקזיט מגדיל את ההתעניינות בהייטק הישראלי, כפי שקרה לאחר עסקת Waze ולאחר עסקת מובילאיי. נוסף על כן החלה תופעה של מכירת ביניים למשקיעים ממוקדים וליזמים חדשים עוד לפני שמתבצע האקזיט הסופי. המכירות מסייעות להמשך צמיחת החברות".
 

"להמשיך להרחיב את פעילות מתן האשראי כפי שהיה עד היום. במקביל, להרחיב את סל המוצרים ולהיות לעזר לחברות הייטק המעוניינות להשביח את ערך השקעתן. אנחנו מעוניינים להעניק אשראי לחברות בישראל ובעולם כדי לאפשר לחברות להמשיך לצמוח, לרכוש חברות. יש התעניינות רבה מאוד מצד משקיעים בחו"ל, ואנחנו פותחים דלתות ומספקים מידע לכל מי שרוצה להגיע לישראל".